יום חמישי, 29 ביולי 2010

Grey Gardens

זהו סיפורן ההזוי הלא ברור והמסקרן של אם ובתה שכלאו את עצמן מרצון בבית האחוזה היוקרתי שלהן בהמפטונס ונמקו שם עשרות שנים בזוהמה ובשיגעון עד שהרשויות הגיעו אליהן בגלל הצחנה הנוראית שעלתה משם.


האחוזה נקראת Grey Gardens.. ויש בה 28 חדרים.

הנשים המדוברות הם אידית (ידועה בתור אידי הגדולה) ואידי (אידי הקטנה) ביל. הן היו נשות החברה הגבוהה בארה"ב של אמצע המאה הקודמת. הן היו גם דודתה ואחייניתה של ג'קי קנדי ולדבריהן נצר לשושלת מלכי צרפת עוד מהמאה ה 14. שתיהן היו יפיפיות בצעירותן, אהבו לשיר ואידי הקטנה שאפה לפתח קריירה במשחק. בתמונה שלהלן אידי הקטנה כבר בת 56 ומפגינה את טעמה האופנתי הייחודי- פריט לבוש כלשהו- חולצה, סוודר או מגבת אותן היא כורכת סביב ראשה כמטפחת ומעטרת בסיכה.




מצבה של האם התדרדר לאחר שבעלה עזב אותה ומת. לפני מותו איבד כמעט את כל כספו אך התעקש שיסתירו את האמת מהבת, כדי לא להעציב אותה. הבת שרצתה לפתח קריירת משחק ניסתה מספר פעמים להתנתק מאחיזתה החונקת של האם אך בכל פעם הוחזרה לביתה. למשל כשמצאה עבודות דוגמנות או משחק התנגד אביה בתוקף שתציג את גופה לראווה. בסופו של דבר, כשהאם לא יכלה כבר לתמוך בה כלכלית בשהותה בניו יורק ולאחר שאולי ליבה נשבר כשבן זוגה נפרד ממנה, חזרה מניו יורק להמפטונס ויותר לא ביצעה ניסיונות לעצמאות. שיער ראשה החל לנשור בשנות ה 20 שלה, כנראה ממחלת לחץ כלשהי ולכן כיסוי הראש, אך זמן קצר לאחר שובה לאחוזה טיפסה על עץ גבוה ושם הציתה את שיערה באש וכך הפכה עצמה סופית לאסירה של אהבת אימה. כדי להתקיים מכרו בזה אחר זה את תכשיטי טיפאני היקרים שהיו ברשותם. מדי פעם חמקה אידי הקטנה למסיבות בהן רקדה לבדה, מנופפת בצעיפים. אידי הקטנה קיבלה הצעות נישואין רבות בצעירותה, ביניהן מג'ו קנדי, אחיו של ג'ון אשר נהרג במלחמת העולם השנייה. אידי סיפרה רבות על כך שהיא יכלה להיות הגברת הראשונה של ארה"ב ולא ג'קי כפי שקרה. בסופו של דבר הן חיו בצמצום רב והעבירו חורפים שלמים ללא חימום וללא מים זורמים. בתחילת שנות ה 70 החלו להגיע תלונות שכנים על הריח העולה מהאחוזה. הרשויות שפרצו פנימה מצאו את המראה הבא:


הבית היה מזוהם מטונף ומחריד, המצב היה כל כך גרוע שהרשויות בניו יורק הכריזו עליו כעל מפגע תברואתי ודרשו שהמקום ישופץ וינוקה ולא- יפונו ממנו. הדיירות מעולם לא הוציאו את האשפה ופשוט ערמו אותה בכל החדרים שלא היו בשימוש והבית שרץ חרקים דביבונים וחתולים . הנשים שכמו לא היו מודעות למצבן הקשה האשימו את הרשויות בביצוע פלישה והטיחו כי מדובר במעשה הזוועתי והמרושע ביותר בתולדות אמריקה. בשלב זה התערבו ג'קי אונסיס-קנדי ואחותה ומימנו שיפוץ וניקוי מסוימים של המקום ב 25000$.



הסיפור על אצולה אמריקאית שהידרדרה, על הדקדנטיות של המעמד העליון, ההזדמנות לראות מה קורה לעשירים כשמשאירים אותם ללא עזרת המשרתים ובוודאי גם ההתבטאויות מלאות הדרמה של האם אידית, לכדו את תשומת לבם של האחים אלברט ודייוויד מייזלס, שהחליטו בשנת 1975 לעשות סרט על שתי הנשים שבו ליוו אותן במשך שישה שבועות. הן קיוו להרוויח כסף בצורה זו אך מעולם לא תוגמלו עליו (מלבד הפרסום המפוקפק אולי)

בסרט עצוב לראות את מערכת היחסים הבעייתית בין האם לבתה. נראה כי השתיים מוציאות זו את זו מדעתן בצורה שיטתית והבת כמו נתונה לשליטתה ההרסנית של האם. כשאידי הקטנה מדגימה את יכולתה בשירה וריקודים, אידי הגדולה מנסה לשיר בקול רם יותר. היא גם קצת חובטת בבתה בעזרת מקל ההליכה שלה ואף מזמנת אותה לחדרן ע"י דפיקת המקל על הרצפה. בסרט אידי הקטנה מדגמנת תלבושות שונות אותן היא מכנה תחפושות וקוראת בעיתון בעזרת זכוכית מגדלת. היא מספרת כי יש לה 3 הנאות בחייה- שחייה ריקוד והכנסייה הקתולית. אידי הגדולה שוכבת במיטה רוב הזמן, משקפיה מונחים עקומים על אפה והיא מכסה את פלג גופה העליון בסדין. שתי הנשים מדברות בטון הדיבור האליטיסטי של המעמד הגבוה.

בתמונה אידי מדגימה לבוש יום אופטימלי- חצאית מעל טייטס/ גרביונים, כי היא לא אוהבת נשים בחצאיות. היא אומרת שתמיד אפשר להוריד את החצאית ולהשתמש בה כשכמייה. טיפ נוסף- כשהחצאית קטנה עליך ולא נסגרת במותן- פשוט לבשי אותה הפוכה!


הניגוד בין הדיבור המלכותי היהיר לתנאי החיים הירודים הוא גרוטסקי. רוב הזמן הן מצולמות בחדר השינה שלהן - שתי המיטות אחת ליד השנייה - וסביבן ערימות של זבל, ואוכל שאכלו (בסצינה אחת הן מבשלות תירס במיטה). כמעט אפשר להריח את ריח השתן של החתולים. השיא של סצינת "החדר הצהוב" (כך מכונה חדר השינה שלהן) הוא כשהשתיים יושבות על מיטותיהן, בין ערימות של טינופת, אוכלות גלידות מקרטון בסכיני פלסטיק חד-פעמיים, ואידי הקטנה אומרת בקולה הלאה: "סמלה של האריסטוקרטיה היא אחריות".

רגע שיא נוסף בסרט הוא כשאידי הגדולה מתחילה לשיר במבטא אנגלי ובקול סופרן גבוה את "Tea for Two". בשאר הזמן היא מתלוננת ומכה את בתה במקל ההליכה שלה. "אסור לי ליהנות", אומרת הבת-"נהנית מספיק כל החיים", משיבה לה האם.
לקראת סוף הסרט, כאשר האם כל כך מעצבנת עד שלא יפליא איש עם הצעירה תקום ותרצח אותה, אומרת הבת על אמה: "היא כזאת כיפית, אני מקווה שהיא לא תמות".



בשנת 1977 מתה האם, רבים חשבו שאידי הקטנה לא תשרוד לבדה אך היא הייתה חזקה ואופטימית. נאבקה כדי שהבית לא ימכר להריסה ואכן שנתיים אח"כ הצליחה למכור את הבית הגדול לעורך לשעבר של ה"ושינגטון פוסט" בן בראדלי תמורת סכום של 220,000$ והבטחה לשימור הבית. לאחר המכירה הודיעה בשמחה כי הוא מוכנה סופסוף לשוב לניו יורק. במשך תקופה קצרה שרה במועדונים שם, מתעלמת מהביקורות המלגלגות ולאחר מכן עברה לפלורידה, שם שחתה יום יום עד מותה בגיל 84 בשנת 2002.
עד היום סגנון הלבוש המיוחד של אידי זוכה לחיקויים ולכתבות אופנה בהשראתה. לפני שנים ספורות יצא סרט בהשראת הדוקומנטרי ההוא בכיכובן של דרו בארימור וג'סיקה לאנג. מומלץ ביותר, גם מבחינה אופנתית.

זוהי אידי הקטנה בילדותה. לאחרונה התפרסם היומן שכתבה בהיותה בת 12.

יום שישי, 23 ביולי 2010

מגיפת הריקודים של ימי הביניים

מגיפת הריקודים
בחודש יולי של שנת 1518 בכפר קטן בצרפת (שטרסבורג, אז חלק מהאימפריה הרומית הקדושה), יצאה הגברת טרופיאה לחצר המשק ופצחה במחול סוער. בעלה לא הבין מה קורה ולא הצליח לעצור בעדה וכך המשיכה בריקודיה כל אותו יום עד שצנחה באפיסת כוחות, מכוסה זיעה וישנה שינה טרופה. כשהתעוררה המשיכה בריקודים.


פנאטים דתיים רוקדים בינות קברים בחצר הכנסייה, 1600.























 
אנשים שראו אותה פצחו מיד בריקודים גם הם. בתוך שבוע היו 30 רוקדים ובתוך חודש מספרם הגיע ל 400. נראה כי המצב מדבק אך לא ברור בעליל. הרופאים שבדקו את התופעה החליטו כי: "אין מדובר במחלה לא טבעית או בעלת מקור אסטרולוגי" (!) וקבעו כי מדובר במחלה טבעית הנגרמת מ- "דם חם". (!!)

עבור הגברת טרופיאה התקף הריקודים נמשך בערך 5 ימים, אבל התופעה בכללותה נמשכה כחודש, כאשר רבים מהרוקדים מתו מאפיסת כוחות או התקפי לב.


סמל האימפריה הרומית הקדושה




















המצב המתואר תועד במסמכים רבים מהתקופה - היסטוריים, רפואיים, תיעוד טקסי כנסייה ובמסמכי העירייה. לא ברור מדוע האנשים רקדו עד מוות או האם הריקוד היה רצוני - למרות שקיים תיעוד שאומר שהם נראו מפוחדים ומיואשים במהלך ריקודיהם.
כניסיון לרפא את הרוקדים לא ציוו על הקזת דם כפי שהיה מקובל בתקופה, אלא דווקא על עוד ריקודים! פתחו אולמות ועודדו את התושבים להמשיך עם המחולות כי האמינו שרק כך התופעה תחלוף. הרשויות אפילו הזמינו מוזיקאים שינגנו באולמות ויגרמו לאנשים להמשיך ולרקוד! במהלך אותו חודש נעשו גם ניסיונות לגירוש שדים.

דוגמא לציורי ריקוד המוות. שנת 1400

























הסיבות האפשריות לתופעה:
  • פטרייה מסוימת שגדלה על חיטה וחדרה ללחם של תושבי הכפר. פטרייה זו יכולה לגרום להזיות, עוויתות והתפרצויות אלימות. בזמנו התופעה נקראה "האש של אנטוני הקדוש", אך נמצא כי אינה יכולה לגרום לפעילות הרצונית והמאורגנת היטב של ריקוד- בייחוד כזה שנמשך כמה ימים ברציפות, וזאת כי אחת התופעות של הפטרייה היא מחסור באספקת דם לגפיים, דבר שהיה מקשה על הריקודים האינטנסיביים.

    הקורא החביב דורון מוסיף את המידע הבא: הפטרייה הזאת גורמת להרעלה בשם "ארגוטיזם" שמיוחסת לאש של אנטוני הקדוש והיא כנראה השיקוי שהאורקלים ביוון לקחו כדי לעורר חזיונות. בשנת 1938 חקרו בפייזר את החומרים הפעילים בפטריה וכך גילו את האל אס די!

  • היסטריית המונים - כלומר, מחלה פיזית ממשית שנגרמת מסיבות פסיכולוגיות בעקבות לחץ נפשי עצום. באותה תקופה של שלהי ימי הביניים בצרפת, התושבים סבלו מעוני ומרעב נורא שנגרם ממספר חורפים קפואים וקייצים חמים במיוחד. בגלל היבול הדל רבים מתו ברעב, והנותרים נאלצו להרוג את חיות החווה כדי לשרוד ונותרו ללא אמצעי מחייה ועיבוד אדמה. מחלות רבות כמו אבעבועות, סיפיליס וצרעת הרגו רבים.
    החוקרים מאמינים שתנאים קשים אלה הביאו לרמות מתח בלתי נסבלות וגרמו להתפרצות היסטריה, או הפרעת דחק, שהתבטאו בצורת ריקוד. תועד גם כי התושבים סבלו ממשבר רוחני ברמה שלא נראתה דורות רבים!

  • מחול ויטוס הקדוש - ויטוס היה הקדוש הקשור להתקפי אפילפסיה וגם לאלה שלקו ב"מחולית" . נהוג היה להציג תמונה של הקדוש לאנשים שלקו בהתקף.
    *מחולית (כוריאה - Chorea) היא תסמין של פגיעה בעצבים שבאה לידי ביטוי בעוויתות ובתנועות בלתי-רצוניות המזכירות ריקוד, שמציגים חולים במחלות שונות. לוקים בה בעיקר ילדים ובמיוחד בנות.
    לעתים מכונה התופעה בשם "מחול ויטוס הקדוש", עקב הריפוי לכאורה של הילדים החולים לאחר שביקרו בבית התפילה על שמו.
    אגדה קתולית עתיקה אף אומרת כי אם מעוררים את זעמו של הקדוש ויטוס נדבקים בריקוד קומפולסיבי, אבל בכל מקרה ההסבר לא תואם את המצב בו זה קרה לכל כך הרבה אנשים במקביל ובמיוחד למבוגרים (כאשר ה "מחולית" נפוצה בעיקר בקרב ילדים).

    עטיפת דיסק של איירון מיידן - מחול המוות























    דברים רבים נותרו לא ברורים בנוגע לתופעה- אין תיעוד להתרחשות כזאת פעם נוספת בהיסטוריה, לא ברור האם ניסו בכלל לעצור את הרוקדים מריקודיהם, ואיך הללו הגיבו לניסיונות, אם היו כאלה.
    גם ההסבר ההגיוני ביותר, שאומר שמדובר בהיסטריית המונים הוא עדיין לא ברור- איך צנחו הרוקדים באפיסת כוחות, ישנו, התעוררו, התלוננו על כאבים ושרירים תפוסים ואז קמו מרבצם ופשוט המשיכו שוב בריקודים?

    בכתיבת הפוסט הזה התקשיתי למצוא תמונות מתאימות. רוב התמונות הקיימות מתייחסות למושג של "ריקוד המוות", שהוא תחום שלם של אמונות ואמנות שהתחיל עם מגפת המוות השחור במאה ה- 14 באירופה, שגרמה למותם של כרבע מאוכלוסיית היבשת.
    בציורים, תחריטים והשירים המדוברים, מתואר מותם של אנשים כריקוד לצד שלדים מרקדים או שלדים מנגנים (בדרך כלל בכינור) ולעתים שלדים שנושאים חרמש. השלדים מייצגים האנשה של המוות, והריקוד מסמל את מותם של האנשים. מתמונות אלה התפתחה ההאנשה של מלאך המוות, המוכר גם בכינויו Grim Reaper ("הקוצר הקודר") כשלד נושא חרמש. בקיצור, תמונות מדכאות ולא מדברות על הנושא הספציפי. בפעם הבאה- נושא עם סוף טוב!

    ותודה לאלעד שהעלה את הנושא למודעותי :)

    יום שישי, 16 ביולי 2010

    רנסאנס

    אני דווקא הרבה יותר נמשכת לגותיקה ולאמנות ימי הביניים (בקרוב!) אבל גם לרנסנס יש כמובן את הקסם שלו.
    אולי זאת הסיבה שאת התמונה שלעיל בחרתי לכותרת, היא נראית דומה מאוד לציורי ימי הביניים שאני אוהבת וגם הסגנון של הטירה הוא לא רנסנסי במובהק. מדובר בארמון הקוסיירז'רי בפריז כשעוד שימש כארמון המלוכה. התמונה צוירה בסוף המאה ה 14 ומדהים לראות שכך נראו החיים בפריז באותם ימים.

    כמאמר מוסגר אציין כי כל הסיפור הרנסנסי מתרחש לנגד עיניהם המשתאות של אליזבת הראשונה וולאד דרקולה (אם נסעו לחופשה באיטליה בכל אופן)


    הרנסנס הוא תנועת תחייה תרבותית שקמה מתוך האקדמיה האפלטונית באיטליה והחזירה לאופנה את הכתבים ואת האמנות של העת הקלאסית. זו תקופה שמתוארכת בגסות בין המאה ה 14 ל 18 ומתאפיינת בהחזרת האדם למוקד תשומת הלב- אם בימי הביניים הכוונה היתה להאדיר את האל ולגמד את האדם אז בימי הרנסנס האדם הוא בר חשיבות וזכאי להנות מתענוגות העולם הזה. המבנים שבתקופה הגותית נבנו בפרופורציות עצומות וכיוונו את המבט כלפי מעלה בעזרת קשתות מחודדות וחלונות צרים הפכו בימי הרנסנס למבנים בעלי קווים מאוזנים יותר שמושכים את המבט לרוחב ובעלי מאפיינים אדריכליים של העת היוונית העתיקה. הבדל נוסף הוא שבימי הביניים האדריכלים והאמנים נותרו אלמוניים, עבדו לשם האדרת האל ולא לשם עצמם ואילו ברנסנס התפרסמו ושמותיהם ידועים לנו עד היום (ברונלסקי, פלדיו, דה וינצ'י).

    דוגמא לאדריכלות גותית מחודדת:


    מבנים מפורסמים מהתקופה:

    הבזיליקה של סן פייטרו בקריית הותיקן

    * זו הכנסייה הגדולה ביותר בעולם! יכולים להיכנס יחד 60,000 מאמינים!

    הכנסייה הגדולה של ברלין (Berliner Dom)

    קפלה פאצ'י של ברונלסקי (1430)


    וילה קפרה "לה רוטונדה" של אנדראה פלדיו (1550)


    נבנתה כווילה לעשירי הרנסנס, החזית היא העתק של מקדש יווני עתיק. המבנה סימטרי מכל צדדיו ובמרכזו יש מבנה עגול שהוא הרוטונדה. ברנסנס לראשונה רואים אדריכלות שמשמשת גם למגורים פרטיים ומבני ציבור ואינה נחלתן הבלעדית של כנסיות.
    מאפייני הסגנון:

    *שימוש בעמודים לפי הסדרים הקלאסיים

    *קשתות עגולות וגמלונים נקיים (גמלון זה העיטור המשולש שמשמש לתמיכת הגג או לקישוט מעל חלונות)
    בתמונה זהו בית החולים לילדים בפירנצה, מה שנחשב למבנה הראשון של הרנסנס. ברונלסקי 1420.



    שימוש ברוטונדות -מבנה הבנוי בצורת גליל:

    מפייטו(כנסייה קטנה) סן פייטרו אין מונטוריו ברומא, דונטו ברמנטה 1502 .

    רוטונדה בציור המתאר את נישואי מרים:




    *קמרוני חבית (קירוי מבנה בצורת חצי גליל)


    *סימטריה מובהקת , הדגשת הקו האופקי של המבנה (לעומת האנכי במבנים הגותיים) ופרורפציות אנושיות (נגיד)



    *המבנים הרנסנסיים מחולקים מבחוץ בחלוקה אופקית בעזרת כרכובים והם מוארים היטב כי מותקנים בהם חלונות רחבים וגדולים. מבחוץ החלונות מעוטרים מסגרות בולטות ומעליהם קשתות שטוחות/ גמלונים/ כרכובים.
    במקרים רבים יש לחלונות עיטור שונה בכל קומה.

    לדוגמא- בקומה הראשונה עם כרכוב, בקומה השנייה קשת ובקומה השלישית גמלון

    בצרפת נבנו ארמונות בסגנון של טירות. קירות מעוגלים היוו מאפיין אפשרי ברנסנס וכך ניתן לראות מגדלים עגולים בולטים מקירותיהם ולא רק בפינות.
    לדוגמא הקונסיירז'רי בפריז (מהציור שבראש הרשומה) . ארמון זה שימש תחילה כארמון המלוכה ולאחר מכן הפך לבית מעצר. כאן חיכתה מארי אנטואנט להוצאתה להורג.

    וארמון שמבור בעמק הלואר , בו נבנתה מערכת מדרגות נפרדת לאדונים ולמשרתים כדי להימנע ממפגש מדרגות מביך.
    משערים שהתכנון בוצע ע"י לאונרדו דה וינצ'י בעצמו.

    נבנה בין 1519-1547 . הארמון הזה עצום בגודלו ונמצא באמצע שום מקום. יש בו 400 חדרים ומלכתחילה נועד להיות בית נופש למסעות ציד של המלך. בסה"כ ובמצטבר המלך בילה בו רק 7 שבועות. הארמון קשה מאוד להסקה בשל גודלו ובגלל מיקומו הדרך היחידה להתקיים היא לצוד את האוכל בעצמך. בין המסעות הארמון עמד ריק. כשהגיעו לשם המשלחות הם הגיעו עם הכל כולל רהיטים, טפטים ומזון לכל השהות. בגלל הסרבול הרב הארמון ננטש ורוב ימיו עומד שומם. אחרי המהפכה הצרפתית כל תכולתו פורקה ונמכרה. היום שייך לממשלת צרפת ומשמש כמוזאון.

    עיצוב פנים:

    בארמונות הרנסנס הרבה ציורי תקרה שייצגו את השמים ועיטורי פילסטרים (עמודי קיר שטוחים) ובד"כ מחורצים.





    ותוספת קטנה כי אני חייבת, הקפלה הסיסטינית נבנתה בתקופה זו ותקרתה צוירה בידי גדולי אמני התקופה. בניית הקפלה הוזמנה ע"י האפיפיור סיקסטוס ונקראה על שמו. הנה ציור שלו:

    ותקרת הקפלה הסיסטינית:

    תם ונשלם הרנסנס!

    יום חמישי, 1 ביולי 2010

    דרקולה

























    כשהייתי בתיכון יצא הסרט דרקולה של פרנסיס פורד קופולה ואני עברתי למצב נימוח. דרקולה מגולם ע"י גארי אולדמן ומוצג כאדם טוב ואוהב במהותו, שנסיבות חייו הובילו אותו להיות קר לב ואכזר. סיפור האהבה בין הרוזן לאשתו שורד לאורך גלגולי חיים רבים והיווה בעיני את סיפור האהבה המרגש ביותר בעולם. זכורה לי במיוחד הסצינה בסיום, בה דרקולה עומד למות סופית ואשתו מנשקת אותו לפרידה למרות שגופו הפך כבר לצורתו המפלצתית והרקובה. ראיתי את זה בריפיט, איזה אהבה טהורה!

    מצב חתיך המחץ:


























    *קריאה נרגשת לבנים- חזרו להתלבש ככה! ולעשן מקטרת..

    מצב מפלצתי:


























    דרקולה האמיתי היה נסיך שחי במאה ה 15, בין השנים 1431-1476.
    (כדי לסבר את האוזן אזכיר כי כל זאת התרחש כ- 100 שנה לפני המלכה אליזבת ותחילת השימוש בקרינולינות מזן פרטינגייל).
    ולאד ה III דרקולה נולד בטרנסילבניה שברומניה של ימינו. זו הייתה תקופה קשה, אכזרית ורוויית דם של סוף ימי הביניים באירופה– אחת התקופות האפלות, המלוכלכות, האיומות והמזעזעות בהיסטוריה. מלחמות מתמידות, חוסר יציבות פוליטי והפיכות ברוטליות בלתי פוסקות. האימפריה הרומית הקדושה מצד אחד, טורקיה העותמנית מצד שני וסקסונים גרמנים באמצע. נצרות ואיסלאם בקרב עד המוות, הכנסייה הקתולית נגד הכנסייה האורתודוקסית ועוד ועוד.



















    שמו של דרקולה הוא כזה משום שאביו, ולאד ה- II הוכתר על ידי זיגיזמונד ה-I, הקיסר הרומי הקדוש לאביר במסדר שלו – מסדר הדרקון. המסדר היווה חברה סודית, דתית וצבאית שהוקמה ב 1387 ומטרתו הייתה להגן על האינטרסים הקתוליים ולערוך מסעות צלב נגד התורכים. חברי המסדר כונו "דרקוניסטים" או בפשטות "דרקונים". "דרקול" פירושו דרקון ברומנית (וגם "שטן", מה שהוסיף מקבריות לכל הסיפור). אצילי רומניה ששמעו על הצטרפותו של האב למסדר הדרקון החליטו לכנות אותו כך. לכן נודע ולאד ה-III (הבן) בשמו – Draculea בנו של הדרקון \ השטן.
    למסדר גם היה תפקיד חשוב בהשפעה על הסופר בראם סטוקר- כאשר בנה את דמותו המרשעת של דרקולה, הוא קיבל השראה מהלבוש הרשמי של המסדר- גלימה שחורה מעל בגד אדום – שנלבשה רק בימי שישי או בטקסים מיוחדים.

    הסמל של מסדר הדרקון: דרקון שזנבו מלופף סביב צווארו:



















    בשנת 1443 בהיותו בן 12, ולמשך 5 שנים שהה דרקולה בשבי התורכי. באותם ימים היה נהוג למסור את בנך לשבי האויב לאות ידידות. הוא חי שם בתנאים טובים אמנם וחונך כלוחם אך חי בפחד תמידי ממוות שיכול היה להיגזר עליו בכל עת בהתאם למעשי האב הנמצא מאות קילומטרים ממנו. בשבי למד את אויביו, למשל את שיטת שיפוד האדם כצורת עינוי והריגה שבהמשך תהפוך לסמלו המסחרי.








    הוא שוחרר לאחר התנקשות בחיי אביו ואחיו הגדול ואז החזיר לעצמו את התואר של שליט ואלאכיה – מחוזו, אשר היה שסוע בין שתי המעצמות. הוא השליט סדר בארצו ביד ברזל, והוביל את עמו למערכות מזהירות נגד הטורקים. את מבצרו בנה בפסגות האלפים הקרפאטיים. בגלל היותו של האזור מועד לרעידות אדמה, פיתח ולאד מתכון חדש למלט אשר לא מתקשה לחלוטין ומאפשר למבנה תזוזה שלא תסדוק אותו.

    זאת הטירה בבראן שניראת יותר טוב:


















    זוהי הטירה המוזכרת בספר על דרקולה ומשמשת כנקודת תיירות מפורסמת אך למעשה הנסיך האמיתי בילה בה אולי יומיים במאסר וגם זה מוטל בספק. הטירה האמיתית נקראת מצודת פוינארי ונראית כך:




















    אחרי מותו של דרקולה מבצר פוינארי שוב ננטש. בעקבות רעידות אדמה רבות ומפולת אחת ב-1888, חלק מהמבצר התרסק ונפל לנהר. בשל מיקומו הגבוה והמנותק אין אפשרות לעשות רסטורציה של ממש. אך במאה ה-20 עקב פריחת ההתעניינות בולאד דרקולה הפך גם המבצר הזה לנקודת תיירות מפורסמת. על התיירים לעלות 1,426 מדרגות בכדי להגיע לטירה. קירותיו ומגדליו של דרקולה עומדים עד היום.


























    בתחילת שנת 1462, ולאד החל במסע נגד התורכים לאורך נהר הדנובה. זה היה סיכון מצידו, כיוון שצבאו של הסולטאן מחמט השני היה הרבה יותר חזק מצבאו של דרקולה. למרות זאת בחורף של 1462, ולאד הצליח לנצח בקרבות רבים. כדי להעניש את דרקולה, הסולטאן החליט על כיבוש מוחלט של המחוז והוא נכנס עם צבא גדול פי שלוש מצבאו של דרקולה. ולאד, שמצא עצמו ללא בעלי ברית, החל בעל כרחו נסיגה. בדרכו שרף את הכפרים שלו (הכריח את התושבים לשרוף את בתיהם, חיות המשק וכו') והרעיל את כל בארות המים, בשיטת "האדמה החרוכה", על מנת שלתורכים לא יימצא מזון ומים בדרך. בנוסף, כאשר הסולטן בסופו של דבר הגיע לעיר הבירה, מסופר כי מראה מזעזע קידם את פניו: על אלפי מקלות שופדו שאריות גופותיהם הנרקבות של כ 20,000 שבויים תורכיים, תמונה מעוררת אימה שנקראה בשם "יער המשופדים". טקטיקה זו של אימה שבויימה בכוונה תחילה ע"י דרקולה התגלתה כאפקטיבית ביותר. הקצינים הבחירים הזדעזעו והסולטן עצמו, עייף ורעב, הודה בתבוסתו . לאחר נסיגתו השאיר הסולטן את השלב הבא של הקרב לאחיו הצעיר של ולאד, ראדו, שהיה המועמד התורכי המיועד לכס השלטון. בעודו עומד בראש הצבא התורכי לאחר שהצטרפו אליו הפורשים מצבאו של ולאד (התושבים פחדו מולאד וקיוו להעביר את השלטון לשליט רחום יותר) רדף אחרי אחיו עד לטירת פואנרי שעל גדות נהר ארגס. על פי האגדה בנקודה זו אשתו של דרקולה, האמינה כי בעלה נרצח וכדי להימלט משבי התורכים, התאבדה בקפיצה מחלונות המצודה וגופה התרסק בנהר. ולאד הצליח לחמוק, ביקש מקלט אצל המלך ההונגרי אך במקום זאת הושם אצלו במאסר בית. בשלב זה משערים כי התחתן בשנית עם בת דודתו. רק בשנת 1475 הוכתר ולאד שוב כנסיך אך נהנה מתקופת מלוכה קצרה ביותר. הוא מת כתוצאה מהתנקשות בחייו בסוף דצמבר 1476. ראשו שנכרת שומר בדבש ונשלח לתורקים.

    מפת רומניה בימי הביניים:




















    דרקולה היה גאון פוליטי ואסטרטגי ולוחם אמיץ. משערים כי אם היו ברשותו משאבים רבים יותר יכול היה לצאת מתחומי מדינתו ולכבוש את העולם.
    בעקבות מותו ואלאכיה נפלה תחת השפעה טורקית לתקופה של כ-100 שנה (!). כעת אפשר היה לזרוק את האשמה על המת, וכך החלו להפיץ עלילות מפלצתיות, מופרכות ומוגזמות על מעשיו. עם המצאת מכונת הדפוס הפירסום הרע הועצם, והאנקדוטות הפכו ל"רבי מכר" של ממש, ספרי אימה שכעת שימשו למטרות בידור יותר מאשר לתעמולה. בפועל נהג דרקולה באכזריות שהייתה מקובלת בתקופתו (טוב קצת יותר מהיתר, אבל עדיין).

























    הספר "דרקולה" של בראם סטוקר יצא לאור לראשונה בשנת 1897 והפך לרב מכר מיידי. הרומן הגותי נכתב כקטעי יומנים וחליפות מכתבים המספרים על הרוזן דרקולה, ספק אדם ספק מפלצת, יצור על טבעי המגיח מחשכת יערות טרנסלבניה ומגיע לחופי אנגליה כדי לרדוף את קורבנותיו ולהפיץ את קללתו עתיקת היומין בין יושבי המקום.
    סטוקר לקח את רעיון הערפדות הוותיק והלביש אותו על דמות הסטורית אמיתית וכך נוצר להיט. העניין הוא שבאותם ימים אנשי הבלקן האמינו באמת ובתמים בקיומם של ערפדים. הם תלו זרי שום סביב בתיהם, ענדו צלבים להגנה, האשימו ערפדים במחלות ומגיפות וביצעו טקסים מיוחדים בעת הקבורה כדי למנוע את תקומתו של המת. במקרים מסוימים אף פתחו קברים כדי לתקוע יתד בגופה.

    נכתב כי התושבים הרומנים לא היו מודעים כלל ליציאת הספר המצליח משום שהיו סגורים לעולם במשטר הטוטליטרי-קומוניסטי של צ'אושסקו, אך לא ברור אם גם לפני ההפיכה הקומוניסטית הדבר לא הגיע לידיעתם. בינתיים חיפש צ'אושסקו דרכים להעלאת המורל והגאווה הלאומית מתוך נבירה בהיסטוריה של העם. הוא בחר בדרקולה כמנהיג היסטורי דגול והציג אותו לציבור באור חיובי, הוריד מעליו את כל העלילות והעיוותים שהפכו למזוהים איתו במהלך ההיסטוריה. בשנות ה 80 כשנפתחה רומניה לעולם היא הוצפה באלפי תיירים מלאי תאוות ערפדים. הרומנים מחד מתפרנסים מכך אך מאידך זיהויו של אחד מגיבוריהם עם דמות ערפד אינו נוח להם. הוא נחשב עד היום כמשחרר וכגיבור לאומי, מעין "רובין הוד" רומני.