יום חמישי, 24 באפריל 2014

אדריכלות נאצית לעומת אדריכלות קומוניסטית - הגודל קובע

כשכתבתי באחד הפוסטים הקודמים שלי על האדריכל הנאצי אלברט שפר ועל התכנון שלו לעיר העתידית "בירת העולם גרמאניה" נזכרתי במשהו שכתבתי עליו זמן רב לפני כן, המגדל הגרנדיוזי "ארמון הסובייטים" שתוכנן להיבנות ברוסיה וגם הוא לא יצא בסוף לפועל.
כשהייתי בברלין בפעם האחרונה ישבנו שם בבר של מלון חדש ואופנתי. המלון ממוקם בבניין שנבנה בשנת 1939, והמארח הגרמני שלי ציין את העובדה שנבנה בעת הנאצים בשלטון והתרשמנו יחד מהאדריכלות הכבדה וחמורת הסבר שבה התאפיין הבניין.


לובי הכניסה המרשים בתחושה של מוזיאון
















הכניסה הראשית למלון, נבנה ב 1939 

זה גרם לי לתהות אם יש בכלל הבדל בין אדריכלות נאצית לאדריכלות קומוניסטית. שאלתי את אמא שלי והיא אמרה שאין הבדל - שתי המערכות התאפיינו בבנייה בקנה מידה עצום וראוותני, וזאת כדי להוכיח את גדולתן.

''בירת העולם גרמאניה''
תוכנית ברלין לפי חזונו של היטלר ותכנונו של אלברט שפר. העיר החדשה היתה עתידה להיקרא "בירת העולם גרמאניה", וכללה מבנים עצומים בגודלם, כמו למשל אולם כנסים שתוכנן להיות גדול פי 2 מאולם המראות בוורסאי וכיפה כמו של בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא רק עצומה ממנה פי כמה, כזו שלא היתה אפילו היכולת ההנדסית לבנות אותה בזמנו!

דגם של העיר העתידית שהיתה אמורה לקום על חורבות ברלין:

























מנגד, בבירת הקומוניזם תוכנן להיבנות 'ארמון הסובייטים'
גורד שחקים עצום דמוי מגדל בבל שיועד להיבנות במקום קתדרלה במוסקבה, ליד הקרמלין, ולשמש כמרכז כנסים ומטה למפלגה הקומוניסטית. בנייתו נעצרה עם פלישת הנאצים לרוסיה במלחמת העולם השנייה והוא לא הושלם מעולם. כיום שוחזרה הכנסייה שניצבה במקום זה בעבר.





































איך זה נראה לפני - קתדרלת ישו מושיענו:



















מגדל טטלין // אנדרטת האינטרנציונל השלישי
לנין שכר את שירותיו של האדריכל האוונגרדי ולדימיר טטלין כדי שיבנה מונומנט לבולשביזם בשנת 1920.
האנדרטה שתכנן טטלין היתה אמורה להתנשא לגובה 400 מטר - פי 3 ממגדל אייפל - הבניין הגבוה ביותר באותו זמן.

הבנין המתוכנן היה אמור להיות מורכב מקוביה שמעליה פירמידה עם צילינדר שנשען עליה ומוקף בספירלה אלכסונית!! וזה כדי ליצור תחושה של תנועה ולסמל את ההתקדמות של המהפכה הקומוניסטית. המבנה תוכנן להיות עשוי שלד מתכת חשוף צבוע באדום (צבע המהפכה) וגם יסתובב סביב צירו אחת לשנה. מקרן ענק היה אמור להקרין תעמולה על העננים. למרות שהפרויקט מעולם לא עבר את שלב התדהמה הראשונית - גם בגלל בעיות כספים וגם כי לא היה את הידע ההנדסי ליצירתו, הוא נחשב היום לעבודת אמנות שהשפיעה רבות על אדריכלות המאה העשרים.
הדגם המקורי של המבנה, שהיה בגובה 3.5 מטר ועשוי מעץ נאבד למרבה הצער.

טטלין רצה להתנתק מאדריכלות העבר וליצור אומנות חדשה ומהפכנית. ניתן לראות שהושפע מהקונסטרוקציה החשופה של מגדל אייפל.

הדמיית מגדל טטלין




















היוצר הרב-תחומי ליסיצקי כתב על המבנה כי: "ברזל הוא חזק כרצון הפרולטריון וזכוכית בהירה כמצפונם".

בסופו של דבר לא יצרתי כאן השוואה בין הנאצים לקומוניסטים, אבל בכל זאת היה לי מעניין לקרוא על היוזמות האדריכליות המרתקות האלה, מקווה שגם לכם. אתם מוזמנים להעשיר את ידיעותיי בתגובות :)




יום שלישי, 4 בפברואר 2014

מריה מניקה את הקדושים

היה היה נזיר טוב לב וסגפן ששמו היה ברנרד מקלרבו. ברנרד נולד בצרפת בשנת 1100 לספירה, ונודע כאדם בעל יכולות רוחניות ומיסטיות גבוהות. הוא האמין שאת הדת צריך לחוש דרך התגלויות ולא לחקור כמו מדע, הקים מסדר נזירים משלו, עסק בהטפה ופלפולים תאולוגיים.




יום אחד הזדמן ברנרד מפריז למנזר בסיטו, והתבקש ע"י אב המנזר לשאת דרשה.
ברנרד נלחץ ונחרד מכך עד מאוד, הוא חש שאין לו את הכשרון לזה, ביחוד כי היה אדם מופנם, וחסר ניסיון בדיבור מול קהל.



מתוך יאוש הלך ברנרד להתפלל למריה, ותוך כדי תפילה נרדם. בחלומו הוא רואה את מריה מניקה את ישו התינוק ואז היא מבחינה בו, וקוראת לו שייגש אליה. כשהוא ניגש היא שולפת את אחד משדיה ומניקה אותו.

ברנרד הקיץ מהחלום והופתע לגלות שכעת היתה לו היכולת להטיף והוא נהיה נואם מדהים!!



מה זה אומר?
בימי הביניים היה קשר הדוק בין גוף לנפש, בין גשמי לרוחני ובין תחושות בגוף לבין התגלויות אלוהיות. ניתן לראות זאת בביטויים גופניים כמו סטיגמטה, סיגוף עצמי כדי להתקרב לחסד האל, טקס המיסה בו הלחם והיין הופכים לדמו ובשרו של יישו (טרנסובסטנציה) ותפיסה שכדי להתרפא יש להאמין.




ההנקה בימי הביניים סימלה הזנה רוחנית, החלב הוא כמו חוט מקשר בין האדם לחסד האלוהי
 - על ידי יניקה ממריה מקבל ברנרד מתכונותיה של מריה. החלב מזין אותו בידיעה רוחנית שיש בה התגלות. מריה מסוגלת להעניק משהו מאוד אימהי לאנשים שהגיעו לדרגה רוחנית מסוימת, ואנשי ימי הביניים באמת האמינו בניסים.




ההפרש בזמן בין חיי ברנרד לביטויים האמנותיים של ההנקה: ברנרד חי במאה ה 12, ואילו יצירות אמנות בהן מתוארת אותה הנקה מתחילות לצוץ רק במאה ה 15. הסיבות לכך הן מרובות - ראשית זה מראה שהסיפור היה סיפור רב מכר, שנדד מפה לאוזן במשך מאות שנים, שנית זה מראה שלאנשי התקופה היה צורך לחזור למקום של חסד, ולאמונה בכך שתפילה באמת יכולה לרפא ולגרום לשינוי.




זה מראה גם על תהליך שהתחיל להכרזה עליו כקדוש, במסגרת התהליך חוקרים את הניסים שאותו אדם עשה. בנוסף, פולחן מריה, שברנרד היה אחד ממפיציו, מקבל משנה חשיבות בספרד של המאה ה -14.


















אני הוקסמתי מהציורים האלה לחלוטין- היום זה לא היה עולה על הדעת בכלל לתאר דמויות חשובות / קדושות בצורה כל כך פיזית, מינית ובוטה, ואילו בימי הביניים מסתבר שזה היה לגמרי מקובל ובסדר - מריה - אמו של האל עלי אדמות, בחזה חשוף, מניקה אנשים בוגרים בשר ודם!
מה דעתכם??

יום חמישי, 16 בינואר 2014

הנאום הסודי של חרושצ'וב

היום בשיעור האחרון לסמסטר בקורס משטר תרבות וחברה במאה ה- 20, לפתע הזכיר המרצה בדרך אגב את "הנאום הסודי" של חרושצ'וב, ואת העובדה שהמוסד חשף אותו למערב. החיבה שלי לדברים סודיים גרמה לי להתנתק לגמרי מכל מה שקרה בשיעור ולהתחיל לחפש כמה שיותר חומר בנושא:

סטאלין וחרושצ'וב מתדיינים
הנאום המדובר התרחש בשנת 1956, ובו תקף חרושצ'וב את סטאלין (שמת 3 שנים לפני כן) על שעיוות בצורה חמורה את עקרונות המפלגה הקומוניסטית, הגדיר אותו כעריץ, חשף את פשעיו - האלימות והדיכוי האכזריים, על שהמציא את המושג "אויב העם" ויצא נגד פולחן האישיות שלו.

הנאום, שנמשך 4 שעות והכיל כ- 26,000 מילים גרם לשוק ותדהמה לשומעיו: חלק התעלפו, חלק נתקפו תחושות יאוש ואחרים לא האמינו למשמע אוזניהם. בועידה עצמה נאסר לדון בדברים ורבים מהנוכחים חזרו לבתיהם, שקעו בדיכאון, ושניים מהם אף התאבדו בשבועות שלאחר הנאום.

חרושצ'וב נואם
בכל אופן, לאחר הנאום דלפו שמועות בעולם על מה שדובר והתחיל מסע מודיעיני עולמי בניסיון להשיג את הנוסח המלא של הנאום. הראשונים שהצליחו להשיג את תוכן הנאום היו אנשי השב"כ, שקיבלו את הטקסט המלא בעזרתו של העיתונאי היהודי-פולני ויקטור גרייבסקי, שסיכן את עצמו קשות כשביקש להשאיל את הנאום ובעצם צילם אותו והחזיר לאחר כמה שעות. לדברי גרייבסקי: "פעלתי באימפולס, היום ברטרוספקטיבה אני יודע שהייתי טיפש וצעיר. אם היו עולים עלי לא היינו מדברים היום. אני לא יודע אם היו הורגים אותי, אבל הייתי בוודאי יושב הרבה שנים בכלא".

ויקטור גרייבסקי בערוב ימיו
כשהנאום הגיע לישראל - 70 עמודים בפולנית, הביא אותו ראש השב"כ דאז עמוז מנור לידי בן גוריון, שקרא אותו במהלך הלילה ואז אמר : "אם זה אותנטי, זהו מסמך היסטורי ובעוד שלושים שנים יהיה במוסקווה משטר ליברלי".למחרת סיפר על כך ראש השב"כ לראש המוסד- איסר הראל והם העבירו אותו ל CIA.
סטאלין כפרחח צעיר
ה- CIA ביקשו את רשותו של בן גוריון לפרסם את המסמך, והוא הסכים, בתנאי שישמיטו את המעורבות הישראלית בנושא, כדי לא לערער עוד יותר את היחסים הדיפלומטיים עם רוסיה.

אחרי שהנאום הגיע לאמריקאים, הם עשו הכל כדי שהעם הרוסי ידע על המתרחש: מאות אלפי עותקים של הנאום, בכל השפות המזרח אירופיות נזרקו מבלונים פורחים שנשלחו מזרחה, ושידורים ברדיו "קול אמריקה" שידרו את הנאום ללא הרף. גם סבא שלי היה מאזין בלילות בניסיון לקלוט את השידורים (בשקט כדי שהשכנים לא ישמעו ויסגירו אותו). לפי אמא שלי כולם ניחשו מה קורה כי שכנים נעלמו בפתאומיות בלי לחזור.. היו שמועות על הדברים שנעשים בסתר, אבל אף אחד לא ידע לבטח, דיברו על זה רק בבית ובלחש.

סטאלין בשיאו

ויקטור גרייבסקי עצמו עלה לארץ כשנה לאחר פועלו האמיץ, ועבד ברשות השידור. זמן מה לאחר הגעתו לארץ פנו אליו מה-ק.ג.ב בבקשה שיעבוד בשבילם. הוא הסכים אך בעצם דיווח כל העת לשב"כ. השב"כ דאג שיעביר ידיעות אמיתיות, כדי לשמור על אמונם ורק מדי פעם העביר ידיעות שגויות. שיתוף הפעולה הזה (לכאורה) עם הק.ג.ב נמשך 15 שנה, דרך סוכנים שהיו אנשי הכנסייה הפרובוסלאבית בישראל (!).
הק.ג.ב אפילו רצו להעניק לו את פרס לנין למפעל חיים.. בסופו של דבר השב"כ העניק לו פרס מפעל חיים כשנה לפני מותו בשנת 2007.

סמל הק.ג.ב



יום חמישי, 19 בדצמבר 2013

בארוק: אופנה במאה ה -17

אז התחלתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה והייתי בטוחה שהבלוג שלי רק ירוויח מזה.
אך הנה אני כבר בערוב ימי הסמסטר וזה יהיה הפוסט הראשון... 
וגם זה רק כי הכנתי עבודה במסגרת קורס על הבארוק.
בכל אופן נושא העבודה היה מרתק במיוחד ודיבר על אופנת הבארוק, עם התמקדות במחצית השניה של המאה, והחלטתי להביא גם לכאן גרסה ערוכה ומתומצתת של אותה עבודה, עם דוגמאות לשינוי באופנה על הציר ההיסטורי שבין המאה ה- 16 ל- 18 וסיבות אפשריות להבדלים אלה.



ברמה הכללית תקופת הבארוק מתאפיינת בכל תחומי האמנות בתחושה של גרנדיוזיות, תנועה, אינסוף, משחקי אור וצל, נטייה לפעלולים ואשליות וכו'. זו תקופת מעבר, תקופה של תגליות מדעיות (כמו שכדור הארץ אינו מרכז היקום), שמתנגשות עם אמונה דתית חזקה, וכתוצאה מכך בני התקופה מתקשים להגדיר את עצמם ואת הקודים החדשים שמצופים מהם. האמנות בתקופה הזאת פורחת וניתן לציין את שייקספיר, באך, קראווג'ו ורמברנט בין הבולטים ביוצרים.

סביב 1600 משתנה התרבות הפוליטית ומתחילים לדבר על אבסולוטיזם. לואי ה- 14 עולה לשלטון בצרפת (1638-1715) והופך אותה למעצמה החזקה באירופה. צ'ארלס הראשון (1600-1649) שהיה מלך אנגליה סקוטלנד ואירלנד עד שהוצא להורג במלחמת האזרחים, מוחלף בבנו צ'ארלס השני (1630-1685) שחוזר כשהניסוי במשטר לא מלוכני נכשל ויש רסטורציה של המלוכה. 

בתמונות הבאות ניתן לראות את ההבדלים באופנת גברים ונשים מתקופת הרנסנס ועד לרוקוקו, כאשר ניתן לראות בקלות את השוני המהותי בתקופת תחילת הבארוק, עם אופנה משוחררת בהרבה, עם מחוך גמיש ופחות מגביל, צלללית רחבה ומותן גבוהה. 







המאה ה- 17 מתאפיינת בשינויים אופנתיים מהירים שלא נראו מעולם לפני כן. הבגדים הופכים ממגבילים כמו בתקופת הרנסנס למשוחררים (המחצית הראשונה של המאה) וחוזרים להיות מגבילים פעם נוספת. הקישוטים המרובים ירדו מהבגדים ואז הוחזרו אליהם אצל גברים ונשים כאחד במה שמבטא היטב את חוסר השקט של התקופה.

דוגמאות אופנתיות מהתקופה: ציורים של אנשי מעמד הביניים והסוחרים. האצולה לבשה גזרות דומות אך מקושטות בהרבה.

1650: האופנה לגברים ולנשים כוללת קו מותן גבוה, צללית רחבה ומשוחררת והרבה שימוש בתחרה, בייחוד בצווארונים ובחפתים. הגבר לבוש בחולצת 'דאבלט', מכנסי בריצ'ס, מגפיים, כובע רחב שוליים ומקל הליכה שהופך לפריט אופנתי בתקופה.



1670: קו המותן מתארך עבור שני המינים. הגבר לבוש במעיל Justaucorps, מכנסי בריצ'ס קצרים ורחבים יותר, לכובע שלו נוספת נוצה. האישה בחולצת 'בודיס' עם שרוולים רחבים, עיטורי פפיונים, חצאית 'פטיקוט' תחתונה עם עיטורי זהב וחצאית עליונה שמתרוממת לצדדים כמו מסך תאטרון. היא אוחזת במחמם ידיים מפרווה 'מאף', ומסיכה, שהיתה פריט אופנתי ליומיום באותה תקופה!


1690: האישה לבושה בשמלה שנוסף לה 'סטאמקר' (קדמת השמלה שמקושטת בפפיונים בתמונה) זה מעין פאנל בצורת האות U שמוסיף קישוט לתלבושת וגם הופך את המחוך לקשיח יותר משום שהוא מרופד בפיסות עץ או עצמות לוויתן.
סינר תחרה הופך למאוד אופנתי, והיא מציגה את תסרוקת ה Fontange שהיתה הכרחית.
הגבר בעניבת Jabot, מעיל באורך הברך, שיערו הטבעי ארוך ומסולסל.



ההשפעה הצרפתית על האופנה: 

לואי ה- 14 שעולה לשלטון בצרפת ב- 1643, האמין שעליו לשמש דוגמא לאנשיו בטעם וסגנון בכל התחומים- אדריכלות, ריהוט, מזון ואופנה. בילדותו ניסה ההמון למרוד במונרכיה (הפרונד), ולכן היה חשוב לו לשלוט בהם ביד חזקה. הוא עשה זאת באמצעות האופנה!



הוא עודד את האצילים לעזוב את נחלותיהם ולהגיע להתגורר איתו בוורסאי. שם גרם לאצילים להיכנס לחובות מההוצאות העצומות שציפה מהם להוציא על לבוש יקר. הוא היה מהיחידים בשליטי אירופה שדרשו קוד לבוש שונה לכל מאורע רשמי, והוא ערך נשפים ומסיבות רבות בהן התחרו האורחים מי יתלבש הכי יפה ואלגנטי. כדי להיות אציל חזק היית צריך להגיע לכל המסיבות, ובגלל שבתקופה זו ככל שהיית לבוש טוב יותר גם נחשבת לאדם חזק יותר, התחרות הפכה לקשה. האצילים עסקו בתככים ומזימות בחצר המלך ובזבזו את כל כספם על אופנה.

האצילים נאלצו לבקש מהמלך הלוואות וכך נותרו עניים מדי ועסוקים מדי בענייני לבוש מכדי לחשוב על מרד.
לואי גרם לתחרות רבה בחצר, למשל ארגן את טקסי ההתפשטות וההתלבשות, בהם יכלו להיות נוכחים רק המקורבים אליו ביותר וזה היה גם הזמן היחיד בו יכלו לשוחח איתו אישית. הוא גם עיצב למשל מעיל יוקרתי בצבע כחול עם רקמת זהב וכסף – שהרשה רק ל 50 איש ללבוש בכל זמן נתון.

השפעתו התרחבה ופנתה גם למעמד הביניים- כל מי שהיה לבוש מספיק טוב יכול היה להיכנס לגני וורסאי ולחזות בפאר וההדר, וכך אנשים פשוטים חסכו כספם רק כדי להגיע לאירועים אלה ולהתרשם מכוחו.

בתקופה זו כוחה של צרפת מתחזק והיא הופכת ליצרן הראשי באירופה של מוצרי יוקרה כמו משי, תחרה וברוקאד. כמיליון מתושבי צרפת מועסקים בתחומי האופנה והטקסטיל לעומת רק כ 38,000 בתעשיית הברזל.
שיווק אגרסיבי לארצות אחרות מרחיב את ההשפעה הצרפתית על האופנה, וזה נעשה בין היתר בעזרת שימוש בבובות אופנה שהדגימו את הטרנדים החדשים, גם באיפור ושיער.



במהלך המאה הסגנון האופנתי נע גם על הסקאלה שבין הקוואלירים ל Roundheads.
החלוקה החלה במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, כאשר הקוואלירים היו האבירים הלבושים היטב שלחמו לצד המלך ובעד הדת הקתולית, מול הRoundheads שרצו להפיל את המלך, לתת יותר כח לפרלמנט ותמכו בדת הפרוטסטנטית. אלה לבשו בגדים בצבעים כהים עם צווארונים וחפתים לבנים, כפי שניתן לראות בתמונה מימין.





דוגמאות אופנתיות על אצילי התקופה:
לואי ה 14 נישא למריה תרזה נסיכת ספרד. בתמונה ניתן לראות אותה כנערה, באופנה הלא עדכנית של ספרד, עם פנייר נוקשה שמחזיק את החצאית בצורת שולחן:

מריה תרזה כילדה, 1653
























מריה תרזה נמסרת לבעלה ולצרפתים


מריה תרזה בפורטרט כמלכת צרפת

מריה תרזה ובנה, 1661































































ניתן לראות את ההתפתחות האופנתית המהירה שעוברת על מריה תרזה בחצר הצרפתית, כשהתוצאה היא המראה האופנתי שכולל קו מותן מוארך, מחוך קשיח, שרוולים רחבים, חצאית עליונה שמורמת וחושפת את התחתונה, והדגשה כללית על קווים אורכיים ויצירת מראה רזה.

באותה תקופה באנגליה, צ'ארלס השני מקבל לידיו את האננס הראשון שגודל על אדמת המדינה. הוא לבוש במיטב האופנה עם מעיל באורך הברך, פארה ארוכה ועניבת Jabot.


צ'ארלס השני מקבל את האננס הראשון שגודל על אדמת אנגליה 1675





















צ'ארלס נישא לנסיכת פורטוגל קתרינה, שגם היא מדגימה בתחילת דרכה את האופנה הספרדית הלא רלוונטית, ועוברת שינוי מהיר בחצר האנגלית: 


1660 - קתרינה כאישה צעירה



1663, קתרינה מלכת אנגליה












לבוש תחתון:
לבוש תחתון במאה ה 17 כלל כותונת כותנה בשילוב תחרה בשרוולים ובמחשוף, עם שרוולים רחבים. מעליה נקשר מחוך. פרטינגייל או Bum נקשרו מתחת למחוך כדי לתת נפל לאזור הירכיים.
השימוש פרטינגייל החל לצאת ולהיכנס לאופנה החל משנת 1600. במהלך מלחמת 30 השנים נלבש רק בספרד ובארצות האחרות נתנו לחצאיות מראה חופשי יותר, והוא נלבש רק לאירועים רשמיים. ב 1710 חזר הפרטינגייל לאופנה והנשים שלא לבשו אותו נראו מוזרות. 








שיער נשים:
בתחילת המאה השיער סודר בתסרוקת שנקראה Heartbrakers - v - השיער סודר בגלים משוחררים עד הכתפיים בצדדים, ויתר השיער היה אסוף או קלוע לכדור גבוה באחורי הראש. בחצי השני של המאה התלתלתים התארכו והפכו מורכבים יותר עד שנחו בחינניות מעבר לכתפיים


madame de montespan פילגשו הידועה ביותר של לואי ה 14, 1640-1707


.





















ב 1680 השיער התחיל לעלות כלפי מעלה. ולעיתים תסרוקות היתה מלווה בכובע Fontange : קונסטרוקציית מתכת מחופה בתחרה ופפיונים שהחזיקה את השיער במאונך. השיער הודבק למקומו בעזרת שומן כבשים וחלבון. בגלל שמים נחשבו למזיקים לעור הן לא חפפו (או התרחצו) הרבה וכינים הצטברו בתסרוקות. מקלות מיוחדים עוצבו כדי לאפשר גירוד חינני בשיער. 



שיער גברים:

עד 1663, אופנת הפאות לגבר המיוחס הפכה נפוחת שיער, גדולה, כבדה ובעלת מראה מזויף, ודרשה מהגברים לספר קצוץ את שיערם כדי שהפאה תשב טוב. צ'ארלס השני לבש פאה שחורה, והפאות נותרו לא מפודרות עד שנות ה 1690.

תכשיטים:
שרשראות פנינים צמודות לצוואר ועגילי פנינים נותרו פופולריים מ 1630 ולאורך כל התקופה.


Henrieta Maria

























נעליים:

נעלי עקב לשני המינים, מעוטרות משי וברוקד.














סיפור סינדרלה שנכתב בתקופה זו, אומר שסינדרלה נעלה לנשף כפכפי משי אדום משובצים פנינים, והנסיך בעצם התאהב בנעליים וכלל לא חיפש את הנערה הנועלת..
איפור:

אידאל היופי היה של פנים בשרניים, סנטר כפול, עיניים בולטות, שפתיים עבות, ושיער כהה. למרות שזמן וחומרים יקרים הושקעו בטיפוח היופי, בריאות והיגיינה גרועות, יחד עם שימוש בחומרי איפור רעילים, גרם לכך שנשים נחשבו אחרי השיא שלהן בגיל 20 וזקנות בגיל 30. גם נשים וגם גברים התאפרו. והיה מבחר גדול של אבקות ותמרוקים.


פילגשו הצרפתיה של צ'ארלס השני Louise de Kérouaille. .
 1681.


























עור לבן: עור בהיר נחשב כסמל לאצולה, עושר ועידון. משחות ואבקות שימשו להעצמת הלובן. משחת בסיס לבנה נוצרה מעופרת לבנה מעורבבת בחלבון וחומץ. זה נתן גימור חלק ומבריק אבל היה צריך להיזהר לא לצחוק כי אז המשטח נסדק. העופרת הרעילה את הלובש, וגרמה לחבלות בעור, שיניים מרקיבות, איבוד שיער ולבסוף מוות.

סומק: סומק בלחיים (עד אז רק קורטיזנות צבעו לחיים ושפתיים) יושם על ידי אבקת עופרת לבנה מעורבבת בצבע אדום, או פלפל ספרדי שנצבע באדום והיו משפשפים אותו על העור.
אודם: את השפתיים צבעו בצבע שמופק מכנימת הקוצ'יניל :שגופה מכיל כמויות גדולות של חומצה כרימינית שהיא חומר בצבע אדום (טחינת הכנימות והרתחתן במים והוספה של מלחי אלומיניום ונתרן יוצרת את צבע המאכל האדום קרמין). 


שומות דקורטיביות עשויות משי וקטיפה היו פופולריות לשני המינים. הן נגזרו לצורות קטנות כמו כוכבים יהלומים וירחים והיו פופולריות מאוד לדברים ולנשים. 
בתחילה שימשו השומות כדי להסתיר פצעים וצלקות בפנים, אך במהרה הפכו לסימבוליות: מדבקה ליד הפה סמלה רצון לפלרטט, ליד הלחי הימנית משמעה שאתה נשוי ואחת בפינת העין אומרת שאת פילגשו של מישהו. 

























לסיכום, ניתן לראות שתקופת הבארוק בשיאו, שהתאפיינה כתקופה של בלבול ואי שקט, התבטאה אופנתית בבגדים רפויים ומשוחררים. זה מזכיר מאוד תקופות של מרד כמו המהפכה הפמיניסטית, ילדי הפרחים של שנות ה 60 ואפילו מה שעובר על כל טיאייג'ר כמעט - התקופות האלה תמיד מתבטאות בלבוש משוחרר, חופשי, ללא קונסטרוקציות מגבילות, שמתחלפות לאחר מכן בלבוש המחויט והמסודר שמצופה מאיתנו חברתית. האם זו הסיבה למהפכה האופנתית של הבארוק? אני חושבת שכן.



למיטיבי קרוא, מוסף מושגי אופנה של המאה ה 17:

Bustle - מתפיח חצאית
Bodis - החלק העליון של שמלה

Corset = stay – זו פשוט המילה האנגלית של זה. בודיס שיש לו קשירה.
Petticoats - חצאיות תחתיות ששימשו למתן נפח - גם לגברים מתחת לבריצ'ס
Stomacher- קישוט לבודיס - פאנל בצורת יו או וי שהיה חלק מהבודיס או נקשר עליו. שימש לקישוט ולחוזק. במאה ה 16 חוזקו עם לוחות עץ או עצמות לוייתן. בתחילת המאה ה 17 עשו אותם רכים וזורמים יותר. בסוף המאה ה 17 שוב חזרו להקשיח, אבל כעת היה מעוצב כך שידחוף את השדיים מעלה, ויצור מחשוף אופנתי.
whisk - הצווארון הגבוה של המאה ה 16, לדוגמא אליזבת הראשונה




Breeches- מכנסי חצאית באורך הברך לגברים
Justaucorps - מעיל צבעי באורך הברך
waistcoat- המקור לווסט של היום אבל אז בד"כ הגיע עם שרוולים, לבוש ביניים בין החולצה התחתונה ומתחת למעיל
baldric- סרט "מלכות יופי"



















Rhinegraves : מכנסי בריצ'ס נפוחים מאוד שמעליהם נלבשה חצאית מקושטת. היו אופנתיים בין 1660-1680.

Jabot – קישוט לצוואר, נראה כמו עניבת תחרה רחבה. מוצמד לצווארון החולצה בסיכה או בסרט קשירה



יום שבת, 14 בספטמבר 2013

דברים שלמדתי על מלחמת יום הכפורים ביום כיפור

לפני כניסת הצום, בדרכי הביתה שמעתי כמה תוכניות מעניינות על המלחמה בגלי צה"ל. ואח"כ במהלך ביום קראתי עוד הרבה על המלחמה והאנשים שלקחו בה חלק. החלטתי לסכם בקצרה את עיקרי הדברים שלא ידעתי לפני כן, בתקווה שזה יעניין גם אתכם..

הראיון הראשון ששמעתי היה של טלי ליפקין שחק עם הילה כהן, בתו של מי שהיה הרמטכ"ל במלחמה דוד אלעזר (דדו).
היא סיפרה על אבא שלה, רגוע וחזק שאיבד את משפחתו בשואה ומעולם לא דיבר על הגעגוע והבדידות. היא סיפרה איך פעם כשהיתה בת 12 נתקעה לה הפלטה של ישור השיניים בגרון ורק הוא לא איבד עשתונות, הושיב אותה מול חלון ובחן את הגרון שלה בשלווה עד שהבין איך לשחרר אותו בלי לפצוע אותה. היא סיפרה שהיה שומע מוזיקה קלאסית וספרדית וכמה היה שבור לב ממסקנות ועדת אגרנט. היא אמרה שהעם ברחוב גרם לו להרגיש את תמיכתו וזה עזר.

לאחר מכן היה ראיון עם הרב לאו. הרב לאו הוא ניצול שואה, בן למשפחה של רבנים שהגיע לארץ כילד בן שש עם אחיו הגדול.
הרב נשאל על האווירה בתל אביב באותם ימים והאם היתה העיר מנותקת מתחושת המלחמה ששררה ביתר הארץ. הרב לאו, שהיה באותה עת רב של בית כנסת גדול בתל אביב, סיפר שעד שנשמעה האזעקה ביום כיפור 1973 בשעה 14:00 בצהריים כבר היה ברור לכולם שמשהו רע קורה - הגיוסים התחילו עוד בבוקר אותו יום - מכוניות צבאיות עצרו ליד בית הכנסת ורוקנו אותו לאט לאט מאנשים עד שנותרו בו רק זקנים וילדים. הם נשארו בבית הכנסת עד צאת הצום ורק אז התעדכנו בחדשות הקשות.

ישראל מאיר לאו בן ה-8 עוזב את מחנה הריכוז בוכנוואלד 
























הוכרזה האפלה בתל אביב, ומאותו רגע אסור היה להדליק אורות בבית וברחובות והחלונות ופנסי המכוניות נצבעו בצבעים כהים כדי למנוע ממטוסי קרב של האויב לנווט לפי האורות. הוא אמר שהאפילה הכניסה מורך בלבבות, ביטוי שמצא חן בעיני במיוחד. האפלה נועדה גם כדי למנוע זיהוי וירי על אוניות בנמל. היום ההאפלה היא מיותרת משום שמטוסי קרב מנווטים בעזרת חיישני חום וכו'.

המלחמה נמשכה 18 יום בלבד והסתיימה בהפסקת אש שאותה ביקשו מצריים וסוריה. בתחילת ימי הלחימה דיווחה התקשורת על הצלחות בשדה הקרב ורק ביום השישי, כשנמסר למשפחות ההרוגים (היו עד אז בערך 600) דיבר משה דיין לאומה וכינה אותה "מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים".



משה דיין
נולד בקיבוץ דגניה, בגיל 6 עברה משפחתו לנהלל, בנערותו הצטרף לארגון ההגנה ועל כך נשפט ל 10 שנות מאסר בגין אחזקת נשק על ידי הבריטים. כעבור שנתיים פרצה מלחמת העולם השנייה והוא שוחרר כי הבריטים היו צריכים כל חייל שיעזור בלחימה. בתקופה זו, בעת ששימש כמורה דרך עבור צוות לחימה אוסטרלי, אחז במשקפת וצלף צרפתי פגע במשקפת והרסיסים גרמו לו לאבד את עינו. הוא החליט ללבוש רטייה וזו הפכה לסמלו המסחרי. בנוסף הוא היה אובססד על ארכיאולוגיה וביצע חפירות לא חוקיות בעצמו. ביקורת ציבורית הופנתה עליו בגלל היותו גנב עתיקות וכל זאת לא מנע מאשתו למכור את השלל לאחר מותו למוזיאון ישראל תמורת מיליון דולר!

על קברו של חברו לקיבוץ שנרצח ע"י פלסטינים שגררו אותו מעבר לגבול והתעללו בו נשא דיין נאום היסטורי שחשף את השקפתו על הסכסוף היהודי-פלסטיני:

אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נטיח היום אשמות אל הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי... דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית... מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם. שנאה המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא ייגר לשוא ואתמול שוב התפתינו, האזנו והאמנו... אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות ואלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים – או כי תישמט החרב מאגרופנו וייכרתו חיינו... רועי הנער – האור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב.

גולדה מאיר, שגם היא נולדה במאי במזל שור כמו משה דיין, נולדה בקייב למשפחה יהודית מסורתית ענייה. המשפחה היגרה למילווקי ארה"ב והם היו עניים מרודים. היא התעניינה ברעיונות סוציאליסטיים ורעיון הציונות הקסים אותה. היא התחתנה בגיל 19 ועלתה לארץ עם בעלה ואחותה (הוריה הצטרפו בהמשך). המסע לארץ באוניה נמשך 44 ימים במקום שבועיים והיה מלא ארועים מוזרים כמו התאבדות הרב חובל והשתגעות של אחיו. כשהגיעו לארץ סירבו הפועלים הערבים לקבל אותם והם המשיכו לאלכסנדרייה ומשם הגיעו ברכבת לת"א.

אחרי מגורים בתל אביב גרה בקיבוץ, אח"כ בירושלים, בתקופה שהיא מתארת כאומללה ביותר בחייה עד שחזרה שוב לתל אביב. התפקדה לשורות ההגנה ונקראה בשמות הקוד- ג'ק, זהבה, והידוע בהם - פזית!

התמודדה על משרת ראש עיר ת"א ועל הדעות שנשמעו שהיא לא יכולה למלא תפקיד זה כי היא אישה אמרה :  "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו - שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל". כשהפכה לראש ממשלה רק החרדים הביעו התנגדות לכך שאישה תכהן בתפקיד זה ועל כך אמר יצחק מאיר לוין "רבים בעולם, יהודים ולא יהודים יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אישה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים".

בשנת 73 חטפו טרוריסטים פלסטינים יהודים שהגיעו למחנה מערב באוסטריה מרוסיה בדרכם לארץ ישראל. הקאנצלר האוסטרי שיתף פעולה עם המחבלים וסגר את המחנה. מאיר נפגשה איתו בניסיון למנוע את הסגירה אך לא הצליחה במשימתה. לאחר הפגישה אמר הקאנצלר שהם מעולמות שונים והיא מעולם המלחמה. היא לעומת זאת אמרה לאחר הפגישה - הוא אפילו לא הציע לי מים. בעקבות סיפור זה גיליתי שגם אמא שלי, שעלתה לארץ בסוף אוקטובר שנת 73 עברה במחנה זה באוסטריה ושהתה שם יומיים. והאירוע עם החטיפה היה בספטמבר של אותה שנה!




יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

1 בספטמבר: מותו של האדריכל הנאצי הראשי אלברט שפר

מדי יום בעבודה אני מחפשת חומר עבור המדור האהוב "למות על אדריכלות", במסגרתו אני מחפשת אדריכלים ומעצבים שמתו (או נולדו) באותו יום. מדהים לראות כמה תאריכים יבשים יש, בהם לא נולדו שום אדריכלים, ואחרים שמניבים תנובה נאה!

כזה היה היום הזה, 1 בספטמבר 2013, בו עלה בחכתי אלברט שפר, האדריכל הנאצי הראשי, שהחזיר נשמתו ממש היום לפני 32 שנים.


אלברט שפר 19/03/1905- 01/09/1981.

מכיוון שהתחרט על מעשיו נידון שפר ל 20 שנות מאסר בלבד בכלא שפנדאו אשר במערב ברלין. שם ישב יחד עם עוד 6 מראשי המשטר הנאצי. בגלל שהתחבב על שומריו הצליח ליצור קשר עם העולם החיצון, כתב זכרונות ועסק בגינון.

לשפר נולדו בן ובת. בנו שקרוי על שמו הוא אדריכל בעל שם עולמי, והקים בשנת 1984 חברת אדריכלות ותכנון עירוני שהיא מהגדולות והחשובות בגרמניה. (גם הסב קרוי באותו שם וגם הוא היה אדריכל). בתו, ד"ר הילדה שראם, לוחמת נגד אנטישמיות ופעילה לשימור זכר השואה, ייסדה בכספי הירושה מאביה קרן לסיוע לנשים יהודיות. בהתכתבויות שניהלה בילדותה עם אביה שבכלא הוא טען בפניה שלא ידע על פשעי המשטר הנאצי.

כשסיים לרצות את עונשו, פרסם שפר את הספר הפופולארי "בתוככי הרייך השלישי", הפך למרצה מבוקש וסיים את חייו בזרועותיה של מאהבת אנגליה.


דגם ברלין החדשה כפי שהיתה אמורה להיבנות לפי חזונו של היטלר ותכנונו של שפר, הכל בפרורופציות עצומות ובהשראת מבנים מפורסמים בעולם כמו אולם הריקודים בוורסאי ובזיליקת סנט פטרוס הקדוש.

רודולף הס, שגם הוא נשפט למאסר באותו כלא, נשאר שם אחרון, הרבה אחרי שכל היתר שוחררו, בעיקר כי המשיך להביע תמיכתו בהיטלר ובפתרון הסופי.



הס ישב בשפנדאו לגמרי לבדו במשך 30 שנים, רק הוא ומנהל הכלא האמריקאי- קולונל יוג'ין ק. בירד ששמר עליו. עם השנים התחברו השניים וכתבו יחד את הספר "האדם הבודד בעולם" שעסק בין היתר בנסיעתו של הס לסקוטלנד (מבצע השלום) ומבצע ברברוסה.























הס משמאל בזמן משפטי נירנברג
כשהתגלה עניין החברות וכתיבת הספר, פוטר האמריקאי ממשרתו (1971) ובכך הסתיימה הקריירה שלו באופן כללי. הס נותר לבדו בכלא, בבידוד מלא, למרות נסיונותיו של קולנול בירד להשפיע ולהקל על מאסרו. בשנת 87 בעודו בן 93 נמצא תלוי בתאו, כאשר בירד טוען שבעצם מדובר ברצח.

לאחר מותו של הס, שהיה האסיר האחרון בכלא שפנדאו, הושמד מבנה הכלא כדי למנוע הפיכתו לאתר עליה לרגל לנאצים וההריסות נטחנו לאבקה ופוזרו מעל הים הצפוני. גם הקבר של הס פורק בשנת 2011 לאחר שהפך לאתר עליה לרגל. שרידי גופתו נטחנו ופוזרו מעל אגם ששמו נשמר בסוד.



כלא שפנדאו בתמונה משנת 1951