תעלומת רצח ארלוזרוב

אמא שלי נוהגת לספר לי על עניני אקטואליה שראתה בערוצים הרוסיים. איכשהו תמיד מדובר בנושאים שלא מצאו את דרכם לערוצים שאני מתעדכנת בהם, ובגלל שאני רואה בעצמי אדם מעודכן זה גורם לי לפקפק באמינות האינפורמציה. וכך, אתמול במהלך נסיעה של שעתיים הביתה, היא סיפרה על כתבה מרתקת שהיא קראה, שמדברת בין היתר על רצח ארלוזרוב ואומרת שארלוזרוב נרצח ע"י חיילים נאצים. מכיוון שברשותי כעת מכשיר אייפון, יכולתי להתחיל בחיפוש הוכחות כבר במהלך אותה נסיעה עגמומית. להלן ממצאיי:

חיים ארלוזרוב נולד ברוסיה ב23 לפברואר 1899. בעקבות פראות ביהודים עבר בצעירותו עם משפחתו לגרמניה. סיים תואר ד"ר לכלכלה והתחיל לפעול בתנועה הציונית. בגיל 34, בעודו מטייל עם אשתו סימה בטיילת ת"א עקבו אחריו 2 ברנשים ולאחר חילופי דברים קצרים ירו בו והרגו אותו.

1. הנאצים אשמים? (הגרסה של העיתון הרוסי) -
כשהיה ארלוזורוב תלמיד תיכון הוא התידד עם מגדה בת ה 16 (לימים גבלס) ונוצר ביניהם קשר רומנטי. דרכיהם נפרדו ומגדה המשיכה במסע כיבושים רומנטיים עד שהגיעה לצמרת השלטון הנאצי - בתחילה חשקה בהיטלר אך משום שזה סירב להתחתן נישאה לגבלס- שר התעמולה הנאצי.

מגדה גבלס, יפהפיה קרת לב

למרות שגודלה באהבה ע"י אב חורג יהודי, לא טרחה להציל אותו ממוות במחנה השמדה, וגם לא נענתה לבקשות לעזרה מחברות ילדות. מגדה הנאצית התביישה בפרשייה הרומנטית שניהלה עם יהודי, וכדי למנוע אפשרות פרסום ידיעה כזאת בעתיד תכננה לרצוח את ארלוזורוב. כששמעה שהוא מגיע לברלין במסגרת יוזמת "תוכנית ההעברה", שכרה דירה והזמינה אותו לבוא לפגוש אותה שם. כשהגיע ניסתה לירות בו אבל הוא השתלט עליה והצליח להימלט- בגלל שחשד שאנשי גסטפו ממתינים לו ברחוב הוא טיפס לגג הבניין ומשם לבניין אחר ולרחוב. מגדה הזועמת שלחה את אנשיה אחריו לארץ ישראל והם אלה שירו בו בחוף ימה של תל אביב.

2. הקומוניסטים אשמים? (המפלגה הקומוניסטית-פלסטינאית)ב 1991 יצא לאור הספר ''אדומים'', שמספר את תולדות המפלגה הקומוניסטית בישראל תחת המנדט הבריטי ובו מתואר רצח ארלוזרוב ככזה שבוצע על ידם. המפלגה נקראה פק''פ (ביידיש: המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית) והיתה מפלגה קומוניסטית שהופעלה ישירות ממוסקבה וכל תכלית קיומה היתה החרבת הציונות. לכן, לפי העיקרון של ''האויב של האויב שלי הוא חבר'' - תמכה פק''פ בצד הערבי, כולל הסתה לפרעות ביהודים, והתנהגה בעצם כמו מפלגה לאומנית ערבית לכל דבר (בשם האידיאל הקומוניסטי).
כדי לבצע את הרצח היו צריכים להתקיים בפק''פ שני תנאים יסודיים: יכולת ומניע.
המניע היה משולש:
א. בתחילת שנת 1933 נסע ארלוזורוב לגרמניה הנאצית כדי לחתום על "הסכם ההעברה" - שמטרתו היתה להעביר חלק מרכושם של יהודי גרמניה לארץ. מצד אחד, ההסכם הזה חירפן את התנועה הרביזיוניסטית ובמיוחד את "ברית הבריונים" כי שבר את החרם שהכריזה התנועה של ז'בוטינסקי על גרמניה הנאצית, ומצד שני פק"פ זעמה על זה לא פחות כי הרכוש שיועבר לארץ יועד מבחינתם לממן "נישול פלאחים ערבים" ולסייע לציונות. ידוע שברית הבריונים הסיתו רבות נגד ארלוזרוב, אבל ידוע הרבה פחות על ההסתה מצד פק"פ.
ב. הלילה שבין ה- 16 ל-‏17 ביוני היה יום השנה השלישי להוצאתם להורג של שלושה פורעים ערבים בתרפ''ט - שאותם הגדירה פק''פ כ''קדושים''.
ג. ה- 16 ביוני היה היום שקבעה ממשלת המנדט לפינוי הסופי של ואדי ח'ורית מהבדואים שיושבים בו - פינוי שתואר על-ידי פק''פ כגזל, נישול וכו', וחיים ארלוזורוב הוזכר אישית (יחד עם יהושע חנקין) כאשם ישירות בגזל המדובר.

איך בוצע הרצח? אברהם סטבסקי מברית הבריונים טען ששהה בעת הרצח בירושלים - ולכן יש לו אליבי. המשטרה לא הצליחה למצוא את הנהג שכביכול הסיע את סטבסקי לתל-אביב ומיד החזיר אותו לירושלים, במיוחד לאור העובדה שמספר המכוניות בארץ היה אז מצומצם וגם מספר הנהגים שהיו מוכנים לסייע לרצח כזה מטעמים אידיאולוגיים - שאף לאפס. כל אנשי ה"ברית" היו מוכרים ומעולם לא נטען שקיים בתוכם תא חשאי כלשהו. לעומת זאת לפק''פ, שפעלה במחתרת, היו אמצעי מודיעין ומעקב - חברות מפלגה רבות היו שתולות כ"עוזרות בית" אצל כמה מבכירי היישוב, וכן היו לה אמצעי מילוט מהארץ. האירוניה היא שהמשטרה האשימה דווקא את סטבסקי בכך שבחן דרכי מילוט דרך לבנון, בעוד ששנה לפני הרצח נתפסו כ- 20 חברי פק''פ בניסיון הימלטות בדיוק באותה הדרך. מבצעי הרצח היו יהודים חברי פק''פ וזאת משום שאחד מהתנאים לביצוע ההתנקשות היה יכולת לדבר באנגלית לשם התחזות - ומבין חברי המפלגה הערבים (שגם כך לא היו רבים), לא היו מועמדים מתאימים.
הפרט האחרון מקורו בעדות שמסר אברהם (רוזנצוויג) שושני : הוא שמע ממנהיג המפלגה - אביגדור (שליח מוסקבה) - על הישיבה המכרעת שבה הוחלט על ההתנקשות. הרוצחים עצמם, שזהותם איננה ידועה, הוברחו לברית-המועצות מיד לאחר הרצח ונספו שם באחד מגלי הטיהורים של סטאלין.
פק"פ היו שנואים ע"י מפא"י אפילו יותר מהימין הרביזיוניסטי וברל כצנלסון אף השווה אותם לעמלק.

3. הרוויזיוניסטים אשמים? 

ארלוזורוב, שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית יצא לברלין בשנת 1933 בניסיון להציל יהודים ואת רכושם מידי הנאצים והעלתם לארץ במה שכונה לבסוף "הסכם טרנספר". במסגרת ההסכם יכלו יהודי גרמניה לעלות לארץ ישראל עם חלק מהרכוש שלהם. (לא אושר להם להוציא כספים). וכך, בעת ששהה בברלין ניסה ארלוזורוב ליצור קשר עם מגדה כדי להשתמש בהשפעתה להצלת רכוש יהודי (הנאצים לא הסכימו לשאת ולתת ישירות עם יהודים). מגדה סירבה להיפגש איתו וסירבה להפגיש אותו עם בעלה.
במהלך שהותו בניכר התנהל בארץ מסע תעמולה נגדו ונגד תוכניותיו. הרוויזיוניסטים ובראשם ז'בוטינסקי קראו לפעילות אלימה נגד השלטון הבריטי והתנגדו לדרכי הנועם בהן פעל ארלוזורוב. בעיתון הרוויזיוניסטי "חזית העם", שהיה מקושר עם האגף הקיצוני והרדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית נעשה שימוש בביטויים כגון "ברית סטלין - בן-גוריון - היטלר", "סכין בגב האומה", "הינוקא האדום", "ערל-זה-רב" ו"הדיפלומט האדום" שבא למכור את כבוד העם היהודי "בעד בצע כסף להיטלר". ההשמצות הגיעו לשיא במשפט: "העם היהודי תמיד ידע להעריך כראוי את מוכרי כבוד עמם ותורתם, ידע גם כיום להשיב על הנבלה הזאת הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו".

בהלך הדברים הזה חזר ארלוזורוב לארץ ונרצח כחודש לאחר מכן: ב 16 ביוני 1933 - ארלוזורוב ואשתו השנייה סימה, ישבו במרפסת פנסיון "קטה דן" (היום מלון דן בת"א) וכאשר התקהלו סביבם סקרנים החליטו לצאת לטיול רגלי לכיוון צפון. כשהתקרבו לאזור לשפך הירקון הבחינה סימה בשני גברים שהלכו בעקבותיהם - אחד גבוה והשני נמוך. "השניים העוקבים אחרינו אינם מוצאים חן בעיני" אמרה לבעלה. הם יצאו מהחוף ונכנסו לשכונה קטנה ליד שפך הירקון. שוטטו בין בתי השכונה וכשהרגישו שנפטרו מהעוקבים, חזרו לחוף הים ופנו דרומה לכיוון מרכז תל אביב. שוב הבחינו בעוקבים ואז כשהתקרבו לבית הקברות המוסלמי (אזור מלון הילטון של היום) פנו שני העוקבים לעבר ארלוזורוב וסימה - אחד מהם האיר בפנס את פני ארלוזורוב. ארלוזורוב פנה אליהם ושאל "מדוע אתם מפריעים לנו?", וסימה הוסיפה "עזבו אותנו". הגבוה מבין השניים שאל בעברית "כמה השעה?" (ביטוי שאינו מקובל בשפה העברית, אך מקובל בשפות אירופאיות ובערבית). ארלוזורוב ענה "אין זה עסקך", ושוב שאל הגבוה "כמה השעה?". בני הזוג החלו לפסוע לדרכם וברגע זה שלף הנמוך אקדח וירה בארלוזורוב. שני המתנקשים הסתלקו בריצה ונעלמו.
סימה תמכה בבעלה הפצוע עד שהגיעו לקבוצת אנשים שנשאו את ארלוזורוב למבנה סמוך, וסימה יצאה להזעיק אמבולנס. האנשים שסביב הפצוע החליטו שלא להמתין לאמבולנס, וארלוזורוב הובל במכונית פרטית לבית החולים הדסה. הוא היה פצוע מקליע אחד בבטנו, עם שטף דם פנימי גדול. פציעה כזו אינה נחשבת לאנושה, אך באותה תקופה לא היה לבית-החולים הציוד הנדרש לבצע עירוי דם. ארלוזורוב נפטר כעבור שלוש שעות כתוצאה מאיבוד דם חריף. שני חשודים במעשה, אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, נעצרו בחשד לרצח. כשנה לאחר הרצח זוכה רוזנבלט מאשמה ואילו סטבסקי נמצא אשם על פי עדות ראייה של סימה ארלוזורוב. בעקבות ערעור על פסק דינו, זוכה גם סטבסקי מאשמה לפי דיני הראיות בישראל המנדטורית, לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה בלבד, ללא עדות מסייעת. בנוסף, נאשם אבא אחימאיר, רוויזיוניסט שייסד את תנועת "ברית הביריונים" כמעורב בשידול והסתה לרצח. אחימאיר זוכה גם הוא מאשמה אך הועמד לדין כמארגן של "ברית הבריונים", ונדון לשנה וחצי של מאסר בפועל.

ברית הבריונים - משמאל אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושוע ייבין

במפא"י לא קיבלו את פסק הדין בזיכוי של הנאשמים והמשיכו במשך שנים רבות להאשים את הרוויזיוניסטים על ההסתה שקדמה לרצח ארלוזורוב ועל המשפט עצמו. הם טענו שפסק הדין מזכה את הנאשמים מטעמים טכניים בלבד.

4. הערבים אשמים?
יהודה ארזי, שהיה קצין בבולשת המנדטורית ומונה להיות קצין חוקר בפרשת הרצח, הגיע בחקירתו למסקנה שלא הנאשמים הרוויזיוניסטים ביצעו את הרצח אלא שני ערבים תושבי יפו, ושהזיהוי שנעשה לנאשמים על ידי אלמנתו של ארלוזורוב - סימה, היה מבוים. ארזי אף סייע לצוות ההגנה של סטבסקי, מה שהוביל לקרע בינו לבין אנשי ההגנה, ולפרישתו מהמשטרה.

בתקופה מסוימת במהלך המשפט הודו ברצח שני עבריינים ערבים מיפו ואז חזרו בהם מן ההודאה בטענה כי סטבסקי הציע להם 1000 לירות עבור ההודאה באשמה. בית המשפט באותם ימים קבע שלא היו מעורבים בעשה.

בשנת 1982 , 50 שנה לאחר ביצוע הרצח, הוקמה "ועדת בכור" כדי לחקור את התעלומה. הוועדה קבעה פה אחד כי סטבסקי ורוזנבלט אינם הרוצחים וכי אין דרך לקבוע במי האשם.

עדויות מהמשפט:

1. הרצח אירע בכ''ה בחודש סיוון - 25 לחודש שאז הירח כרבע מגודלו, כלומר לילה בתנאי תאורה חלשים ולכן לא פלא שהרוצח היה צריך להאיר את פני הנרצח בפנס לשם זיהוי.
2. ארלוזורוב העיד לפני מותו בפני אליעזר קפלן (בהמשך שר בממשלת מפא''י), שהיורה היה ערבי, אלא שעורך עיתון הארץ סרב לפרסם עדות זאת! (על פי עדות עיתונאי הארץ בן ציון כ''ץ מפי קפלן, שעזב את העתון עקב סירוב עורך הארץ לפרסם את עדות ארלוזורוב).
3. סימה ארלוזורוב העידה בשעות הראשונות שהיורים היו ערבים, ולאחר מכן חזרה בה מעדותה, מן הסתם בעקבות הלחץ של ראשי מפא''י שלחצו אף על עורך הארץ שלא יפרסם את עדות ארלוזורוב.
4. קפלן (2.7.1933): ''אמרתי שאולי גם לארלוזורוב היה קשה להאמין שירו בו יהודים'' (שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, עמ' 233). לדבריו הוא הסתמך על מה שסימה ארלוזורוב אמרה לו בליל הרצח. מי ששמע את דבריו היה דוקא עורך הארץ, ד''ר משה גליקסון, ולא כץ.
5. היו לא מעט התארגנויות שבחשו בחקירה וחיפשו עדויות לכאן או לכאן. היתה הועדה של מפא''י והיו ה"ועד למען סטבסקי" וגם "הקבוצה" של גד מכנס ויתכן מאד שפעולותיהם הצליחו לשבש את החקירה.
6. נכון שלפרסום נרחב זכו הדברים שהושמו בפי אליעזר קפלן, ש''כאילו שמע מארלוזורוב, המוטל על ערש-מותו ב'הדסה', כי רוצחיו היו ערבים''.

זהו, אלה התאוריות שאני מצאתי. מה דעתכם, איזה אפשרות נראית לכם הכי הגיונית?
אותי מעניינת השאלה ששאלו הרוצחים את ארלוזרוב לשם זיהוי: "כמה השעה". למה בחרו לשאול דווקא את זה? הרי לא הגיוני שמדובר בשאלת זיהוי- כי הם כבר האירו עליו בפנס ושמעו את הקול שלו...  ולמה היו נחוצים שני אנשים לביצוע המשימה הזאת? האם יכול להיות שזה היה סתם רצח לא מתוכנן? אולי סתם שני בחורים ערבים עם אקדח שהתעצבנו כי התייחס אליהם בחוסר כבוד??

קצת רקע היסטורי:

מפלגת מפא"י/ העבודה בראשות דוד בן גוריון ולצידו ארלוזורוב. מולם קמו הרוויזיוניסטים בהנהגת ז'בוטינסקי. הם דגלו במחאה אלימה נגד הבריטים. מקור כוחה של מפא"י היה בעיקר ביישוב היהודי בארץ, בעוד שהתנועה הרוויזיוניסטית נשענה על היהודים אנשי המעמד הבינוני בגולה. בקונגרס הציוני ה-3 בשנת 1931 התקיימה המערכה הפוליטית הראשונה בין מפא"י לרוויזיוניסטים. שני הצדדים יצאו אחד נגד השני בהתקפות קשות שהנושא העיקרי שלהן היה המחלוקת על המדיניות הציונית. ההנהלה הציונית, בראשות חיים ויצמן, ניהלה מדיניות של שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי, ויתרה על חלק מהמטרות המדיניות של הציונות והסתפקה בפיתוח היישוב היהודי בארץ בקצב שהממשלה הבריטית הייתה מוכנה לאשר. למדיניות הזו התנגדו הרוויזיוניסטים, שדרשו להפעיל לחץ מדיני על הממשלה הבריטית ולאלץ אותה לאמץ את המדיניות שהתחייבה לה בהצהרת בלפור.
ברית הבריונים הייתה תנועה לאומית רוויזיוניסטית שפעלה בארץ ישראל בשנות ה-30. התנועה התנגדה לשלטון הבריטי, ודגלה בשיבת העם היהודי לארצו, אפילו בכוח הזרוע. מקימי התנועה היו "השלישייה": ד"ר אב"א אחימאיר, המשורר אורי צבי גרינברג וד"ר יהושע ייבין. זו היתה בעצם התנועה הראשונה בישראל שפעלה באופן אקטיבי נגד הבריטים, ויש שרואים בפעולותיה את זרע המאבק המזוין בבריטים, שהתבטא מאוחר יותר במחתרות אצ"ל ולח"י.

סופה של מגדה: רצחה את ששת ילדיה בסוף המלחמה כדי שלא יאלצו לחיות בעולם ללא היטלר. הרצח תוכנן לפחות חודש מראש ובוצע באמצעות מורפיום וכדורי ציאניד.

משפחתה של מגדה גבלס - המודל המשפחתי המושלם ע"פ הנאצים