בערך באותה תקופה בה התגנדרו הדנדים בצרפת ובאנגליה, התקיימה תנועה נוספת בארצות אלה, שבמובנים מסוימים מקבילה אליה בחלק מהתפיסות הפילוסופיות שלה, והיא התנועה הליברטינית.
זה נושא שרציתי לכתוב עליו כבר מזמן, כשהכרתי את הלהקה של פיט דוהרטי שנשאה את השם המסקרן The Libertines ובאותו זמן גם שודרה התוכנית "עץ דעת" של ערן סבאג המעולה, ופרק ממנה הוקדש למרקיז דה סאד, ליברטין בעצמו.
בקיצור, הליברטינים והדנדים פעלו באותה תקופת זמן בהיסטוריה, ובעוד שהיו הרבה ליברטינים שהם גם דנדים, האם אפשר לומר שבדנדים היה מן הליברטיניות?
ליברטינים
ההגדרה של ליברטין היא אדם שתופס את המוסר כמשהו מיותר או לא רצוי, ומתעלם ומזלזל בצורות ההתנהגות שמקובלות על ידי רוב החברה. לעומת זאת הוא מקדש את תענוגות הגוף והחוויות החושיות בכלל. כפילוסופיה, הליברטינים צברו חסידים חדשים בעיקר במאות ה 17-19 בצרפת ובבריטניה.
שארל מוריס דה טליראן כתב על ג'וסף בונפרטה (אחיו הגדול והליברטין של נפוליאון) כי הוא: "ביקש רק את הנאות החיים וגישה נוחה לליברטיניות", בעודו על כס המלכות של נאפולי.
המילה "ליברטין" נגזרה משמה של דמות מהמיתולוגיה הרומית - ליבר (שמשמעותו "חופשי"). ליבר ייצג בעלים וגידולים ונחגג על ידי דתות מסתוריות, כולל הסדר הסודי של הליברטינים.
בין הליברטינים המפורסמים ניתן למנות את המרקיז דה סאד, ואת ג'ון וילמוט, הרוזן השני של רוצ'סטר שבו אתמקד הפעם.
הרוזן השני מרוצ'סטר, ג'ון וילמוט (1.4.1647 - 26.7.1680), היה משורר אנגלי ואיש חצרו של המלך צ'ארלס השני בתקופת הרסטורציה. בתקופה בה פעל המלך נגד הרודנות הרוחנית של עידן הפוריטניות שקדם לה, ווילמוט היה התגלמותו של העידן החדש, דבר שהתבטא בחייו ההוללים ובשירה שלו, שפעמים רבות התערבבו אלה באלה.
A.C Grayling כתב עליו כי: "זה די מדהים לחיות בעידן של חוסר מוסריות פרוע, ועדיין להיחשב לאיש הכי מופקר מכולם".
וילמוט חסר הכל התחתן עם רוזנת עשירה, אותה חטף עקב ההתנגדות של משפחתה לחתן העני. כעונש המלך שם אותו במעצר ל 3 שבועות. כדי לכפר על מעשיו התגייס לחיל הים של הצבא המלכותי והשתתף במלחמה ההולנדית השנייה. אומץ ליבו בשדה הקרב זיכה אותו, כשחזר ב 1666, בתפקיד בחצר המלך.
התפקיד נקרא "ג'נטלמן של חדר המיטות" ובו נדרש וילמוט להלביש ולהפשיט את המלך, להגיש את המזון שלו כשהוא סועד לבד ולישון לרגליי מיטתו (שבוע אחד בחודש).
חייו התחלקו בין חיי משפחה רגועים בקוטג' הכפרי לבין חיי הוללות פרועים בלונדון ובחצר המלכות. הוא היה חלק מחבורה שכונתה "החבורה השמחה" (the merry gang) ונכתב עליו כי: "במשך חמש שנים ברציפות הוא היה שיכור כל הזמן ולא בשליטה מלאה על עצמו, דבר שהוביל אותו לעשות הרבה מעשים פרועים ובלתי מוסברים" .
בשנת 1673, החל וילמוט לאמן במשחק את השחקנית המתחילה אליזבת בארי, שהפכה להיות השחקנית המפורסמת ביותר בדורה. הוא לקח אותה כפילגש בשנת 1675 ובזמן מערכת היחסים ביניהם, שנמשכה כ 5 שנים, נולדה להם בת.
באותה שנה, בחגיגות חג המולד, הציג וילמוט על במת התיאטרון סאטירה על שלטונו של צ'ארלס השני, שנקראה "באי של בריטניה" - ביצירה מתח ביקורת על היותו של המלך מכור למין על חשבון ממלכתו (!) תגובתו של צ'ארלס לתיאור סאטירי זה הייתה הגלייתו של וילמוט מחצר המלכות עד לפברואר של אותה שנה.
במקרה אחר כתב שיר נגד המלך:
ביוני 1675 שבר וילמוט בהתקף טירוף שעון ייחודי ויקר ערך שעמד בחצר המלכות והראה את הזמן בכל מקום בעולם. מסופר כי כשראה את השעון אמר: "מה אתה עומד פה כדי לזיין את הזמן?" לאחר אירוע זה וילמוט שוב ברח מהחצר.
ב 1676 הסתבך בקטטה עם משמר הלילה וכשאחד מחבריו לפמלייה נדקר לא עזר לו והשאיר אותו למות ברחוב. האהדה אליו פחתה משמעותית והוא ירד למחתרת.
בתקופה זו עבד במסווה, כרופא האליל "ד"ר בנדו" שעזר לכאורה לרפא בעיות פיריון ובעיות גניקולוגיות אחרות. מדי פעם התחזה גם לאשתו חמורת הסבר של "ד"ר בנדו" כדי שיוכל לבדוק נשים צעירות בפרטיות ללא התנגדות בעליהן. גילברט ברנט מציין באירוניה שהטיפול דווקא היה מוצלח ורמז שוילמוט שימש בעצמו כתורם זרע לפציינטיות.
וילמוט, שהיה אתאיסט כל חייו וויתר על תפיסותיו הליברטיניות וקיבל על עצמו את הנצרות זמן קצר לפני מותו בגיל 33, ככל הנראה מסיפיליס.
הרוזן העכשווי של רוצ'סטר, אנדרו מארוול תאר אותו בתור "הסאטיריקן האנגלי הטוב בכל הזמנים", והוא נחשב למשורר החשוב ביותר של תקופת הרסטורציה. שירתו, שצונזרה ברובה במהלך התקופה הויקטוריאנית, חוותה תחייה החל משנת 1920. עבודתו הידועה והחשובה ביותר היא "סאטירה נגד ההיגיון והמין האנושי" ( A Satyr Against Reason and Mankind)
כהדגמא לפועלו מצאתי שיר של וילמוט שאהבתי במיוחד:
מדהים לראות כמה דומים היו חייהם של בו בראמל ושל ג'ון וילמוט, שנולד מאה שנים לפני כן. שניהם נודעו בשנינותם, יופיים ובכריזמה המינית שלהם. הם בילו את ימיהם בשתייה, הימורים וזונות. שניהם היו ידידים טובים של המלך, (צ'ארלס במקרה של וילמוט, ג'ורג' הרביעי אצל בראמל), ולא מספיק עשירים כדי לתחזק את ההתמכרויות שלהם. שניהם פגעו במלך ונודו בעקבות כך ומתו בסופו של דבר מסיבוכים של סיפיליס.
זה נושא שרציתי לכתוב עליו כבר מזמן, כשהכרתי את הלהקה של פיט דוהרטי שנשאה את השם המסקרן The Libertines ובאותו זמן גם שודרה התוכנית "עץ דעת" של ערן סבאג המעולה, ופרק ממנה הוקדש למרקיז דה סאד, ליברטין בעצמו.
בקיצור, הליברטינים והדנדים פעלו באותה תקופת זמן בהיסטוריה, ובעוד שהיו הרבה ליברטינים שהם גם דנדים, האם אפשר לומר שבדנדים היה מן הליברטיניות?
 |
| ג'וני דפ בתפקידו כג'ון וילמוט בסרט "ליברטין" |
ליברטינים
ההגדרה של ליברטין היא אדם שתופס את המוסר כמשהו מיותר או לא רצוי, ומתעלם ומזלזל בצורות ההתנהגות שמקובלות על ידי רוב החברה. לעומת זאת הוא מקדש את תענוגות הגוף והחוויות החושיות בכלל. כפילוסופיה, הליברטינים צברו חסידים חדשים בעיקר במאות ה 17-19 בצרפת ובבריטניה.
שארל מוריס דה טליראן כתב על ג'וסף בונפרטה (אחיו הגדול והליברטין של נפוליאון) כי הוא: "ביקש רק את הנאות החיים וגישה נוחה לליברטיניות", בעודו על כס המלכות של נאפולי.
המילה "ליברטין" נגזרה משמה של דמות מהמיתולוגיה הרומית - ליבר (שמשמעותו "חופשי"). ליבר ייצג בעלים וגידולים ונחגג על ידי דתות מסתוריות, כולל הסדר הסודי של הליברטינים.
בין הליברטינים המפורסמים ניתן למנות את המרקיז דה סאד, ואת ג'ון וילמוט, הרוזן השני של רוצ'סטר שבו אתמקד הפעם.
 |
John Wilmot, 2nd Earl of Rochester |
הרוזן השני מרוצ'סטר, ג'ון וילמוט (1.4.1647 - 26.7.1680), היה משורר אנגלי ואיש חצרו של המלך צ'ארלס השני בתקופת הרסטורציה. בתקופה בה פעל המלך נגד הרודנות הרוחנית של עידן הפוריטניות שקדם לה, ווילמוט היה התגלמותו של העידן החדש, דבר שהתבטא בחייו ההוללים ובשירה שלו, שפעמים רבות התערבבו אלה באלה.
A.C Grayling כתב עליו כי: "זה די מדהים לחיות בעידן של חוסר מוסריות פרוע, ועדיין להיחשב לאיש הכי מופקר מכולם".
וילמוט חסר הכל התחתן עם רוזנת עשירה, אותה חטף עקב ההתנגדות של משפחתה לחתן העני. כעונש המלך שם אותו במעצר ל 3 שבועות. כדי לכפר על מעשיו התגייס לחיל הים של הצבא המלכותי והשתתף במלחמה ההולנדית השנייה. אומץ ליבו בשדה הקרב זיכה אותו, כשחזר ב 1666, בתפקיד בחצר המלך.
התפקיד נקרא "ג'נטלמן של חדר המיטות" ובו נדרש וילמוט להלביש ולהפשיט את המלך, להגיש את המזון שלו כשהוא סועד לבד ולישון לרגליי מיטתו (שבוע אחד בחודש).
חייו התחלקו בין חיי משפחה רגועים בקוטג' הכפרי לבין חיי הוללות פרועים בלונדון ובחצר המלכות. הוא היה חלק מחבורה שכונתה "החבורה השמחה" (the merry gang) ונכתב עליו כי: "במשך חמש שנים ברציפות הוא היה שיכור כל הזמן ולא בשליטה מלאה על עצמו, דבר שהוביל אותו לעשות הרבה מעשים פרועים ובלתי מוסברים" .
בשנת 1673, החל וילמוט לאמן במשחק את השחקנית המתחילה אליזבת בארי, שהפכה להיות השחקנית המפורסמת ביותר בדורה. הוא לקח אותה כפילגש בשנת 1675 ובזמן מערכת היחסים ביניהם, שנמשכה כ 5 שנים, נולדה להם בת.
באותה שנה, בחגיגות חג המולד, הציג וילמוט על במת התיאטרון סאטירה על שלטונו של צ'ארלס השני, שנקראה "באי של בריטניה" - ביצירה מתח ביקורת על היותו של המלך מכור למין על חשבון ממלכתו (!) תגובתו של צ'ארלס לתיאור סאטירי זה הייתה הגלייתו של וילמוט מחצר המלכות עד לפברואר של אותה שנה.
במקרה אחר כתב שיר נגד המלך:
Here lies a great and mighty King,
Whose promise none relied on;
He never said a foolish thing,
Nor ever did a wise one.
על כך השיב צ'ארלס כי - זה נכון, כי מילותיי הן שלי בלבד ואילו פעולותיי הן של השרים שלי
He never said a foolish thing,
Nor ever did a wise one.
על כך השיב צ'ארלס כי - זה נכון, כי מילותיי הן שלי בלבד ואילו פעולותיי הן של השרים שלי
ביוני 1675 שבר וילמוט בהתקף טירוף שעון ייחודי ויקר ערך שעמד בחצר המלכות והראה את הזמן בכל מקום בעולם. מסופר כי כשראה את השעון אמר: "מה אתה עומד פה כדי לזיין את הזמן?" לאחר אירוע זה וילמוט שוב ברח מהחצר.
ב 1676 הסתבך בקטטה עם משמר הלילה וכשאחד מחבריו לפמלייה נדקר לא עזר לו והשאיר אותו למות ברחוב. האהדה אליו פחתה משמעותית והוא ירד למחתרת.
בתקופה זו עבד במסווה, כרופא האליל "ד"ר בנדו" שעזר לכאורה לרפא בעיות פיריון ובעיות גניקולוגיות אחרות. מדי פעם התחזה גם לאשתו חמורת הסבר של "ד"ר בנדו" כדי שיוכל לבדוק נשים צעירות בפרטיות ללא התנגדות בעליהן. גילברט ברנט מציין באירוניה שהטיפול דווקא היה מוצלח ורמז שוילמוט שימש בעצמו כתורם זרע לפציינטיות.
וילמוט, שהיה אתאיסט כל חייו וויתר על תפיסותיו הליברטיניות וקיבל על עצמו את הנצרות זמן קצר לפני מותו בגיל 33, ככל הנראה מסיפיליס.
הרוזן העכשווי של רוצ'סטר, אנדרו מארוול תאר אותו בתור "הסאטיריקן האנגלי הטוב בכל הזמנים", והוא נחשב למשורר החשוב ביותר של תקופת הרסטורציה. שירתו, שצונזרה ברובה במהלך התקופה הויקטוריאנית, חוותה תחייה החל משנת 1920. עבודתו הידועה והחשובה ביותר היא "סאטירה נגד ההיגיון והמין האנושי" ( A Satyr Against Reason and Mankind)
כהדגמא לפועלו מצאתי שיר של וילמוט שאהבתי במיוחד:
All My Past Life...
All my past life is mine no more,
The flying hours are gone,
Like transitory dreams given o'er,
Whose images are kept in store
By memory alone.
What ever is to come is not,
How can it then be mine?
The present moment's all my lot,
And that as fast as it is got,
Phyllis, is wholly thine.
Then talk not of inconstancy,
False hearts, and broken vows,
Ii, by miracle, can be,
This live-long minute true to thee,
'Tis all that heaven allows.
מדהים לראות כמה דומים היו חייהם של בו בראמל ושל ג'ון וילמוט, שנולד מאה שנים לפני כן. שניהם נודעו בשנינותם, יופיים ובכריזמה המינית שלהם. הם בילו את ימיהם בשתייה, הימורים וזונות. שניהם היו ידידים טובים של המלך, (צ'ארלס במקרה של וילמוט, ג'ורג' הרביעי אצל בראמל), ולא מספיק עשירים כדי לתחזק את ההתמכרויות שלהם. שניהם פגעו במלך ונודו בעקבות כך ומתו בסופו של דבר מסיבוכים של סיפיליס.
