יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

פסלי ענק

לקראת טיסתי הקרובה לרומא, בעודי מחפשת חומר על מסלולי טיול מומלצים, הועלתה השאלה מה מקור השם "קולוסיאום"
























מבנה הקולוסיאום נקרא במקור אמפיתאטרון פלאבי וזאת על שם השושלת הפלאבית שבתקופתה הוא נבנה. מסתבר, שהקולוסיאום נקרא כך היום כי בסמוך אליו עמד פסל עצום בגודלו (= קולוסאלי) של הקיסר נירון ונקרא קולוסוס נירון. הפסל נחרב אך שמו דבק בקולוסיאום. הפסל התנשא לגובה 38 מטר ונבנה בין 64-68 לפני הספירה- בימי חייו של הקיסר נירון. הפסל הוצב בסמוך למקום מגוריו על גבעת פלטין הצופה על רומא. זמן קצר לאחר מותו של נירון השנוא ב 68 הוסיפו לפסל הילה ושינו את שמו ל"קולוסוס סוליס" אל השמש הרומי. בשנת 128 ציוו להזיז את הפסל למקום סמוך לקולוסיאום כדי לפנות מקום על הגבעה למקדש ונוס. הפסל הוזז בעזרתם של 24 פילים!
האזכור ההיסטורי האחרון לפסל היה בשנת 354 לספירה. כנראה שהפסל נהרס באחת מרעידות האדמה התכופות שתקפו את האזור במאה החמישית. היום נותר ממנו רק הבסיס (הפדיסטול) מהמיקום שלו ליד הקולוסיאום. לבני הבסיס חשופות משום שציפוי השיש שלו נבזז. לא נותר כל תיעוד מצויר של קולוסוס זה.

























הקולוסוס מרודוס כפי שנראה בדמיונו של הצייר
הקולוסוס מרודוס- פסל ענק של אל השמש הליוס, שהוקם ברודוס בשנים 292 -280 לפנה"ס. הפסל נחשב לאחד משבעת פלאי העולם העתיק, והוא חרב ברעידת אדמה לאחר 56 שנים. הפסל הוקם לאחר שצבאה של רודוס שמנה 6,000 איש הצליח להביס בקרב את המקדונים שצבאם מנה 40,000 איש שניסו להשתלט על הממלכה לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון ב 323 לפנה"ס. כאות הוקרה לאל הליוס לו זקפו בני רודוס את הצלת האי, החליטו לבנות את הקולוסוס העצום. הפסל התנשא לגובה של כ-34 מטרים. בסיסו היה עשוי שיש, וגופו היה עשוי ברונזה וממולא בסלעים ששימשו לייצובו. צורתו המדויקת לא ידועה, אך נראה כי מדובר בפסל שמתאר את האל הליוס כשהילה מעל ראשו, ידו האחת על מותנו השמאלית, וידו האחרת סוככת על עיניו. לפי דעה אחרת הפסל הניף לפיד בוער בידו. מיתוס נפוץ מתאר את הקולוסוס כעומד על שני בסיסים, כשרגליו מפושקות, והאוניות שהגיעו לנמל או יצאו ממנו, עברו בין רגליו. כפי הנראה מקורו של המיתוס הוא בשרטוט שנוצר במאה ה-16, המראה את הקולוסוס עומד בצורה כזאת. בפועל בניית פסל בצורה כזו הייתה כנראה מעל ליכולתם האדריכלית של בני התקופה, ולכן סביר כי מדובר באגדה.




















ציור מהמאה ה 16 שמראה את הפסל כמקדם את פני המגיעים לנמל

בשנת 226 לפנה"ס קרס הקולוסוס מרודוס כתוצאה מרעידת אדמה, 54 שנים לאחר שנבנה. למרות ששכב על הקרקע, הוא עדיין נחשב ליצירה מרשימה, ונכלל ברשימת פלאי תבל של אנטיפטר מצידון, רשימה שאותה פרסם בשנת 140 לפנה"ס, שנים רבות לאחר קריסת הפסל. חורבנו הסופי של הקולוסוס הגיע בשנת 654 לספירה, כשהעיר רודוס נבזזה על ידי ערבים שמכרו את שרידי הפסל כגרוטאות.


























ציור דמיוני נוסף

בשנת 2008 פורסם כי פסל הקולוסוס מרודוס יוקם מחדש בנמל העיר. הפסל החדש מיועד להתנשא לגובה של 60 עד 100 מטר, כך שיהיה גבוה פי שניים או שלושה מהמקור. הוא אמור להיבנות בחלקו מכלי נשק מותכים ולהיות מוקדש לשלום. בעבר דובר על הקמת שחזור מדויק של הפסל המקורי, אך לבסוף הוחלט לבנות אותו כך שניתן יהיה לבקר בתוכו, ובשעות החשיכה הוא יואר ויציג מופע אורקולי. העלות המשוערת של הפסל היא 200 מיליון אירו‏‏.

בשנת 1883 יצא לאור שירה של המשוררת אמה לזרוס "The New Colossus" (הקולוסוס החדש). היצירה נחקקה על לוח מתכת בבסיסו של פסל החירות בניו יורק. שתי השורות הראשונות של השיר מתארות את הקולוסוס "הישן":
"Not like the brazen giant of Greek fame,
With conquering limbs astride from land to land..."
"לא כמו ענק הפליז, גיבור תהילת יוון,
ברגלים מנצחות-מפושקות מאדמה לאדמה..."
























גובהו 46 מטר אגב..

הקולוסוס של ממנון- (או קולוסי שזה קולוסוס ברבים) ליד העיר לוקסור במצרים, נוצר עבור הפרעה אמנחותפ השלישי. מדובר בשני פסלי אבן עצומים המתוארכים ל 1350 לפני הספירה!! ומתנשאים לגובה 18 מטר.








פעם הם עיטרו את הכניסה למקדש המוות של אמנחותפ השלישי ועכשיו עומדים לבדם בשדה הפתוח, משום שכמעט לא נותרו שרידים מהמקדש ההוא. לאחר רעידת אדמה בשנת 27 לפני הספירה, בקע את הפסלים סדק ענק ואז, כשהאבן היתה מתחממת בקרני השמש העולה, היו הפסלים משמיעים מעין אנחה. היוונים הקדומים שבאו לבקר במקום חשבו שהפסלים מייצגים את המלך הטרויאני ממנון, בנם של אאוס וטיטן. במאה השלישית ניסה הקיסר הרומי לשפץ את הפסלים- הוא העלים את הסדק אך איתו נעלמה גם האנחה המפורסמת. על בסיסם של פסלי הענק כתובות הקדשה למלך אמונחותפ השלישי, לאשתו ולאמו. מצבם של הפסלים די גרוע בגלל רעידות האדמה התוקפות את האזור והאבן ממנה הם עשויים. לאחרונה החל הליך של ניקוי הפסלים שבמהלכו נחשפים ציורים וכתובות שהתכסו בשכבות של לכלוך בנות אלפי שנים.







































כל זה הזכיר לי שבסדרה LOST קבעו את מקום משכנו של ג'ייקוב במערה תחת כף רגל ענקית שנותרה מפסל עצום שעמד במקום, משהו בסגנון של הקולוסוס מרודוס. אני מסתכלת בתמונה ולא מאמינה שצפיתי בקשקוש הזה! הם אפילו לא טרחו להסביר מה הפסל היה אמור לייצג..


















גם בספר ובסרט על פי שר הטבעות קיים תיאור של הגיבורים השטים בנהר שמשני עבריו צוקים ועליהם מתנשאים פסלים עצומים שמקדמים את פניהם ומזהירים על הסכנה הצפויה בדרכם למורדור ולהר הגזירה..

























היום כבר לא ממש בונים מונומנטים עצומים כאלה, בעיקר כי זה לא דמוקרטי וגם אלילי. אבל בדרום אמריקה למשל ניתן למצוא את פסלו של ישו מעטר כל גבעה והר בנוף ומעניק תחושה של שמירה תמידית.

















נ.ב. הקיצור AD שמשמעו- לספירה הנוצרית, מקורו במילים anno domini- שנת אדוננו בלטינית.

יום שבת, 9 באוקטובר 2010

בוץ מדברי


את הסופ"ש האחרון ביליתי במקום מיוחד ומעורר השראה בנגב והחלטתי לכתוב עליו בלוג קצת שונה. המקום נקרא חולות המקמן והוא מורכב מכמה בקתות בוץ עגולות ומבודדות. חוץ מזה שהמקום יפה, נעים ומטופח הוא גם מציע שקט, שלווה וחיבור ראשוני לטבע ולמרחבים (וגם למים זורמים וחשמל). כשחזרתי הרגשתי בעיקר צורך עז לדעת איך בונים בקתת בוץ כזאת, נעימה וקרירה למרות הטמפרטורות הגבוהות שמסביב. קיימים היום מספר מקומות בארץ שבונים בבוץ, גם לארוח וגם למגורים ממש. זו בנייה שעושה שימוש בחומר גלם שזמין לכולם, בעזרת הידיים, תוך חסכון אנרגיה וזה מדהים בעיניי להיות מסוגל לברוא את הבית שלך לבד, מאדמה. לבנייה בבוץ יש עדויות היסטוריות מכל העולם כשהקדומה ביניהן היא בעיר יריחו, בה נמצאו שרידים לבנייה בעזרת לבני אדמה כבר לפני 10,000 שנה.

את המקום בו אני התארחתי הקים אדם מיוחד מאוד שלמד את דרך הבנייה הזו בזמן טיול באפריקה ולאחר שנים של מלחמה בבירוקרטיה הישראלית הצליח להגשים את החלום שלו ולהקים אתר מגורים ונופש בנוי כולו מבוץ. בתמונה ניתן לראות את הבקתה בה אנחנו התארחנו, שיש בה מקום ל 6 אורחים:

וזה הגג המרהיב של המבנה המרכזי:



איך בונים בקתת בוץ:
קיימות מספר שיטות לבנייה בבוץ

1. בניה בלבנים- בשיטה זו יוצרים לבנים מאדמה רטובה – בוץ, לעתים בתוספת קש או תוספות שונות כמו חול, שברי חרסים או חצץ, ומייבשים אותן בשמש. את הלבנים עצמן ניתן ליצור במספר דרכים- השיטה הקדומה ביותר הייתה יצירת מעין כיכרות בוץ ידניות. מאוחר יותר פותחה שיטה קצת יותר מתקדמת שבה יוצקים את תערובת הבוץ לתוך תבנית עץ מרובעת- פתוחה מלמעלה ומלמטה- מיד לאחר היציקה מרימים את התבנית והלבנה שומרת על צורתה בזכות הפלסטיות של הבוץ. משאירים את הלבנים להתייבש מספר שבועות בשמש. אחרי היבוש בונים בעזרת הלבנים כמו בבניה רגילה, כאשר בוץ רטוב משמש כחומר מדביק ומאחד. אמא שלי מדווחת שגם ברוסיה נבנו בתי בוץ בשיטה זו- הבתים מבודדים גם מקור עז! קיימות גם מכונות לייצור לבנים, בדרך כלל בלחץ.



2. אדמה נגוחה- בשיטה זו דוחסים את תערובת האדמה הלחה לתוך תבנית אופקית והכוח שמופעל גורם להתקשות הבוץ. לאחר בניית קטע קיר אופקי בשיטה זו מגביהים את התבניות כך שיתמכו על ידי הקיר שנבנה זה עתה וקטע אופקי נוסף נבנה מעל הקודם.
3. שקים מלאים באדמה- בשיטה זו ממלאים שקים או שק רציף באדמה ובאמצעותם יוצרים את קירות המבנה. הצורה האופיינית למבנה שבנוי בשיטה הזו היא כיפה או חרוט. השיטה פותחה על ידי נאדר חלילי, אדריכל ממוצא איראני, ומוכרת כשיטת בנייה מהירה ועמידה בפני רעידות אדמה. בישראל נבנו מספר מבנים בשיטה זו, שקרויה גם "אקו-דום"- eco-dome
4. בניית סבכה (כמו בדוגמא המתוארת להלן)- שלד עץ מצופה בבוץ.

מתחילים בחפירת תעלה בעומק של כחצי מטר בצורה של מעגל. בתעלה תוקעים מוטות עץ באורך של 3 מ', כך שמתקבל קיר עגול בגובה של 2.5 מ'. כדי לקבל יציבות מהדקים אדמה סביב העמודים בעזרת סלעים. הטיח הבוצי עשוי מ- 2 חלקים אדמה עשירה בחימר (חרסית), 2 חלקים מים וחלק אחד של קש יבש. יחסי החרסית והחול יקבעו את איכותה של התערובת על פי מבחן התוצאה: כשהחומר רטוב הוא צריך להיות דביק, חלק וגמיש וכשהוא מתייבש-עמיד, נוקשה וללא סדקים. תוספת הקש לתערובת מהווה חיזוק כי היא יוצרת רשת קושרת, מאווררת את העיסה ומקטינה את המשקל היחסי שלה. ערבוב האדמה מתבצע באמצעות הוספת מים בכמויות מודדות ודריכה ברגליים. מיישמים את הבוץ על הסלעים וסביב למוטות העץ ומניחים לחומר להתייבש. מוסיפים שכבות של סלעים ובוץ. הקיר צריך להיות רחב יותר בבסיסו. כעת מציבים את העמוד שתומך את הגג במרכז המעגל. בין העמוד לבין הקירות מחברים את "קורות" הגג, שהם ענפים דקים. לאחר מכן, מקודקוד הקונוס שנוצר ועד לקירות, כופתים בצורה שבלולית ענפים. על הקונסטרוקציה הזאת יונח הקירוי, שעשוי מאגודות של עשב יבש. מוסיפים בוץ להדבקת החומר יחדיו. כדי ליצור שכבת בידוד נוספת מורחים את הגג באדמת קומפוסט שתעודד צמיחת טחב ודשא שיגנו על הבקתה מפגעי מזג האוויר. את הרצפה עושים מקש של דגן הטף מעורב בבוץ.


לסיום מצפים את קירות האדמה בטיח מבפנים ומבחוץ. בדרך כלל נהוג להשתמש בטיח עשוי מאדמה מקומית כטיח פנים ובטיח סיד "נושם" ועמיד למים כטיח חוץ. הטיוח החיצוני מגן מפגעי מזג האוויר. בטיח חיצוני ופנימי-הטיח "אורז" את כל הבניה ביחד, מחזק וקושר את הקיר. הטיח משמש לסתימת סדקים ולהחלקה-תפקיד שימושי ואסתטי כאחד.
ישום הטיח נעשה בעזרת הידיים ובמספר שכבות. זה אמור להיות חלק מאוד מהנה שמאפשר ביטוי אישי ויצירתי של בעל הבית.



עם הבוץ בונים גומחות וספסלים, ארוניות וכל מה שצריך בבית

הנזק העיקרי לבקתת הבוץ הוא ממים. ההתמודדות נעשית במספר דרכים:
1. מגביהים את המבנה מעל פני הקרקע ובונים גג רחב.
2. משתמשים בטיח אדמה ומחדשים אותו לאחר שניזוק מגשם- באופן זה הקירות אינם נפגעים. בבנייה המסורתית בבוץ תהליך הטיוח הינו בדרך כלל חלק מחג האביב הקהילתי.
3. שימוש במייצבים – שימוש במלט / סיד וחומרים אחרים שמגנים על האדמה מפני המים. במייצבים ניתן להשתמש בתערובת האדמה לבנייה- למשל הוספת מלט לתערובת בשיטת האדמה הנגוחה.. וגם כשכבה סופית שמיישמים על קירות המבנה החיצוניים.
4. בנייה באזורים יבשים מאוד בהם הגשמים נדירים.

בנייה בקווים עגולים חזקה יותר מהבנייה המודרנית שעושה שימוש בקווים ישרים. בהודו למשל בתי הבוץ העגולים שרדו רעידות אדמה חזקות שהחריבו מבנים קונבנציונליים.

בנייה רוויה בבוץ
ניתן לבנות בבוץ גם לגובה. העיר שיבאם שבתימן, בנויה כולה מבוץ וניתן למצוא בה מבנים בגובה 8 קומות! רוב המבנים שם הם מהמאה ה 16 אך יש רבים שמתוארכים לתקופות קדומות בהרבה. מזכיר קצת תלים של טרמיטים, אבל עדיין זה מדהים.



מסגד בוץ
דוגמא נוספת לאדריכלות בוץ מדהימה היא המסגד הגדול של ג'נה שבמדינת מאלי. בניית המבנה מתוארכת לשנת 1907. כל שנה עורכים התושבים פסטיבל שמהותו תיקון הסדקים והפגמים שנוצרו במהלך השנה החולפת במסגד- כולם יחד מערבבים בוץ חדש ומטייחים.



בקיצור, יש סדנאות שמלמדות את השיטה תוך כמה שעות ואז יוצאים לשטח להתאמן. ממקום מושבי מתחת למזגן אני מאחלת לכולנו חיים אקולוגיים ויצירתיים יותר.

יום שני, 4 באוקטובר 2010

תולדות הקבלה


הפעם לקח לי יותר זמן מהרגיל להתלבט על מה לכתוב.. מספר נושאים הותחלו ונזנחו. בתקופת החגים הזדמן לי לקרוא הרבה על קבלה ויהדות וקצת על האיסלאם ואז בעקבות שיחות על הנושא עם מלומדים חיפאיים החלטתי להרחיב את אופקיי בנושא ההיסטוריה של הקבלה וההתפתחות שלה לאורך הדורות.



















בקצרה על מהות הקבלה-
השאיפה בתרגול הקבלה היא להתאחד חוויתית ותודעתית עם האלוהות ולצמצם את הפער בין העולם הגשמי לעולם הנצח. המקובל תופס את המציאות הגשמית כולה ואת התופעות שבתוכה כמערכת סמלית שמשקפת את התגלותו של האל בעולם. הוא מבקש לחדור לתוכה על ידי התבוננות ולחשוף את ההוויה האלוהית שמסתתרת בכל. המטרה היא לבצע תיקון בחיים האלה שישיב את הנשמה אל השורש האלוהי העליון שלה.

הרצון ליהנות, או האגו, או הרצון לקבל לעצמנו, הוא היסוד שמניע את האנושות לכל אורך ההיסטוריה. מתוך ההנחה הזאת מחלקים המקובלים את ההיסטוריה האנושית לחמש נקודות ציון מרכזיות, שבכל אחת מהן היתה קפיצה משמעותית בהתפתחות האגו, וזה במקביל לפעילותו של מקובל חשוב:

1. אברהם, שהבחין ברצון "לקבל לעצמו" שמשחיט את העם בבבל ולו מיוחסת כתיבת ספר היצירה.
2. משה וחטא עגל הזהב. תורת הקבלה לכאורה הועברה אליו במעמד הר סיני.
3. רבי שמעון בר יוחאי- חיבור ספר הזוהר.
4. האר"י הקדוש- פיתוח הקבלה הלוריאנית.
5. יהודה אשל"ג- כתב את פירוש הסולם לספר הזוהר.



תרשים של הספירות שדרכן האלוהות מבטאת את עצמה בעולם




































תורת הקבלה כפי שהיא מוכרת לנו היום התחילה בין המאה השנייה לחמישית בישראל, בימי התנאים והאמוראים (חכמי התלמוד שפעלו בתקופה שמחתימת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא ועד לחתימת התלמוד). 
הכל התחיל ב 25 חיבורים מיסטיים שנקראים יחדיו ספרות ההיכלות והמרכבה. זהות המחברים לא ידועה, ורוב החיבורים הם פסאודו-אפיגרפיים, כלומר מייחסים את הנאמר לתקופת זמן קדומה בהרבה (למשל מתארים שהקבלה ניתנה במלואה למשה במעמד הר סיני).
ספרות זו עוסקת בהתעלות המיסטית לעולם העליון ובתיאור - לרוב בעזרת שירה, המנונים ותפילות - של מבנה העולמות העליונים, עולמות המרכבה והמלאכים בכל הדרגות. 

נהוג לחלק את החיבורים לשלוש קבוצות:


א. חיבורים שעוסקים במעשה בראשית, אופן התהוותם של העולמות העליונים, המרכבה והמלאכים והנהגת העולם לאחר הבריאה.

ב. חיבורים מאגיים - עוסקים ברובם בידיעת שמות המלאכים ותפקידיהם, שמותיו של האל והשבעת המלאכים, אופני השימוש בשיקויים, מרקחות ואמצעים פיזיים אחרים כדי להביא תועלת לאדם - לאומית ופרטית.


ג. ספר היצירה שאין לו שום מקבילה בכל הספרות המיסטית באותה תקופה. בעיקר הספר הזה מתאר את בריאת העולם והנהגתו ככאלה שפועלים מכוחן של אותיות האלף-בית. כתיבתו מיוחסת לאברהם. מימי הביניים הפך הספר הזה לאחד מאבני היסוד של המחשבה היהודית.

המקובל החשוב בתקופה זו של התנאים הוא רבי שמעון בר יוחאי- שחיבר את ספר הזוהר. שלוש עשרה שנה ישבו הוא ובנו במערה קטנה בפקיעין והכינו עצמם לכתיבת הספר שעתיד לשנות את פני ההיסטוריה. כשחשו שהגיעה העת, יצאו ממערת המסתור וקיבצו סביבם תשעה מגדולי המקובלים באותה התקופה. המקובלים יושבים במערה ומחברים את ספר הזוהר, ספר המדבר על נצחיות ועל אהבה חובקת עולם. הזוהר שהוא ספר הספרים של הקבלה, מתגלה בפעם הראשונה לעולם ונגנז מיד על ידי מחבריו. לטענתם הדור עדיין לא ראוי להתגלותו ברבים. הוא יתגלה רק בדור שבו האנשים יתייאשו מההתפתחות האגואיסטית ויבקשו לגלות את משמעות החיים. תפקידו יהיה לסיים את תקופת החשיכה הרוחנית - את תקופת הגלות.
השיטה להתעלות רוחנית כבר פותחה, אך היא מחכה לתקופה מיוחדת שבה יהיו בני האדם מוכשרים לבצע אותה.

72 שמות הבורא




















לאורך מאות השנים הבאות הקבלה הייתה נסתרת לגמרי ונודעה למעטים. החל מהמאה ה-8, בתקופת הגאונים, החל תהליך של שקיעת תורת הסוד יחד עם ספרות האגדה, ודחיקת המוטיבים הלא-רציונליים ביהדות. מגמה זו התעוררה עם חשיפתה של המסורת היהודית לפילוסופיה היוונית, בתיווכה של הפילוסופיה הערבית. השיא במגמה הרציונלית שייך לרמב"ם, בפרט בספרו מורה נבוכים.
עיקר פרסומה של הקבלה הגיע במאה ה 12 ותחילת ה 13 באזור דרום צרפת- צפון ספרד. בשנת 1180 בערך הופיע ספר הבהיר וב- 1280 הופיעו פרסומים חדשים של ספר הזוהר.

לאחר גירוש ספרד ב 1492 הפכה צפת למרכז הקבלה העולמי. השינוי העיקרי הוא שכעת הקבלה מופצת לכל שכבות הציבור ולא מסתגרת בתוך חוגים מצומצמים של מקובלים יחידי סגולה.


1534- נולד האר"י הקדוש- רבי יצחק לוריא, שהגה שיטה חדשה בקבלה- הקבלה הלוריאנית. הוא עלה לצפת ממצרים בשנת 1570 ומת שנתיים בלבד לאחר מכן בהיותו בן 38 בלבד. במהלך השנה וחצי שבהן התגורר האר"י בצפת, הוא הפך את חכמת הקבלה משיטה המתאימה ליחידים לשיטה המיועדת לכלל האנושות. למרות זאת, באותם ימים מעטים בלבד חשו צורך לעשות שימוש רציני בשיטתו. על האנושות היה להבשיל עוד מעט, ולעבור "שדרוג" התפתחותי נוסף.
יהודה אשל"ג- 1884, כתב את פרוש הסולם לספר הזוהר. את כתבי האר"י הוא מקבץ יחדיו, מפשט, מבאר והופך אותם נגישים עבור הדור החדש- אנחנו.




ציור של עץ החיים מהמאה ה 16
מתוך התרגום ללטינית של "שערי אורה"


























הסבר קטנטן על מהות הקיום:
אנו חיים בעולם הקליפות (הסבר ארוך ומסובך שאני מעדיפה לוותר עליו בשלב זה) בתוך הקליפות נלכדו ניצוצות מההארה האלוהית ונשבו שם. הניצוצות האלו הם שנותנים חיות לממלכה הדמונית של הקליפות, וכל עוד הם שבויים שם יש לטומאה ולרוע אחיזה בעולם. כאן מתגלה ייעודו של האדם ותפקידו בעולם הזה: על האדם מוטלת החובה להוציא מתוך שביים את ניצוצות האורות מתוך ה"קליפות" ולהעלותם למקומם בעולם האלוהי, וזאת בעזרת "תורת התיקון והכוונות". כשיסתיים תהליך הבירור וכל ניצוצות הקדושה ישובו למקומם, תושלם מלאכת התיקון ואז תבוא גאולה לעולם. תפקיד זה של הבירור והתיקון מוטל על כל אדם מישראל, כל אדם לפי יכולתו.

עם ישראל נתפש כקולקטיב עם ייעוד משיחי, שבכל פעולה שלו צריך לכוון לפעולה של בירור ותיקון לקראת הגאולה הסופית. כך מצטיירת הקבלה הלוריאנית כקבלה משיחית הנושאת את עיניה אל עבר אחרית הימים, ולייעודה הסופי – הגאולה, אשר עם ישראל כקולקטיב מחויב לפעול לקירובה.
כריכת ההוצאה הראשונה של ספר הזוהר 1558






































משמעות הקיום
מה משמעות החיים שלנו בעולם? האם ניתן להסתפק בחיים ללא אמונה- חיים שבהם אנו מנסים ככל יכולתנו להינות ממה שיש? התשובה היא שניתן. כמו כל דבר אחר בעולם- הכל יחסי והכל ממוקם על סקאלה מהקל אל הכבד, מהגבוה אל הנמוך ומהעמוק אל השטחי. כך גם רמת ההתפתחות הרוחנית של האנשים ורמת המודעות והרגישות שלהם לעולם שסביבם.
אני מאמינה שאין אמונה או תורה כלשהי שיכולה להתקיים אלפי שנים בלי שיהיה לה בסיס אמיתי כלשהו. ומכאן אני אומרת שאנשים שמאמינים שהחיים האלה הם כל מה שיש, שלא מאמינים במשהו מעבר ושדואגים רק לעצמם ולמשפחתם הקרובה הם פשוט בתחילת תהליך הגלגולים שלהם ולכן ברמת התפתחות רוחנית נמוכה יותר, שלא מאפשרת להם לחוש את כוחות היקום שפועלים סביבם.

תורת הקבלה אומרת ששום דבר לא מתקיים בעולם ללא אנרגיית המחשבה שיצרה אותו. היא גם אומרת שניתן לנוע בזמן ולשנות את העבר ואת העתיד.
תורות הסוד, הלא מודע והניו אייג' למיניהן אומרות שמחשבה בוראת מציאות ושהיקום פועל לפי חוק המשיכה- מה שנחשוב שיש לנו- זה מה שהיקום ידאג להשיג עבורנו.

מדענים אומרים (תורת הקוואנטים) שלא יכול היה להיווצר יקום ללא מחשבה שתכוון אותו.
הכל מתחבר לאותו דבר בדיוק. מהו הקשר בין חומר ורוח, תודעה ואנרגיה? האם באמת הגיוני שעולם החומר ועולם הרוח מופרדים ביניהם? האם מישהו לא מכיר בקיומה של רוח? האם לא כל דבר בעולמנו מורכב מאנרגיה שכלואה בתוכו?
ואיזה גאון צריך להיות כדי להצליח לתפוס את כל מורכבות היקום והבריאה? גם כאיש דת וגם כאיש מדע.
ומה לגבי הניסויים הפשוטים של פבלוב בהתנייה קלאסית - תגובה גופנית שמופיעה בעקבות מה שאנו חושבים שיקרה? שומעים פעמון- מניחים שמגיע אוכל ולכן המחשבה משחררת מיצי קיבה ורוק בפה..