זה היסטרי!

השבוע לגמרי במקרה גיליתי שהויברטור הומצא במקור כטיפול רפואי למחלת ההיסטריה.
ההיסטריה כבר לא קיימת בימינו כאבחון רפואי קביל אך בעבר, החל בימי יוון העתיקה ועד לסוף המאה ה 19- היא נחשבה כמחלה נפוצה ביותר שלקו בה כרבע מהאוכלוסייה הנשית.

המילה היסטריה מקורה במילה היוונית "היסטרה" שמשמעה רחם. מי שנתן למחלה את שמה היה היפוקרטס (400 לפנה"ס) שטען שכאשר הרחם לא מתמלא בנוזלים כנדרש הוא הופך לקל משקל ומתחיל לנדוד בגוף. כשהוא מגיע לאזור בית החזה הוא גורם לחנק ולתופעות המזוהות עם היסטריה.

תחת ההגדרה של "היסטריה" קובצו תופעות רבות- היה מי שכתב רשימה של 75 עמודים שבהם פרט איפיון וסווג תסמיני ההיסטריה ואף הוסיף וציין כי הרשימה אינה מלאה. בין התסמינים ניתן למצוא- עלפון, עצבנות, אינסומניה, אגירת נוזלים וכבדות בבטן, התכווצויות שרירים, שיתוק זמני, קוצר נשימה, חוסר תאבון, אובדן חשק מיני ונטייה כללית "לגרום צרות".

כבר בהתחלה נמצא קשר בין ההיסטריה לבין חוסר סיפוק מיני- המחלה הופיעה בשכיחות נמוכה יותר אצל נשים נשואות.

בתמונה זו- טיפול בהיסטריה באמצעות עיסוי האגן בזרם מים חזק

במאה השנייה לספירה כתב הרופא קלאודיוס גלנוס כי היסטריה היא מחלה הנגרמת ממחסור בפעילות מינית- היסטריה מתרחשת בשכיחות גבוהה אצל בתולות, נזירות ואלמנות.
במאה העשירית לספירה כתב הרופא והפילוסוף הפרסי אבן סינא, כי הטיפול בהיסטריה חייב להיעשות על ידי גבר, עם עדיפות לבעלים ורופאים.

הגירוי המיני כטיפול להיסטריה התקיים בחדרי רופאים כבר ב-1653. ידוע גם על נשים לא נשואות שסבלו מחרדה, והתבקשו על ידי הרופאים שלהן "לצאת לרכיבה נמרצת על סוס".

כרזת פרסומת ויקטוריאנית למכשיר שמדמה רכיבה על סוס. יתרונות- ממריץ פעילות איברים פנימיים ומטפל בהיסטריה.

בתקופה הוויקטוריאנית, שהיתה תקופה של חוקים חברתיים נוקשים ופוריטניות מינית עצומה היתה ההיסטריה הנשית אבחנה רפואית נפוצה וכמרפא הציעו הרופאים למטופלות למצוא גירוי שיעניק להן "פרוקסימה היסטרית" (במילים אחרות אורגזמה)
לרוב טופלו החולות על ידי הרופאים ב"עיסוי אגן "- גרוי חיצוני של אבר המין על ידי הרופא.
כדי להקל על עבודת הרופא החלו לתכנן מכונות שיעזרו לרופאים להשלים את המשימה- כך הבשילה הקרקע להמצאת הויברטור כמכשיר רפואי. כולם כמובן העמידו פנים שכל העניין הוא רפואי לגמרי ולא מיני ובאמת האמינו בכך.

פרסומת לויברטור משנת 1910

השכיחות הרבה של המחלה גרמה לרופאים לשער כי המתחים הנילווים לחיים בעידן המודרני גורמים לנשים תרבותיות להיות פגיעות יותר למחלות עצבים ולמחלות הפוגעות בתפקוד איברי המין.
בארצות הברית, היו שראו בשכיחותן של תופעות אלה אצל נשים הוכחה כי המדינה היא חלק מהעולם המערבי הנאור (רופא אמריקאי אחד אמר ששכיחות התופעה היא אות לכך שהמדינה מתקדמת לרמתה של אירופה).

מקרי היסטריה היוו מקור הכנסה מעולה לרופאים, וזאת מכיוון שהחולות לא היו בסכנת מוות אבל עדיין דרשו טיפול מתמיד. החיסרון הבולט בטיפולים היה שרופאים התקשו ללמוד את המיומנויות של השגת "פרוקסיזם היסטרי" בעיסוי ולעתים נדרשה עבודה של שעות להשגת התוצאה הרצויה. מצד שני הפניית האישה למיילדת לצורך הטיפול, גרמה לרופא להפסד הכנסה.

הפתרון נמצא דרך המצאת מכשירי העיסוי, שקיצרו את תהליך הטיפול משעות לדקות ספורות וכך ביטלו את הצורך בהפניה למיילדות ואפשרו לרופא לטפל ביותר חולות באותו פרק זמן.
כבר בתחילת המאה ה-19 היו מתקני עיסוי במים בעיר באת' באנגליה, ובאמצע המאה ה-19 מתקנים אלה נפוצו בכל אירופה ובארצות הברית, והיוו את הבסיס לפיתוח אתרי מרחצאות רבים.
בשנת 1870 פותח ויברטור לשימושם של רופאים שניתן היה להפעילו לזמן קצוב, ובשנת 1873 פותח הוויברטור האלקטרו-מכני הראשון שהופעל בבית חולים פסיכיאטרי בצרפת לצורך טיפול בהיסטריה.

מכשירים אלקטרוניים ביתיים, מכל סוג, היו די נדירים במאה ה-19. מכונת התפירה, המאוורר, הקומקום והטוסטר היו המכשירים הראשונים שיצאו מפסי ייצור המוניים. הוויברטור- שנודע בזמנו בשם "המניפולטור"- היה הבא בתור, והגיע לחנויות ולקטלוגים כעשור לפני שואבי האבק והמגהצים. במגזין "עקרת הבית הטובה" פורסם החל מ-1909 טור של "ניסינו ובדקנו", שהתמקד כולו בוויברטורים, וב-1918 הציעה חברת "סירס ורובק" פתרון מושלם לעקרת הבית: מתקן משולב של ויברטור, מיקסר ומכונת תפירה. האביזר נחשב בזמנו לחלק חיוני במכשור הרפואי הביתי, והאמצעי היעיל ביותר לטיפול בנשים היסטריות.

"עזרים שכל אישה מעריכה " עמוד מקטלוג חברת סירס, 1918. מכונת תפירה, מאוורר וויברטור.

 
" מאוד שימושי ומספק לשימוש בית י"

קיימת טענה שהנושא המרכזי בתקופה הויקטוריאנית היה הקונפליקט שבין מין כאמצעי רבייה לבין מין כביטוי להתנהגות ארוטית. שיעורי הילודה הכלליים הלכו ופחתו במהלך המאה ה-19 ויחד עם הירידה בשיעורי הלידה גם קיום יחסי מין למטרת רבייה איבד מחשיבותו. חלק גדול מהספרות הרפואית והספרות העוסקת בייעוץ נישואים של אותה תקופה, מתאר את האישה חסרת התשוקה כאישה אידאלית. בהקשר זה אמהות הכינו את בנותיהן לליל הכלולות עם המשפט הבא: שכבי על גבך, עצמי עיניים וחשבי על אנגליה. האשה האידאלית קיימה יחסי מין אך ורק כאמצעי רבייה, וזאת כי פעילות מינית לא משכה אותה בשום אופן אחר. אידאל זה השפיע על המבנה החברתי בדרכים רבות וגרם בין היתר לתופעה של חוסר סיפוק מיני אצל נשים רבות והעלה את הדרישה לטיפול בהיסטריה.

העלמות ההיסטריה כאבחנה רפואית

במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים ירד באופן חד מספר המקרים של אבחנת היסטריה נשית ואבחנה זו אינה מוכרת עוד בספרות הרפואית בימינו. היו שטענו שההיסטריה הנשית לא נעלמה, אלא מסווגת באופן שונה היום.
בעבר, מגוון רחב ביותר של תסמינים יוחסו להיסטריה ובעצם המונח תיאר שלל תופעות בלתי מוגדרות. עבודתו של פרויד הביאה לשינוי משמעותי בתפיסת ההיסטריה והטיפול בה- עם השתכללות אמצעי האבחון, יותר ויותר תופעות קיבלו אבחנות שונות, מדויקות יותר, עד שלמעשה לא נותר כל תסמין ייחודי המזוהה עם היסטריה.
כך למשל, רבות מן הנשים שהיו מאובחנות כהיסטריות, סווגו מחדש על ידי פרויד כסובלות מנוירוזות שונות. בימינו ביטויים שונים של היסטריה הם חלק ממחלות נפש אחרות כגון סכיזופרניה והתקפי חרדה.

שארקו, הנוירולוג שלימד את פרויד בתחילת דרכו היה הראשון שהציע שרעיונות, ולא פגיעה עצבית, הם המקור לתופעות היסטריות כשיתוק ועיוורון זמניים שאינם נובעים ממצבים רפואיים. שארקו טיפל בהיסטריה ע"י היפנוזה בה ציווה על הסרת הסימפטומים ההיסטריים.
בהמשך טיפל ברוייר, רופא וינאי ושותף לעבודה של פרויד, באנה או- אישה צעירה שסבלה מסימפטומים היסטריים כמו פזילה, שיתוק ועוד. ברוייר גילה כי במהלך ההיפנוזה התאפשר לאנה להיזכר באירוע בו הופיע לראשונה הסימפטום ההיסטרי, וכי השיחה על מאורע זה הביאה להסרת הסימפטומים. הבנה זו היוותה את הבסיס לרעיונותיו של פרויד על ההיסטריה: פרויד הניח כי זיכרונות ורגשות בלתי נעימים המאיימים על תפיסתו העצמית של האדם הודחקו אך המשיכו להפעיל על הנפש לחץ שמתבטא בסימפטומים היסטריים. בהמשך ויתר פרויד על ההיפנוזה כאמצעי לחשיפת האירועים והרגשות המודחקים שיצרו את הסימפטומים היסטריים ובמקומם פיתח טכניקות טיפוליות כמו אסוציאציות חופשיות וניתוח חלומות, שאפשרו גישה לחוויות המודחקות.

 

היום הפרעות היסטריה מסווגות כהפרעות סומטופורמיות, כלומר ביטויים גופניים של הפרעות נפשיות. למרות שלמצב הזה קיימים ביטויים קליניים שונים, המכנה המשותף לכולם הוא ביטוי של קשיים נפשיים במחושים גופניים. על פי פרויד, אלו נוירוזות, ביטויים משתנים של קונפליקט נפשי הקשור בהתגוננות מפני דחפים מיניים ותוקפניים לא קבילים, שמקורם בקיבעונות שהתהוו בתקופת הינקות. הנוירוזות מלוות בדרך כלל בחרדה או דיכאון.

פסלי ענק

לקראת טיסתי הקרובה לרומא, בעודי מחפשת חומר על מסלולי טיול מומלצים, הועלתה השאלה מה מקור השם "קולוסיאום"
























מבנה הקולוסיאום נקרא במקור אמפיתאטרון פלאבי וזאת על שם השושלת הפלאבית שבתקופתה הוא נבנה. מסתבר, שהקולוסיאום נקרא כך היום כי בסמוך אליו עמד פסל עצום בגודלו (= קולוסאלי) של הקיסר נירון ונקרא קולוסוס נירון. הפסל נחרב אך שמו דבק בקולוסיאום. הפסל התנשא לגובה 38 מטר ונבנה בין 64-68 לפני הספירה- בימי חייו של הקיסר נירון. הפסל הוצב בסמוך למקום מגוריו על גבעת פלטין הצופה על רומא. זמן קצר לאחר מותו של נירון השנוא ב 68 הוסיפו לפסל הילה ושינו את שמו ל"קולוסוס סוליס" אל השמש הרומי. בשנת 128 ציוו להזיז את הפסל למקום סמוך לקולוסיאום כדי לפנות מקום על הגבעה למקדש ונוס. הפסל הוזז בעזרתם של 24 פילים!
האזכור ההיסטורי האחרון לפסל היה בשנת 354 לספירה. כנראה שהפסל נהרס באחת מרעידות האדמה התכופות שתקפו את האזור במאה החמישית. היום נותר ממנו רק הבסיס (הפדיסטול) מהמיקום שלו ליד הקולוסיאום. לבני הבסיס חשופות משום שציפוי השיש שלו נבזז. לא נותר כל תיעוד מצויר של קולוסוס זה.

























הקולוסוס מרודוס כפי שנראה בדמיונו של הצייר
הקולוסוס מרודוס- פסל ענק של אל השמש הליוס, שהוקם ברודוס בשנים 292 -280 לפנה"ס. הפסל נחשב לאחד משבעת פלאי העולם העתיק, והוא חרב ברעידת אדמה לאחר 56 שנים. הפסל הוקם לאחר שצבאה של רודוס שמנה 6,000 איש הצליח להביס בקרב את המקדונים שצבאם מנה 40,000 איש שניסו להשתלט על הממלכה לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון ב 323 לפנה"ס. כאות הוקרה לאל הליוס לו זקפו בני רודוס את הצלת האי, החליטו לבנות את הקולוסוס העצום. הפסל התנשא לגובה של כ-34 מטרים. בסיסו היה עשוי שיש, וגופו היה עשוי ברונזה וממולא בסלעים ששימשו לייצובו. צורתו המדויקת לא ידועה, אך נראה כי מדובר בפסל שמתאר את האל הליוס כשהילה מעל ראשו, ידו האחת על מותנו השמאלית, וידו האחרת סוככת על עיניו. לפי דעה אחרת הפסל הניף לפיד בוער בידו. מיתוס נפוץ מתאר את הקולוסוס כעומד על שני בסיסים, כשרגליו מפושקות, והאוניות שהגיעו לנמל או יצאו ממנו, עברו בין רגליו. כפי הנראה מקורו של המיתוס הוא בשרטוט שנוצר במאה ה-16, המראה את הקולוסוס עומד בצורה כזאת. בפועל בניית פסל בצורה כזו הייתה כנראה מעל ליכולתם האדריכלית של בני התקופה, ולכן סביר כי מדובר באגדה.




















ציור מהמאה ה 16 שמראה את הפסל כמקדם את פני המגיעים לנמל

בשנת 226 לפנה"ס קרס הקולוסוס מרודוס כתוצאה מרעידת אדמה, 54 שנים לאחר שנבנה. למרות ששכב על הקרקע, הוא עדיין נחשב ליצירה מרשימה, ונכלל ברשימת פלאי תבל של אנטיפטר מצידון, רשימה שאותה פרסם בשנת 140 לפנה"ס, שנים רבות לאחר קריסת הפסל. חורבנו הסופי של הקולוסוס הגיע בשנת 654 לספירה, כשהעיר רודוס נבזזה על ידי ערבים שמכרו את שרידי הפסל כגרוטאות.

ציור דמיוני נוסף

בשנת 2008 פורסם כי פסל הקולוסוס מרודוס יוקם מחדש בנמל העיר. הפסל החדש מיועד להתנשא לגובה של 60 עד 100 מטר, כך שיהיה גבוה פי שניים או שלושה מהמקור. הוא אמור להיבנות בחלקו מכלי נשק מותכים ולהיות מוקדש לשלום. בעבר דובר על הקמת שחזור מדויק של הפסל המקורי, אך לבסוף הוחלט לבנות אותו כך שניתן יהיה לבקר בתוכו, ובשעות החשיכה הוא יואר ויציג מופע אורקולי. העלות המשוערת של הפסל היא 200 מיליון אירו‏‏.

בשנת 1883 יצא לאור שירה של המשוררת אמה לזרוס "The New Colossus" (הקולוסוס החדש). היצירה נחקקה על לוח מתכת בבסיסו של פסל החירות בניו יורק. שתי השורות הראשונות של השיר מתארות את הקולוסוס "הישן":
"Not like the brazen giant of Greek fame,
With conquering limbs astride from land to land..."
"לא כמו ענק הפליז, גיבור תהילת יוון,
ברגלים מנצחות-מפושקות מאדמה לאדמה..."

גובהו 46 מטר אגב..

הקולוסוס של ממנון- (או קולוסי שזה קולוסוס ברבים) ליד העיר לוקסור במצרים, נוצר עבור הפרעה אמנחותפ השלישי. מדובר בשני פסלי אבן עצומים המתוארכים ל 1350 לפני הספירה!! ומתנשאים לגובה 18 מטר.

פעם הם עיטרו את הכניסה למקדש המוות של אמנחותפ השלישי ועכשיו עומדים לבדם בשדה הפתוח, משום שכמעט לא נותרו שרידים מהמקדש ההוא. לאחר רעידת אדמה בשנת 27 לפני הספירה, בקע את הפסלים סדק ענק ואז, כשהאבן היתה מתחממת בקרני השמש העולה, היו הפסלים משמיעים מעין אנחה. היוונים הקדומים שבאו לבקר במקום חשבו שהפסלים מייצגים את המלך הטרויאני ממנון, בנם של אאוס וטיטן. במאה השלישית ניסה הקיסר הרומי לשפץ את הפסלים- הוא העלים את הסדק אך איתו נעלמה גם האנחה המפורסמת. על בסיסם של פסלי הענק כתובות הקדשה למלך אמונחותפ השלישי, לאשתו ולאמו. מצבם של הפסלים די גרוע בגלל רעידות האדמה התוקפות את האזור והאבן ממנה הם עשויים. לאחרונה החל הליך של ניקוי הפסלים שבמהלכו נחשפים ציורים וכתובות שהתכסו בשכבות של לכלוך בנות אלפי שנים.

כל זה הזכיר לי שבסדרה LOST קבעו את מקום משכנו של ג'ייקוב במערה תחת כף רגל ענקית שנותרה מפסל עצום שעמד במקום, משהו בסגנון של הקולוסוס מרודוס. אני מסתכלת בתמונה ולא מאמינה שצפיתי בקשקוש הזה! הם אפילו לא טרחו להסביר מה הפסל היה אמור לייצג..

גם בספר ובסרט על פי שר הטבעות קיים תיאור של הגיבורים השטים בנהר שמשני עבריו צוקים ועליהם מתנשאים פסלים עצומים שמקדמים את פניהם ומזהירים על הסכנה הצפויה בדרכם למורדור ולהר הגזירה..

היום כבר לא ממש בונים מונומנטים עצומים כאלה, בעיקר כי זה לא דמוקרטי וגם אלילי. אבל בדרום אמריקה למשל ניתן למצוא את פסלו של ישו מעטר כל גבעה והר בנוף ומעניק תחושה של שמירה תמידית.

נ.ב. הקיצור AD שמשמעו- לספירה הנוצרית, מקורו במילים anno domini- שנת אדוננו בלטינית.

בוץ מדברי

את הסופ"ש האחרון ביליתי במקום מיוחד ומעורר השראה בנגב והחלטתי לכתוב עליו בלוג קצת שונה. המקום נקרא חולות המקמן והוא מורכב מכמה בקתות בוץ עגולות ומבודדות. חוץ מזה שהמקום יפה, נעים ומטופח הוא גם מציע שקט, שלווה וחיבור ראשוני לטבע ולמרחבים (וגם למים זורמים וחשמל). כשחזרתי הרגשתי בעיקר צורך עז לדעת איך בונים בקתת בוץ כזאת, נעימה וקרירה למרות הטמפרטורות הגבוהות שמסביב. קיימים היום מספר מקומות בארץ שבונים בבוץ, גם לארוח וגם למגורים ממש. זו בנייה שעושה שימוש בחומר גלם שזמין לכולם, בעזרת הידיים, תוך חסכון אנרגיה וזה מדהים בעיניי להיות מסוגל לברוא את הבית שלך לבד, מאדמה. לבנייה בבוץ יש עדויות היסטוריות מכל העולם כשהקדומה ביניהן היא בעיר יריחו, בה נמצאו שרידים לבנייה בעזרת לבני אדמה כבר לפני 10,000 שנה.

את המקום בו אני התארחתי הקים אדם מיוחד מאוד שלמד את דרך הבנייה הזו בזמן טיול באפריקה ולאחר שנים של מלחמה בבירוקרטיה הישראלית הצליח להגשים את החלום שלו ולהקים אתר מגורים ונופש בנוי כולו מבוץ. בתמונה ניתן לראות את הבקתה בה אנחנו התארחנו, שיש בה מקום ל 6 אורחים:

וזה הגג המרהיב של המבנה המרכזי:

איך בונים בקתת בוץ:

קיימות מספר שיטות לבנייה בבוץ

1. בניה בלבנים- בשיטה זו יוצרים לבנים מאדמה רטובה – בוץ, לעתים בתוספת קש או תוספות שונות כמו חול, שברי חרסים או חצץ, ומייבשים אותן בשמש. את הלבנים עצמן ניתן ליצור במספר דרכים- השיטה הקדומה ביותר הייתה יצירת מעין כיכרות בוץ ידניות. מאוחר יותר פותחה שיטה קצת יותר מתקדמת שבה יוצקים את תערובת הבוץ לתוך תבנית עץ מרובעת- פתוחה מלמעלה ומלמטה- מיד לאחר היציקה מרימים את התבנית והלבנה שומרת על צורתה בזכות הפלסטיות של הבוץ. משאירים את הלבנים להתייבש מספר שבועות בשמש. אחרי היבוש בונים בעזרת הלבנים כמו בבניה רגילה, כאשר בוץ רטוב משמש כחומר מדביק ומאחד. אמא שלי מדווחת שגם ברוסיה נבנו בתי בוץ בשיטה זו- הבתים מבודדים גם מקור עז! קיימות גם מכונות לייצור לבנים, בדרך כלל בלחץ.

2. אדמה נגוחה- בשיטה זו דוחסים את תערובת האדמה הלחה לתוך תבנית אופקית והכוח שמופעל גורם להתקשות הבוץ. לאחר בניית קטע קיר אופקי בשיטה זו מגביהים את התבניות כך שיתמכו על ידי הקיר שנבנה זה עתה וקטע אופקי נוסף נבנה מעל הקודם.
3. שקים מלאים באדמה- בשיטה זו ממלאים שקים או שק רציף באדמה ובאמצעותם יוצרים את קירות המבנה. הצורה האופיינית למבנה שבנוי בשיטה הזו היא כיפה או חרוט. השיטה פותחה על ידי נאדר חלילי, אדריכל ממוצא איראני, ומוכרת כשיטת בנייה מהירה ועמידה בפני רעידות אדמה. בישראל נבנו מספר מבנים בשיטה זו, שקרויה גם "אקו-דום"- eco-dome

4. בניית סבכה (כמו בדוגמא המתוארת להלן)- שלד עץ מצופה בבוץ.

מתחילים בחפירת תעלה בעומק של כחצי מטר בצורה של מעגל. בתעלה תוקעים מוטות עץ באורך של 3 מ', כך שמתקבל קיר עגול בגובה של 2.5 מ'. כדי לקבל יציבות מהדקים אדמה סביב העמודים בעזרת סלעים. הטיח הבוצי עשוי מ- 2 חלקים אדמה עשירה בחימר (חרסית), 2 חלקים מים וחלק אחד של קש יבש. יחסי החרסית והחול יקבעו את איכותה של התערובת על פי מבחן התוצאה: כשהחומר רטוב הוא צריך להיות דביק, חלק וגמיש וכשהוא מתייבש-עמיד, נוקשה וללא סדקים. תוספת הקש לתערובת מהווה חיזוק כי היא יוצרת רשת קושרת, מאווררת את העיסה ומקטינה את המשקל היחסי שלה. ערבוב האדמה מתבצע באמצעות הוספת מים בכמויות מודדות ודריכה ברגליים. מיישמים את הבוץ על הסלעים וסביב למוטות העץ ומניחים לחומר להתייבש. מוסיפים שכבות של סלעים ובוץ. הקיר צריך להיות רחב יותר בבסיסו. כעת מציבים את העמוד שתומך את הגג במרכז המעגל. בין העמוד לבין הקירות מחברים את "קורות" הגג, שהם ענפים דקים. לאחר מכן, מקודקוד הקונוס שנוצר ועד לקירות, כופתים בצורה שבלולית ענפים. על הקונסטרוקציה הזאת יונח הקירוי, שעשוי מאגודות של עשב יבש. מוסיפים בוץ להדבקת החומר יחדיו. כדי ליצור שכבת בידוד נוספת מורחים את הגג באדמת קומפוסט שתעודד צמיחת טחב ודשא שיגנו על הבקתה מפגעי מזג האוויר. את הרצפה עושים מקש של דגן הטף מעורב בבוץ.

לסיום מצפים את קירות האדמה בטיח מבפנים ומבחוץ. בדרך כלל נהוג להשתמש בטיח עשוי מאדמה מקומית כטיח פנים ובטיח סיד "נושם" ועמיד למים כטיח חוץ. הטיוח החיצוני מגן מפגעי מזג האוויר. בטיח חיצוני ופנימי-הטיח "אורז" את כל הבניה ביחד, מחזק וקושר את הקיר. הטיח משמש לסתימת סדקים ולהחלקה-תפקיד שימושי ואסתטי כאחד.
ישום הטיח נעשה בעזרת הידיים ובמספר שכבות. זה אמור להיות חלק מאוד מהנה שמאפשר ביטוי אישי ויצירתי של בעל הבית.

עם הבוץ בונים גומחות וספסלים, ארוניות וכל מה שצריך בבית

הנזק העיקרי לבקתת הבוץ הוא ממים. ההתמודדות נעשית במספר דרכים:

1. מגביהים את המבנה מעל פני הקרקע ובונים גג רחב.

2. משתמשים בטיח אדמה ומחדשים אותו לאחר שניזוק מגשם- באופן זה הקירות אינם נפגעים. בבנייה המסורתית בבוץ תהליך הטיוח הינו בדרך כלל חלק מחג האביב הקהילתי.
3. שימוש במייצבים – שימוש במלט / סיד וחומרים אחרים שמגנים על האדמה מפני המים. במייצבים ניתן להשתמש בתערובת האדמה לבנייה- למשל הוספת מלט לתערובת בשיטת האדמה הנגוחה.. וגם כשכבה סופית שמיישמים על קירות המבנה החיצוניים.

4. בנייה באזורים יבשים מאוד בהם הגשמים נדירים.

בנייה בקווים עגולים חזקה יותר מהבנייה המודרנית שעושה שימוש בקווים ישרים. בהודו למשל בתי הבוץ העגולים שרדו רעידות אדמה חזקות שהחריבו מבנים קונבנציונליים.

בנייה רוויה בבוץ

ניתן לבנות בבוץ גם לגובה. העיר שיבאם שבתימן, בנויה כולה מבוץ וניתן למצוא בה מבנים בגובה 8 קומות! רוב המבנים שם הם מהמאה ה 16 אך יש רבים שמתוארכים לתקופות קדומות בהרבה. מזכיר קצת תלים של טרמיטים, אבל עדיין זה מדהים.

מסגד בוץ

דוגמא נוספת לאדריכלות בוץ מדהימה היא המסגד הגדול של ג'נה שבמדינת מאלי. בניית המבנה מתוארכת לשנת 1907. כל שנה עורכים התושבים פסטיבל שמהותו תיקון הסדקים והפגמים שנוצרו במהלך השנה החולפת במסגד- כולם יחד מערבבים בוץ חדש ומטייחים.

בקיצור, יש סדנאות שמלמדות את השיטה תוך כמה שעות ואז יוצאים לשטח להתאמן. ממקום מושבי מתחת למזגן אני מאחלת לכולנו חיים אקולוגיים ויצירתיים יותר.

תולדות הקבלה

הפעם לקח לי יותר זמן מהרגיל להתלבט על מה לכתוב.. מספר נושאים הותחלו ונזנחו. בתקופת החגים הזדמן לי לקרוא הרבה על קבלה ויהדות וקצת על האיסלאם ואז בעקבות שיחות על הנושא עם מלומדים חיפאיים החלטתי להרחיב את אופקיי בנושא ההיסטוריה של הקבלה וההתפתחות שלה לאורך הדורות.



















בקצרה על מהות הקבלה-
השאיפה בתרגול הקבלה היא להתאחד חוויתית ותודעתית עם האלוהות ולצמצם את הפער בין העולם הגשמי לעולם הנצח. המקובל תופס את המציאות הגשמית כולה ואת התופעות שבתוכה כמערכת סמלית שמשקפת את התגלותו של האל בעולם. הוא מבקש לחדור לתוכה על ידי התבוננות ולחשוף את ההוויה האלוהית שמסתתרת בכל. המטרה היא לבצע תיקון בחיים האלה שישיב את הנשמה אל השורש האלוהי העליון שלה.

הרצון ליהנות, או האגו, או הרצון לקבל לעצמנו, הוא היסוד שמניע את האנושות לכל אורך ההיסטוריה. מתוך ההנחה הזאת מחלקים המקובלים את ההיסטוריה האנושית לחמש נקודות ציון מרכזיות, שבכל אחת מהן היתה קפיצה משמעותית בהתפתחות האגו, וזה במקביל לפעילותו של מקובל חשוב:

1. אברהם, שהבחין ברצון "לקבל לעצמו" שמשחיט את העם בבבל ולו מיוחסת כתיבת ספר היצירה.
2. משה וחטא עגל הזהב. תורת הקבלה לכאורה הועברה אליו במעמד הר סיני.
3. רבי שמעון בר יוחאי- חיבור ספר הזוהר.
4. האר"י הקדוש- פיתוח הקבלה הלוריאנית.
5. יהודה אשל"ג- כתב את פירוש הסולם לספר הזוהר.

תרשים של הספירות שדרכן האלוהות מבטאת את עצמה בעולם

תורת הקבלה כפי שהיא מוכרת לנו היום התחילה בין המאה השנייה לחמישית בישראל, בימי התנאים והאמוראים (חכמי התלמוד שפעלו בתקופה שמחתימת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא ועד לחתימת התלמוד). 
הכל התחיל ב 25 חיבורים מיסטיים שנקראים יחדיו ספרות ההיכלות והמרכבה. זהות המחברים לא ידועה, ורוב החיבורים הם פסאודו-אפיגרפיים, כלומר מייחסים את הנאמר לתקופת זמן קדומה בהרבה (למשל מתארים שהקבלה ניתנה במלואה למשה במעמד הר סיני).

ספרות זו עוסקת בהתעלות המיסטית לעולם העליון ובתיאור - לרוב בעזרת שירה, המנונים ותפילות - של מבנה העולמות העליונים, עולמות המרכבה והמלאכים בכל הדרגות. 

נהוג לחלק את החיבורים לשלוש קבוצות:

א. חיבורים שעוסקים במעשה בראשית, אופן התהוותם של העולמות העליונים, המרכבה והמלאכים והנהגת העולם לאחר הבריאה.

ב. חיבורים מאגיים - עוסקים ברובם בידיעת שמות המלאכים ותפקידיהם, שמותיו של האל והשבעת המלאכים, אופני השימוש בשיקויים, מרקחות ואמצעים פיזיים אחרים כדי להביא תועלת לאדם - לאומית ופרטית.

ג. ספר היצירה שאין לו שום מקבילה בכל הספרות המיסטית באותה תקופה. בעיקר הספר הזה מתאר את בריאת העולם והנהגתו ככאלה שפועלים מכוחן של אותיות האלף-בית. כתיבתו מיוחסת לאברהם. מימי הביניים הפך הספר הזה לאחד מאבני היסוד של המחשבה היהודית.

המקובל החשוב בתקופה זו של התנאים הוא רבי שמעון בר יוחאי- שחיבר את ספר הזוהר. שלוש עשרה שנה ישבו הוא ובנו במערה קטנה בפקיעין והכינו עצמם לכתיבת הספר שעתיד לשנות את פני ההיסטוריה. כשחשו שהגיעה העת, יצאו ממערת המסתור וקיבצו סביבם תשעה מגדולי המקובלים באותה התקופה. המקובלים יושבים במערה ומחברים את ספר הזוהר, ספר המדבר על נצחיות ועל אהבה חובקת עולם. הזוהר שהוא ספר הספרים של הקבלה, מתגלה בפעם הראשונה לעולם ונגנז מיד על ידי מחבריו. לטענתם הדור עדיין לא ראוי להתגלותו ברבים. הוא יתגלה רק בדור שבו האנשים יתייאשו מההתפתחות האגואיסטית ויבקשו לגלות את משמעות החיים. תפקידו יהיה לסיים את תקופת החשיכה הרוחנית - את תקופת הגלות.
השיטה להתעלות רוחנית כבר פותחה, אך היא מחכה לתקופה מיוחדת שבה יהיו בני האדם מוכשרים לבצע אותה.

72 שמות הבורא

לאורך מאות השנים הבאות הקבלה הייתה נסתרת לגמרי ונודעה למעטים. החל מהמאה ה-8, בתקופת הגאונים, החל תהליך של שקיעת תורת הסוד יחד עם ספרות האגדה, ודחיקת המוטיבים הלא-רציונליים ביהדות. מגמה זו התעוררה עם חשיפתה של המסורת היהודית לפילוסופיה היוונית, בתיווכה של הפילוסופיה הערבית. השיא במגמה הרציונלית שייך לרמב"ם, בפרט בספרו מורה נבוכים.
עיקר פרסומה של הקבלה הגיע במאה ה 12 ותחילת ה 13 באזור דרום צרפת- צפון ספרד. בשנת 1180 בערך הופיע ספר הבהיר וב- 1280 הופיעו פרסומים חדשים של ספר הזוהר.

לאחר גירוש ספרד ב 1492 הפכה צפת למרכז הקבלה העולמי. השינוי העיקרי הוא שכעת הקבלה מופצת לכל שכבות הציבור ולא מסתגרת בתוך חוגים מצומצמים של מקובלים יחידי סגולה.

1534- נולד האר"י הקדוש- רבי יצחק לוריא, שהגה שיטה חדשה בקבלה- הקבלה הלוריאנית. הוא עלה לצפת ממצרים בשנת 1570 ומת שנתיים בלבד לאחר מכן בהיותו בן 38 בלבד. במהלך השנה וחצי שבהן התגורר האר"י בצפת, הוא הפך את חכמת הקבלה משיטה המתאימה ליחידים לשיטה המיועדת לכלל האנושות. למרות זאת, באותם ימים מעטים בלבד חשו צורך לעשות שימוש רציני בשיטתו. על האנושות היה להבשיל עוד מעט, ולעבור "שדרוג" התפתחותי נוסף.
יהודה אשל"ג- 1884, כתב את פרוש הסולם לספר הזוהר. את כתבי האר"י הוא מקבץ יחדיו, מפשט, מבאר והופך אותם נגישים עבור הדור החדש- אנחנו.

ציור של עץ החיים מהמאה ה 16
מתוך התרגום ללטינית של "שערי אורה"

הסבר קטנטן על מהות הקיום:
אנו חיים בעולם הקליפות (הסבר ארוך ומסובך שאני מעדיפה לוותר עליו בשלב זה) בתוך הקליפות נלכדו ניצוצות מההארה האלוהית ונשבו שם. הניצוצות האלו הם שנותנים חיות לממלכה הדמונית של הקליפות, וכל עוד הם שבויים שם יש לטומאה ולרוע אחיזה בעולם. כאן מתגלה ייעודו של האדם ותפקידו בעולם הזה: על האדם מוטלת החובה להוציא מתוך שביים את ניצוצות האורות מתוך ה"קליפות" ולהעלותם למקומם בעולם האלוהי, וזאת בעזרת "תורת התיקון והכוונות". כשיסתיים תהליך הבירור וכל ניצוצות הקדושה ישובו למקומם, תושלם מלאכת התיקון ואז תבוא גאולה לעולם. תפקיד זה של הבירור והתיקון מוטל על כל אדם מישראל, כל אדם לפי יכולתו.

עם ישראל נתפש כקולקטיב עם ייעוד משיחי, שבכל פעולה שלו צריך לכוון לפעולה של בירור ותיקון לקראת הגאולה הסופית. כך מצטיירת הקבלה הלוריאנית כקבלה משיחית הנושאת את עיניה אל עבר אחרית הימים, ולייעודה הסופי – הגאולה, אשר עם ישראל כקולקטיב מחויב לפעול לקירובה.

כריכת ההוצאה הראשונה של ספר הזוהר 1558

משמעות הקיום
מה משמעות החיים שלנו בעולם? האם ניתן להסתפק בחיים ללא אמונה- חיים שבהם אנו מנסים ככל יכולתנו להינות ממה שיש? התשובה היא שניתן. כמו כל דבר אחר בעולם- הכל יחסי והכל ממוקם על סקאלה מהקל אל הכבד, מהגבוה אל הנמוך ומהעמוק אל השטחי. כך גם רמת ההתפתחות הרוחנית של האנשים ורמת המודעות והרגישות שלהם לעולם שסביבם.
אני מאמינה שאין אמונה או תורה כלשהי שיכולה להתקיים אלפי שנים בלי שיהיה לה בסיס אמיתי כלשהו. ומכאן אני אומרת שאנשים שמאמינים שהחיים האלה הם כל מה שיש, שלא מאמינים במשהו מעבר ושדואגים רק לעצמם ולמשפחתם הקרובה הם פשוט בתחילת תהליך הגלגולים שלהם ולכן ברמת התפתחות רוחנית נמוכה יותר, שלא מאפשרת להם לחוש את כוחות היקום שפועלים סביבם.

תורת הקבלה אומרת ששום דבר לא מתקיים בעולם ללא אנרגיית המחשבה שיצרה אותו. היא גם אומרת שניתן לנוע בזמן ולשנות את העבר ואת העתיד.
תורות הסוד, הלא מודע והניו אייג' למיניהן אומרות שמחשבה בוראת מציאות ושהיקום פועל לפי חוק המשיכה- מה שנחשוב שיש לנו- זה מה שהיקום ידאג להשיג עבורנו.

מדענים אומרים (תורת הקוואנטים) שלא יכול היה להיווצר יקום ללא מחשבה שתכוון אותו.
הכל מתחבר לאותו דבר בדיוק. מהו הקשר בין חומר ורוח, תודעה ואנרגיה? האם באמת הגיוני שעולם החומר ועולם הרוח מופרדים ביניהם? האם מישהו לא מכיר בקיומה של רוח? האם לא כל דבר בעולמנו מורכב מאנרגיה שכלואה בתוכו?
ואיזה גאון צריך להיות כדי להצליח לתפוס את כל מורכבות היקום והבריאה? גם כאיש דת וגם כאיש מדע.
ומה לגבי הניסויים הפשוטים של פבלוב בהתנייה קלאסית - תגובה גופנית שמופיעה בעקבות מה שאנו חושבים שיקרה? שומעים פעמון- מניחים שמגיע אוכל ולכן המחשבה משחררת מיצי קיבה ורוק בפה..

החזה הנשי והלבשתו או ההיסטוריה של החזיה

השבוע החל המסע שלי לקניית חזיות חדשות. מסע כה מתיש שאני משתדלת לדחות ככל האפשר. מה שנורא במיוחד זו העובדה שעם הזמן זה רק ייעשה קשה יותר וזאת בגלל הקשר הישיר בין גודל החזה למציאת החזייה המושלמת. בתיכון אפשר להסתפק בחזיות כותנה זולות וצבעוניות- הכל הולך, ואז ככל שעוברות השנים החזייה הופכת ליותר ויותר מהונדסת ויקרה -אלא אם כן מוותרים מראש על המאמץ והציצי הנחמד הופך לגוש אחד חסר צורה ומעציב. בכל אופן, בשלב שהמוכרת הציעה לתת לי "מידה מקבילה" גמרה אומר בליבי ההחלטה להביא את האמת אל הבלוג.

היסטורית, ניתן למצוא פסיפסים של נשים מתעמלות ביוון העתיקה בלבוש שנראה כמו הביקיני של ימינו. תקופה משוחררת ויפה שנעלמה מהעולם לכ 1500 שנה עד ימינו אנו..

ברוב התקופה שלאחר מכן נשים לבשו ביגוד תחתון שנקשר בשרוכים מאחור. הבד היה מעומלן היטב כדי לחזק את התמיכה שהוא מקנה. בסוף ימי הביניים נכנס לשימוש המחוך, שדחף את החזה כלפי מעלה (לא הועלה על הדעת הרעיון למשוך את החזה גם מלמעלה). זו שיטה פשוטה בהרבה אך כרוכה בכאבים. חזיות נפרדות התפתחו בסביבות שנת 1900. החזיות של תקופה זו נועדו לספק תמיכה בלבד-לא יופי או צורה- והן היו ארוכות יותר, כמו גופיה כמעט.

בשנת 1914 האמריקאית מרי פלפס רכשה לה שמלת משי לאירוע וכשהתלבשה הטרידו אותה הסימנים הבולטים של עצמות הלוויתן במחוך שלה. זה הביא אותה לתפור לעצמה חזייה מאולתרת משתי ממחטות וסרט. מאוחר יותר מכרה את הזכויות לחברת וורנרס והן נמכרו היטב ממש לפי הדגם המקורי של מרי- בתחילה לפי מידות סמול מדיום לארג' ובמהירה עברו למדידה באינצ'ים.

בשנות ה 20 האופנה היתה לגזרה נערית- אופנת הפלאפס והגזרות הפשוטות של קוקו שאנל, כדי להשיג גזרה זו נלבש מעין מחוך שהשטיח את החזה ויצר גוף חסר קימורים ככל הניתן.

זו פרסומת משנת 1923 למחוך שיעניק את "הגזרה הנערית"

בשנות ה 30 הצליחו ליצור מלטקס סיב אלסטי ולהחדיר אותו לבד. בנוסף החלו לקשט חזיות בתחרה וסרטים.

בשנת 35 וורנרס הציגו לעולם חזיית קאפים במידות A-D. בשנות ה 50 זה הגיע גם לחופי אנגליה.
שנות ה 40 - המלחמה הביאה למחסור בחומרים ונשים רבות תפרו חזיות בעצמן ממשי מצנחים ומשמלות חתונה ישנות. חזיות תעשיותיות יוצרו ממינימום בד.

שנות ה 50- האופנה היא לחזה בצורת קונוס..

שנות ה 60- שריפת החזיות פגעה בתעשייה.

היום החזייה אמורה לספק תמיכה לחזה ולהעניק לו צורה מעוגלת.

ואלה הדברים שלמדתי על בשרי:

המטרה- השגת חזיה שתיצור חזה יפה, שתהיה נוחה על הגוף ושתחזיק מעמד לאורך זמן.

ככל שנשאיר רזרבות הידוק בחזייה- כך חייה יהיו ארוכים יותר.

לפני יציאה למסע כדאי לבצע מדידה של ההיקף מתחת לחזה וההיקף בגובה הפטמה ולחשב כך את מידת החזייה הנכונה: מידת ההיקף מתחת לחזייה זו בפשטות מידת ההיקף שלך- מגיעה במרווחים של 5 ס"מ: (70,75,80,85,90), אם לא יצא בול- מעגלים למספר הקרוב. המדידה השניה תאמר לנו את מידת הקאפ (הכוסית). חישוב מידת הקאפ מבוצע ע"י חיסור סכום ההיקף התחתון מההיקף העליון. לדוגמא - מידת ההיקף היא 75, מדידת הקאפ היא 96 ס"מ
הנוסחא היא:
96-75=21 מחסירים את מידת הקאפ ממידת ההיקף
21-11=10 מהתוצאה מחסירים 11
10/3=3.3 את התוצאה מחלקים ל 3
ואז: A=1 B=2 C=3 D=4 DD=5

או פשוט מביטים בטבלה נאה זו:

אם כבר יש לך את מידת החזייה הנכונה שלך- אל תיכנעי לעולם לנסיונות להגיד לך שיש דבר כזה מידות מקבילות. קאפ זה קאפ והיקף זה היקף וזה לעולם לא יהיה אותו דבר.

יש לבצע את הבדיקות הבאות בחדר ההלבשה:

1. המדידה תתבצע תמיד עם סגירת החזייה על הקרס הראשון- הרחב ביותר- זאת כדי להשאיר מרחב וזמן לחיי החזייה. אם זה רחב מדי- זו לא המידה הנכונה!
   המדידה תתבצע לאחר ששחררנו את רצועות החזייה כמעט עד הסוף- אותה סיבה של אירוך חיי החזייה בבית


2. כשאת עם החזייה עליך, המרכז שלה- החלק שבין הקאפים צריך לשבת היטב על עצם החזה- אסור שיהיה שם מרווח כלל.


3. להרים ידיים- לבדוק שהחזייה עדיין יושבת טוב- אין בריחת ציצי מלמטה ואין גלישה מלמעלה.


4. לקפוץ- לבדוק שרמת הטלטול של החזה בזמן קפיצה היא לא רבה מדי (המקפידות יוודאו שהחזה גם לא הפך ליציב מדי)


5. להתכופף קדימה תוך שילוב ידיים- לבדוק את הקליבז' שנוצר- האם החזה נשאר בגבולות הברזלים? האם צורתו נשארה מעוגלת? האם החלק התחתון של החזייה והרצועות נשארו במקומן?


6. להביט מהפרופיל ולוודא שצורת החזה נראית טבעית ומעוגלת ושאין מראית עין של משולש חלילה או משיכה של החזה לצדדים, או צורה טרפזית מורכבת אחרת כלשהי.


7. תמיד למדוד עם גופיה צמודה לבנה מעל- עוזר לראות דברים שלא ראינו בלי חולצה- בליטות, תפרים, צורת חזה


8. משמוש החזה- משמשי את הציצי בחזייה כדי להבין טוב יותר את הצורניות שהחזייה נותנת ורמת הקשיחות.

זכרי- חזייה מותאמת היטב תרים את החזה ותחשוף את המתניים, דבר המאריך את הגוף ומשווה לו מראה רזה וחטוב יותר!

כללי:

חזייה מכבסים רק ביד וללא מרכך כדי לא לפגוע באלסטיות הבד.

ריפוד קל לחזייה- עוזר להקנות לחזה את הצורה הרצויה, מסתיר פטמות.

חזיית ספורט- נטולת ברזלים ולכן לא מספקת עיצוב לחזה. חזה גדול אינו יכול להסתפק בלבישת חזיית ספורט בלבד ואז כדאי לשים מתחת חזיית כותנה עם ברזלים ומעליה חזיית ספורט לתוספת תמיכה. בזמן התעמלות כדאי לדאוג לתמיכה מסיבית בחזה- ככל שיזוז פחות יותר טוב לגוף ולסביבה.

טיפ להגדלת החזה- שימי כמה חזיות אחת מעל השניה או שילוב של חזיה וטופ. זה עושה נפלאות למחשוף (וזה טיפ של חשפנית מסרט דוקומנטרי!)

נשאלת השאלה מה היא הציפייה מחזייה- האם נוחות ותמיכה בסיסיות או יצירת מחשוף פורנוגרפי ומושך מבטים?
הבחירה הבריאה והמומלצת היא לבחור חזייה ששומרת את החזה במקומו הטבעי, אז אולי כדאי לשקול להפריד בין חזיות יום לחזיות יציאה/ בילוי. בכל אופן דעתי האישית היא שיש להניח לחזה להיות מונח במקומו הטבעי, ללא לוק חושפני מיותר.

מוטואים של מדינות

פתרון תשבץ תמים בחג שלח אותי לחפש באינטרנט חומר על בירת מחוז דומיניקה בקריביים.
תוך שגיליתי כי לבירה קוראים רוזו, גיליתי גם שלאנשים האלה יש מוטו!
והמוטו של דומיניקה הוא- קודם אלוהים ואז האדמה.
לפני הכל הגדרה כללית- מוטו הוא ביטוי קצר המתמצת רעיון, שאיפה או דרך חיים של יחיד או של קבוצה.
לישראל אין עדיין מוטו אבל נראה שלרוב מדינות העולם יש. הבאתי כאן מספר מוטואים שנראו לי מעניינים ומצחיקים וגם תמונות של סמלי המדינות המוצלחים ביותר שמצאתי.

ברפובליקה הדומיניקנית, שהיא מקום שונה לגמרי מדומיניקה, אומרים- אלוהים, מולדת וחירות.
המוטו של ארה"ב החל משנת 1956 הוא- באלוהים אנו בוטחים (לפני כן המוטו היה: מתוך רבים- אחד)
ברזיל- סדר וקידמה
יש אגב הרבה מדינות שממחזרות מוטואים, כך שהמוטו לא חייב להיות ייחודי.
תורקיה- שלום בבית, שלום בעולם

ארגנטינה- באחדות וחופש

והנה הסמל הלא ברור שלהם- מקל מטאטא עם כובע סנטה עליו??

צרפת- חירות, שוויון, אחווה

ספרד- הרבה מעבר
אנגליה/ בריטניה- אלוהים וזכותי שלי

וחד קרן צחור בסמל שלהם:

אוקראינה- חופש, הסכמה וטוב לב

שוויץ- כולם למען אחד, אחד למען כולם

מרוקו- אלוהים, המולדת, המלך

פנמה לעומת זאת- למען התועלת העולמית- בין היחידות שלא מדברות במוטו על עצמן.

אורוגוואי וגם יוון חולקות את אותו מוטו- מאיים קמעה- חופש או מוות

וזה הסמל של אורוגוואי-

אנשי פרגוואי בוחרים כיוון אחר מאורגוואי והולכים על- שלום וצדק

קוסטה ריקה- חיים טהורים

צ'ילה- בהגיון או בעוצמה (!!)
לאוסטרליה אין מוטו אבל יש להם סמל מקסים שמציג קנגורו ואמו אוחזים יחדיו במגן:

קובה- המוטו היה בעבר- מולדת או מוות אך כיום החליטו להתעדן ולהכריז- מולדת וחופש.

מונאקו- בעזרת האל (מוטו אפשרי לישראל- בעזרת השם!)

ויש להם סמל קסום-

ויטנאם אומרת- עצמאות, חופש, שמחה. אותי זה קצת העציב שהם ציינו שמחה בתור מוטו לאומי

והנה הסמל המאוד שונה שלהם-

גרמניה- אחדות צדק וחופש

בגרמניה במקום סמל מצאתי את ההמנון הלאומי שנקרא בפשטות "שיר הגרמנים" ונכתב בתחילה כדי לשמש את האימפריה הרומית הקדושה. בתקופה הנאצית שרו את הבית הראשון בלבד ואילו כיום שרים את הבית השלישי בלבד:

גרמניה, גרמניה, מעל הכל,
מעל כל דבר בעולם,
כל עוד באחווה תמיד נדבוק
יחדיו להגנתה.
מהמאס ועד לממל,
מהאטש ועד לבלט,
גרמניה, גרמניה מעל הכל,
מעל כל דבר בעולם!

נשות גרמניה, נאמנות גרמנית,
יין גרמני, שירה גרמנית,
ישמרו ברחבי עולם
על צלילם הנושן והנעים ,
למעשים אציליים יעוררונו
כל ימי חיינו.
נשות גרמניה, נאמנות גרמנית,
יין גרמני, שירה גרמנית!

אחדות, צדק וחירות
למולדת הגרמנית!
אליהם נחתור כולנו
באחווה בלב ובמעש!
אחדות צדק וחירות
הם הערובה לאושר;
פרחי, בזוהרו של זה האושר,
פרחי, מולדת גרמנייה.

ולאחר הפוגה קומית זו ממשיכים לזמביה- זמביה אחת, אומה אחת.
לא מדהים אבל יש להם סמל נחמד- ראו את מכנסי החלוץ של הגברבר שהוא שילב עם חולצה בסגנון ספארי.

הבחינו בנערתו בשמלת מעטפת שלעולם לא תצא מהאופנה בשילוב שעון זהב עדכני. ושניהם נועלים נעלי בובה יוניסקס..

בהודו רוחניים יותר ואומרים- רק האמת מנצחת
אינדונזיה- אחדות המגוון
דרום אפריקה אומרים ש- אנשים שונים מתאחדים
והמצחיק מכולם המוטו של בוצואנה, שהוא, בפשטות: גשם
והם המנצחים גם בסמל- שתי זברות אוחזות גלשן גלגלי שיניים וסמל שטני!!





אחרית דבר בנושא המקל עם כובע סנטה של ארגנטינה:
מצנפת פריגית נקראת כך על שום מוצאה בפריגיה שבאנטוליה הקדומה (אזור תורקיה של היום, אז חלק מהאימפריה הרומית) כבר אז סימלה חופש ומאבק על שחרור רוח האדם. במהפכה הצרפתית והאמריקאית נעשה שימוש רב בסמל זה של חופש. מדינות דרום אמריקאיות רבות הושפעו מהמהפכות האלה ואימצו את הסמלים שלהן. היום סמל המצנפת הפריגית מופיע גם בסמלים של האיטי (בראשו של עץ דקל), פרגוואי, בוליביה, ניקרגוואה (כובעון זורח בשמיים), קובה, אל סלוואדור, קולומביה (עוגן מוזהב עצום באופק ועליו הכובע) וכמובן ארגנטינה..
ותודה לאנונימי שהכיר לי עולם חדש! :)