
עד לתחילת המאה ה 19 הבלט היה רק ליווי לאופרה או לקונצרטים של מוזיקה קלאסית ולא מופע בפני עצמו. תחילת ימי הבלט מתוארכות לימיו של המלך לואי ה 14 (בנה את ארמון וורסאי) אך הוא הגיע לשיאו במה שמכונה "התקופה הרומנטית".
![]() |
לואי ה 14, מלך צרפת (רק כדי להיכנס לרוח התקופה..) |
הבלט התחיל כמופע חצר בצרפת של אמצע המאה ה 16, תקופת הבארוק. במופעים גילמו גברים גם את תפקיד הדמויות הנשיות. נשים כמעט ולא השתתפו ואחת הסיבות לכך היתה השמלות המסורבלות שלבשו- מדובר בימי המחוכים והקרינולינות - בגדים שמנעו מהן להפגין כישורים טכניים כפי שעשו הרקדנים. הרקדניות זכו להערצה בגלל תנועותיהן החינניות, אך לא היה להן סיכוי להתמודד מול הרקדנים מבחינה טכנית. אה וכולם רקדו בנעלי עקב!
מרי קומרגו (1710-1770), הצליחה ליצור שינוי כאשר קיצרה את חצאיתה לגובה שחשף את קרסוליה- צעד נועז ביותר עבור אותם ימים. כך הצליחה להראות את יכולתה בקפיצות שבוצעו עד אז רק ע"י גברים. אחרי התדהמה הראשונית, התקבל השינוי ואומץ גם על ידי רקדניות אחרות.
![]() |
מרי קומרגו מדגימה חצאית קצרה מהי |
וולטר, הסופר והפילוסוף הצרפתי, החמיא לקומרגו באומרו שהיא הרקדנית הראשונה שרוקדת כמו גבר.
![]() |
מארי קומרגו מפגינה קרסוליים נאים בנעלי עקב |
מרי סלה (1707-1756), מתחרתה של קומרגו באותה העת, ניסתה להפוך את הריקוד לאקספרסיבי יותר. היא עברה מפריז ללונדון ושם יצרה את המופע "פיגמליון" (1734) ובו וויתרה על חצאית הקרינולינה והחצאיות התחתיות, הסירה את הפיאה הכבדה מראשה, ורקדה כשלגופה שמלה רכה ושיערה משוחרר על כתפיה. אף רקדנית לא עשתה זאת לפניה, אבל השינוי הזה לא הפך לאופנתי ולא הועתק על ידי רקדניות אחרות באותו זמן.
![]() |
ברברינה קומפניני - נראה כמו קפצוץ רגיל, אבל מדובר במשהו וירטואוזי! |
ברברינה קומפניני (1721-1799), רקדנית איטלקיה שגם היא תרמה להתחזקות מעמד הבלרינה, כבשה את ליבם של הצרפתים בשנת 1739 בזכות הטכניקה המבריקה שלה. הרמה הטכנית באיטליה הייתה גבוהה מזו שבצרפת, וביצועיה המופלאים של ברברינה האפילו על השגיה של קומרגו וגרמו לסלה לפרוש בעודה בשיאה- למרות שעדיין הייתה במיטבה ורק בת שלושים ושתיים.
ג'אן ג'ורג' נובר ( 1727-1810), רקדן, מורה וכוראוגרף, הביא לבלט את מה שמכונה "הרפורמה הגדולה". היה הראשון לדבר על כך שיש להתייחס לבלט כאל אמנות דרמתית שמבטאת נושא ולא כאל מופע בידורי ותו לא. הוא שינה את תלבושות הרקדנים- את מקומם של הפאות המסכות והמחוכים החליפו בגדים קלים ומשוחררים. שינויים אלה הובילו לזינוק ביכולות הביצוע הטכני. השינוי היה משמעותי במיוחד עבור הרקדניות שכעת יכלו לבצע קשת רחבה יותר של צעדים ולהתנהל על הבמה במהירות. עם הזמן גם הפסיקו לרקוד בנעלי עקב, דבר שגרם לתנועה על הבמה להיות חופשית עוד יותר. למרות כל שינויים אלה עד לעידן הבלט הרומנטי שמרו הרקדנים הגברים על עליונותם בתחום.
התקופה הרומנטית בבלט (1820- 1860), בתקופה זו מצאו יוצרי הבלטים השראה באגדות ובפנטסיות אודות יצורים דמיוניים, על אנושיים ושמימיים. דמותה של הרקדנית כיצור על אנושי, מרחפת על קצות אצבעותיה כאילו מעל לרצפה, לבושה בשמלה עשויה מבד חצי שקוף, שברירית ורכה, כבשה את לב הקהל. בתחילה השתמשו במנוף מיוחד שהרים את הרקדניות באוויר כך שנראה היה שהן עומדות על קצות אצבעותיהן. המראה שנוצר מצא חן בעיניי הקהל ומאותה תקופה ניסו להביא את גוף הרקדנית למצב בו תוכל לייצב עצמה על קצות אצבעותיה בעצמה. הראשונות ופורצות הדרך ריפדו את נעליהן בשכבות בד, אך המאמץ והכאב הרב שהיו כרוכים בעמידה על קצות האצבעות בנעל רכה ניכרו היטב בפניהן ובתנועת הזרועות. בשלב זה יכלו לאזן עצמן על קצות האצבעות לשניות ספורות בלבד.

מרי טליוני (1804-1884) הביאה את הבלט הרומנטי לשיאים בכך שהיתה הראשונה שרקדה על נעלי פוינט שיצר עבורה אביה הכוראגרף פיליפו טליוני. היא הופיעה כך בבלט "הסלפידות" (1823). בעזרת נעלי הפוינט משך השהייה על קצות האצבעות היה ארוך יותר והמאמץ הכרוך בכך פחת- דבר שהגביר את אשליית הריחוף. היא הייתה דקיקה וקלילה (בשונה מרקדניות אחרות בנות זמנה) עם יכולת ניתור טובה וכשרקדה על נעלי הפוינט הייתה התגלמות הדמות השמימית הרומנטית ששבתה את לב הצופים.

נעל הפוינט סיפקה את האמצעי הטכני שאפשר התנועעות על קצות האצבעות. כעת ניתן היה להרחיב ולפתח את אוצר התנועות שבוצעו על פוינט וגם את הפן האמנותי של צעדי הבלט- קווים יפים יותר, תנועה שזורמת ללא מאמץ פיזי ניכר ולכן גם הבעות פנים מלאות רגש בהתאם לעלילה. בשלב זה עדיין העמידה על קצות האצבעות התאפשרה לשניות בודדות בלבד.
קרלוטה גריסי (1819-1899) התפתחה כרקדנית במילנו. הופיעה לראשונה באופרה של פריז ב- 1840 שם גילמה את הדמות הראשית בבלט ג'יזל (1841), אחד הבלטים המזוהים ביותר עם התקופה הרומנטית.


לקראת סוף המאה ה 19 הלך ודעך הבלט בארופה ושוב לא היה מופע עצמאי. בשעה זו החלה רוסיה לשאוב אליה יוצרים ורקדנים מתוסכלים בעקר מצרפת. זהו פתחה של תקופה חדשה בתולדות הבלט- עידן הבלט הקלסי.
בתמיכתו של הצאר הפכה רוסיה למרכז הבלט העולמי. להקות מחול רבות הוקמו בשליש האחרון של המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. מעמדו של הרקדן הגבר חזר להתחזק.
אנה פבלובה (1881-1931), אחת הרקדניות הידועות ביותר של המאה ה 20. זכורה בתור זו שיצרה את תפקיד מות הברבור, הקימה חברת בלט עצמאית ויצאה איתה לסיבוב הופעות ברחבי העולם.

המצאה נוספת שלה היוותה את הבסיס לנעלי הפוינט כפי שהם היום- בגלל שמבנה כף רגלה היה נוקשה, היא הוסיפה בתוך הנעל פיסת עץ שסיפקה לה תמיכה נוספת. רקדני התקופה קראו לזה רמאות, כי למדו שהם ולא הנעל צריכים להצליח לתמוך בגופם על קצות האצבעות. היא עצמה לא אהבה את מראה הנעל שנוצר ודרשה מצלמים לתקן תמונות כך שזה יראה כמו נעל בלט רגילה. בכל אופן כל מי שראה אותה מפזזת על במה נדהם מיכולתה הטכנית והדרמתית ולא פקפק עוד בהיותה רקדנית מעולה.

על שמה הומצא בניו זילנד הקינוח "פבלובה", בניסיון לבטא את דמותה הקלילה והאוורירית.
נעלי פוינט-נעלי בלט, שבחזיתן קופסת מיוחדת שמשמשת כפלטפורמה עליה יכול הרקדן לאזן את עצמו בעמידה על קצות האצבעות. ה"קופסה" עשויה משכבות של בד יוטה וגבס מושרים בדבק. הדבק הוא שמקנה לנעל את קשיחותה. הסוליה מורכבת משלוש שכבות- החיצוניות עשויות מעור והאמצעית מקרטון. הסולייה מעובה כדי לספק תמיכה לקשת כף הרגל ולקרסול, בשעה שמשקל הגוף נתון על הבהונות. שלושת הסוליות, הקופסה ובד הסאטן החיצוני מודבקים יחד וממוסמרים. מאז המצאתה בתחילת המאה ה 19, עברה הנעל שינויים ושכלולים שנועדו להפחית את האי נוחות והכאב שעלולים ללוות את השמוש בנעלי פוינט.
אין לעלות על נעלי פוינט לפני גיל 12 משום שעד אז העצמות הקטנות של כף הרגל עדיין רכות והעמסה של משקל גוף עליהן עלולה להזיק. בכל מקרה יש לעשות זאת רק אחרי מספר שנות לימוד מסודר. כדי לעמוד על קצות האצבעות יש לפתח מערכת תומכת של שרירים משום שכל שרירי הגוף עובדים בו זמנית כדי לעזור לשאת את הגוף גבוה ככל האפשר, ועל ידי כך להפחית מהעומס שנוצר על שטח כה קטן של קצות האצבעות.

כף הרגל המושלמת לבלט הקלאסי היא זו שבה האצבעות הם באורך כמעט זהה, מה שמעניק לרקדנית שטח אצבעות גדול יותר לעמוד עליו. בנות עם בוהן ארוכה מיתר האצבעות יחוו קשיים וכאבים בשעה שהגוף ינסה לאזן עצמו על אצבע אחת בלבד. אם האצבע השנייה ברגל היא הארוכה ביותר זה יהיה כמעט בלתי אפשרי. כף הרגל חייבת להיות גמישה ובעלת קשת גדולה כדי לאפשר לקרסול להיות בקו ישר בין הברך לקצות האצבעות.
לפני לבישת נעל פוינט חדשה חייבים לשפצר אותה- למעוך את החלק של הקופסה כדי לשטח ולהרחיב אותה, ולהגמיש את הסוליות לפי הכיפוף הטבעי של קשת כף הרגל. כדי להפוך את הנעליים לחרישיות יש להכות היטב את החלק הקדמי של הנעל בקיר לבנים או במדרכה או עם פטיש. מדובר בחלק בו מקופל הסאטן שעוטף את הקופסה מתחת לסוליה.

טיפ שימושי: היום חברות בלט רבות מעדיפות נעלי בלט שנראות משומשות ובגוון אפרסקי דהוי על פני הגוון הוורוד והברק של הסאטן. כדי להשיג מראה זה שמים מייקאפ עם קצת מים על כל הנעל והרצועות ומשאירים לייבוש.
זהו, אחרי ארבעה ימים אני מרגישה שהצלחתי להגיע לתשובות שחיפשתי.
ומה שהכי בא לי עכשיו זה למצוא נעל פוינט, למדוד אותה ולנסות להתהלך על קצות האצבעות!