1788-1860
חיים אישיים:
שופנהאואר נולד למשפחת סוחרים אמידה בגרמניה. אביו התאבד בנעוריו ואמו הסופרת עברה לוימאר שהיוותה את מרכז התרבות והבוהמה באותה תקופה. ארתור החל בלימודי רפואה אך במהירה עבר לפילוסופיה וקיבל דוקטורט על עבודתו "השורש המרובע של עקרונות התבונה המספקת".
בגיל 32 השיג משרת מרצה זמני באוניברסיטת ברלין. את השיעור שהעביר, שנקרא "מהות העולם" קבע בדיוק בשעות ובימים בהם העביר גיאורג וילהלם הגל את שיעוריו שלו. הגל היה ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה והפילוסוף הפופלארי ביותר באותם ימים. לשיעורו של שופנהאואר הגיעו 5 תלמידים בלבד והם זכו לשמוע אותו מטיף כי הוא בא לשחרר את הפילוסופיה הפוסט-קאנטיאנית מהפרדוקסים הנבובים ומהשפה המשחיתה והמעורפלת של הפילוסופיה באותה תקופה. ברור היה לכולם שבדבריו הוא מכוון להגל עצמו וכך, תוך זמן קצר נותר ללא תלמידים כלל.
עד יום מותו לא העביר יותר הרצאות פומביות ולא חזר לעבוד. הוא הצליח להתקיים כל חייו בצמצום בזכות ירושת אביו.
בגיל 31 רב עם אימו וניתק לנצח את יחסיו איתה למעט חליפת מכתבים אקראית בנושאים עסקיים. עם אחותו היחידה לא רצה לתקשר. האמין שאדם יכול להיות עצמו רק כשהוא לבדו.
סופר אלמוני, שסעד עם שופנהאואר בן ה 58 בשנת 1846 תיאר אותו כך: בנוי היטב, בדרך כלל לבוש היטב אך בסגנון שיצא כבר מן האופנה. גובה ממוצע, שיער כסוף קצר. עיניים בגוון כחול, משועשעות ונבונות להפליא.. הפגין טבע מופנם ובעת דיבור- טבע ברוקי כמעט שבאמצעותו נהג לספק מדי יום חומר לא מבוטל לסאטירה זולה על.. חבורת השולחן. וכך נעשה אותו חבר לשולחן- אדם מר נפש באורח קומי, אך למעשה בלתי מזיק וזועף באופן נעים- למושא התבדחות מצד אנשים נקלים שנהגו לצחוק לו- אף כי יש להודות שלא עשו זאת בכוונה רעה.
הגות:
שופנהאואר הגה את רעיון ה"לא מודע", שלפיו המניעים העיקריים שלנו הם תשוקות ורצונות שאינם מודעים. הוא גם ההוגה הראשון בתקופתו שכתב על המיניות. יצר המין הוא בעיניו גילוי בסיסי של הרצון. רעיונות אלה השפיעו על פרויד, אך אצל שופנהאואר בניגוד לפרויד, הלא מודע קודם למודע ואינו "מחסן" לתכנים שהודחקו מהמודע.
שופנהאואר הרבה לדבר על החיים כסבל מתמשך וזאת בדומה לתורתו של בודהה. הוא האמין כי המקור לסבלו של האדם הוא הרצון, משום שזה, מטבעו אינו יכול לבוא לידי סיפוק. האדם הוא ביטוי לרצון והדרך לשרוד את החיים היא לבטל את הרצון החופשי ולדכא אותו או לתעל אותו לכיוונים אחרים כמו אמנות.
"החיים מולכים אותנו שולל... האושר שוכן תמיד בעתיד, או לחילופין בעבר, ואילו ההווה דומה לענן שחור קטן שנע מעל למישור שטוף שמש; לפני הענן ומאחוריו הכל זוהר, רק בפני עצמו הוא מטיל צל. כך קורה שההווה תמיד מלא בחוסר סיפוק, אולם העתיד אינו ידוע, והעבר בלתי מושג. בגלל האסונות, הקטנים, הגדולים יותר, והגדולים מאוד, המתרחשים בכל שעה, יום, שבוע, ושנה, בגלל התקוות הנכזבות והתאונות המשבשים את כל תכנוני האדם, החיים מותירים בצורה כה ברורה את הרושם של תופעה הצריכה להגעיל אותנו עד שקשה לתפוס איך קיים אדם שלא ישים לב לכך, וכיצד מישהו יכול לחשוב שהחיים נמצאים כאן כדי שנהנה מהם, ושהאדם קיים על מנת להיות מאושר. נהפוך הוא, הולכת השולל המתמשכת, כמו גם הטבע הכללי של החיים, מציגים את עצמם כמיועדים בכוונת תחילה לעורר את האמונה ששום דבר אינו שווה את מאמצינו ומאבקנו, שכל הדברים הטובים הם ריקים וחולפים, שהעולם מכל צדדיו הוא פושט רגל, וכי החיים הם עסק שלא מכסה את העלויות".
למרות ההתעלמות ממנו המשיך שופנהאואר את עבודתו ולא הפסיק להאמין בעצמו. כתב את הספרים העולם כרצון וכדימוי (איזה שם מרגש!) ו- שתי בעיות היסוד של תורת המידות. הוא זעם על כך כי אינו מובן כהלכה ואינו זוכה לתהילה לה הוא ראוי. בהקדמה לאחד מספריו הוא אף מסביר לקורא איך עליו לקרוא את הספר ואיזה ספרים עליו לקרוא כמבוא. במהדורה אחרת הוא מציין כי כלל אינו כותב לאנשי אירופה של אותה תקופה כי אם מכוון את דבריו לקוראי העתיד שאולי יצליחו להבינו. התהילה הגיעה רק בערוב ימיו ונעמה לו מאוד. הוא נחשב לכותב מופלא שכתב בבהירות ומקוריות שהכירו בה במלואה רק מאה שנים לאחר מותו.
בונוס למתמידים:
בין הספרים שכתב ישנו ספר קצר ומבדח שמסביר את משנתו בדבר אמנות הויכוח-להלן החוקים שיעזרו לכם לנצח- תרגום גאוני על ידי אראל סג"ל
1. הובל את טענת היריב מעבר לגבולותיה הטבעיים. הגזם. ככל שטענתו כוללנית ורחבה, כך יקל עליך להפריכה. טענה מצומצמת ומוגבלת קלה יותר להגנה. אם יריבך מכליל, הבא כדוגמה את ההפך. מספיקה רק סתירה אחת.
2. התעלם מהכוונה המקורית של טענת יריבך, ותקוף. דוגמה: יריבך טוען שלא ניתן להתעלם מהגורם האנושי בתאונות דרכים. האשם אותו שהוא מגן על הממשלה ועל אחריותה בתקצוב התשתיות.
3. הסתר קלפים. הימנע מחשיפת מסקנתך הסופית עד לסיום הדיון. מעת לעת שרבב רמז לטיעון בדיבור אך הימנע מגילוי מלא. הבא את יריבך להסכים עם חלק מטיעונך. מאוחר יותר, על גבי המוסכמות, פרוש את המסקנה הסופית על השולחן.
4. עשה שימוש בדתו, אמונתו וערכיו של יריבך כתנאים מסייעים להפרכת טיעוניו או לחיזוק אלו שלך.
5. שטח טענתך והוכח אותה על ידי מטר שאלות על יריבך. לאחר מספר הגון של הסכמות, הצע מסקנה בהתאם.
6. הוצא את יריבך מכליו. אדם עצבני ומרוגז הוא אדם מוגבל. הוא יתקשה להת פעיל שיפוט קר או להשיג את יתרונו.
7. אם יריבך עונה על כל שאלותיך בשלילה, עבור טקטיקה. שאל שאלות שתשובות חיוביות עליהן יוכיחו טיעון הפוך לטיעון המקורי שלך. הפעם סרבנותו תהיה לו לרועץ.
8. אם על מנת להגיע למסקנה אתה משתמש באינדוקציה (הסקת מסקנה ממקרים פרטיים לכדי קביעה כללית) ויריבך מודה בחלק מהעובדות, חזור והדגש. בשלב הסופי של הדיון הצג את מסקנתך כמבוססת על עובדות מוסכמות ומאושרות. יריבך והקהל יאמינו שהמסקנה הסופית אושרה.
9. אם הוויכוח נסוב על רעיון כללי ללא שם ייחודי, עשה שימוש בשפה או בדימויים שיסייעו לטענתך. אמונה דתית למשל תהיה אצל א' התעלות רוחנית וקבלת ערכים מוסריים, ב' יטען כי מדובר בצרות אופקים ובאמונה תפלה.
10. כדי לגרום ליריבך להסכים לטענה שלך הצע לו טענה הפוכה. אם הניגוד בולט, היריב יהיה חייב לקבל את הצעתך כדי להימנע מפרדוקס. לדוגמה, אם ברצונך להוכיח חובת ציות ילד לאביו שאל: האם בכל מקרה על ילד לציית או לא לציית לאביו?
11. שקר. אם יריבך אינו מסכים עימך פנה לסכם את טיעונך כחוגג ניצחון גדול. אם יריבך הינו ביישן או טיפש, ואתה מנגד, בעל ביטחון עצמי רב וקול טוב וסמכותי, הטכניקה עשויה לעבוד.
12. אם אתה מבקש להוכיח טענה הקשה להוכחה, הנח אותה בצד לעת עתה. הגש טענה אחרת, טענה שאין חולק עליה, והצג אותה ככזו שממנה תגזור את מסקנתך הסופית. אם יתמזל מזלך יריבך העיקש ישלול אותה כי יחשוד בהטעיה. תשיג את נצחונך על ידי כך שתראה עד כמה אבסורדית התנגדותו לטענה אמיתית. אם יריבך יקבל אותה, חזור לסעיף הקודם ובביטחון הכרז כי טענתך המקורית נשענת על הסכמת יריבך. אמנם דרושה לכך מידה גדולה של עזות מצח, אך הניסיון מוכיח הצלחה במקרים רבים.
13. כשיריב מניח הנחה מוקדמת ואתה מוצא אותה לא עקבית עם מצבו, אמונותיו, מעשיו או חוסר מעשיו, תקוף. למשל, יריבך תומך בהתאבדות, שאל אותו, מדוע אינו תולה את עצמו.
14. זיהית כי יריבך עלה על קו מחשבה וטיעונים המובילים להבסתך, עצור אותו. אל תתיר לו להמשיך למסקנה. הפרע לפולמוס. פרק את טיעוניו לגות רמים ונסה לשנות את הנושא.
15. אם יריבך מאתגר אותך בטיעון מוחלט, נסה להפוך את טיעונו לפחות ספציפי. נניח, הוא מציב מולך את תאוריית היחסות, השב לו במוגבלות הידע האנושי וצטט מתוך תורת ההכרה של קאנט.
16. אם יריבך משתמש בטענת כזב המבוססת על אמונה תפלה או דעה קדות מה, אם הוא תוקף אותך באופן אישי, למרות שאתה צודק אל תענה לו בטיעון המבוסס על הפרכת דבריו אלא השב לו באותה מנה. הניצחון הוא שחשוב, לא האמת.
17. הכחשה של עובדה ודאית תעצבן את יריבך ובכך עשויה להביא להרחבת טיעונו מעבר לגבול הסביר. כשתסתור את ההגזמה יידמה כאילו סתרת את טענתו הכללית. אם יריבך מנסה להדביק לך את השיטה, הגדר היטב את גבולות טענתך, "זה מה שאמרתי, לא יותר".
18. מהלך מבריק הינו שימוש בטיעון היריב כנגדו. נניח שיריבך מצהיר כי בשל היות א' ילד עלינו להיות סבלנים כלפיו. אתה מגיב כי דווקא בשל היותו ילד עלינו לחנך אותו בנוקשות, אחרת ימשיך בהתנהגותו הרעה.
19. אם יריבך כועס על אחד מטיעונך, עליך לחפור בדיוק שם. לא רק שזה ירגיז אותו עוד יותר, זה גם ייראה כאילו שמת את האצבע על הנקודה החלת שה שלו ומשום כך הוא תוקף.
20. כשהקהל מורכב מהדיוטות שאינם מומחים בנושא הדיון, הטל ביריבך המומחה טיעון שגוי, אבל כזה שייראה בעיני הקהל כטיעון מביס. טקטיקה זו אפקטיבית במיוחד אם יריבך יתקבל כמגוחך והקהל יצחק לו. כעת ייאלץ יריבך להשמיע הסבר ארוך, למדני ומפותל כדי להסביר שטעית. בינתיים הקהל יאבד סבלנות.
21. אם יריבך מכבד סמכות או מומחה מסוים צטט אותם כדי לחזק את מסקנתך. בהרבה מקרים אנשים מעריצים מומחים וסמכות בעיקר כי הם לא מבינים אותם. לצורך הדיון אתה יכול כמובן להביא ציטוט חלקי או מעוות, או פשוט לשקר ולהביא ציטוט שהמצאת בעצמך.
22. אם אינך מוצא תשובה לטענות יריבך הכרז באירוניה כי דבריו הם מעבר לכוחה הדל של הבנתך. בכך אתה רומז לקהל שדברי יריבך הם שטויות. טכת ניקה זו תשמשך רק אם אתה בטוח שהקהל חושב יותר טובות עליך מאשר על יריבך.
23. דרך נוחה ומהירה להיפטר מטענת היריב היא להטיל בה חשד ולהכניסה לקטגוריה דוחה. פשיזם, אתאיזם, אמונה תפלה וכו'. סעיף זה דורש שני תנאים: א. טענתו מתאימה לקטגוריה. ב. הקהל במקום רואה בקטגוריה דבר דוחה.
24. העלית טיעון או שאלת שאלה שיריבך מתקשה לענות עליה באופן ישיר והוא מנסה להתחמק באמצעות שאלה נגדית או שינוי נושא - בינגו. עלית על הנקודה החלשה שלו, אפילו בלי שהתכוונת. כעת עליך להכות שם עוד ועוד. לא לתת ליריב להתחמק. זאת, אגב, גם אם אתה עצמך לא מזהה עדיין את מקור ומהות חולשתו.
25. במקום להתייחס לאינטלקט של יריבך לך אל מניעיו. אם תצליח לגרום לטענתו - גם אם היא נכונה - לעמוד בסתירה לאינטרסים שלו, הוא יזנח אותה מיד.
26. הטעה ובלבל את יריבך בשימוש בשפה גבוהה ונמלצת או בשרבוב מונחים בעלי מקדם פלצנות גבוה. אם יריבך מוגבל או אינו רוצה להיראות כמי שאין לו מושג על מה אתה מדבר, הוא עשוי להסכים איתך.
27. אם יריבך צודק אך למזלך משתמש בטיעון או עובדה שגויים, הפרך ומשול. הצהר שבכך הפרכת את מסקנתו הנגזרת. כך עורכי דין גרועים מפת סידים תיקים טובים.
28. עלוב ביריבך, בעיקר אם אתה מזהה ניצחון קרוב שלו. ירידה לפסים אישיים מטשטשת את נושא הדיון ומעבירה את המשחק למגרש שבו יריבך ייאלץ להתגונן מפני האשמות אישיות. טכניקה זו פופולרית מאוד, כי מספיקה מיומנות מוגבלת להפגינה.
ציטוטים נבחרים:
* בעל הכשרון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה, אשר איש מלבדו אינו מסוגל להגיע אליה. גאון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה שאחרים אינם מסוגלים אפילו לראות.
* היסודות העמוקים בתפיסת עולמנו, ומימלא גם עומקה או רדידותה, נבנים בשנות הילדות. עם הזמן מגיעה התפיסה הזאת לידי פיתוח ושלמות אך ביסודה היא נותרת כשהיתה ואינה משתנה
* חיים מאושרים אינם אפשריים. המיטב שאדם יכול לצפות לו הוא חיים הירואים.
* ראשם של אחרים הוא מקום עלוב מכדי לשמש כמשכן לאשרו האמיתי של האדם.
* ההכרה היא רק פני השטח של נשמותינו, וכמו האדמה עצמה, אין אנו יודעים עליהן אלא את קליפתן העליונה
* למראית עין נמשכים אנשים לנוע קדימה; למעשה, הם נדחפים מאחור
* רק כתבים שמקור מחצבתם בנפש יוצרם ראויים לקריאה
* בכל פרידה יש מטעם המיתה ובכל פגישה מחודשת יש מטעמה של תחיית המתים.
* את שהלב דוחה אין הראש מקרב
* האמת נהנית מרגע קצר של תהילה בין שתי תקופות: בראשונה היא מוקעת כפרדוקס, ובשנייה היא נלעגת כבנאלית
* העליצות ושמחת החיים של נעורינו נובעות, בין השאר, מכך שאנו מטפסים על גבעת חיינו, ואיננו מבחינים במוות המשתרע מעברה האחר
* אם החושך מפחידנו וגורם לנו לראות דמויות מפחידות בכל מקום, חוסר בהירות הרעיונות המקביל לחושך, גורם לאותה תוצאה. אכן, חוסר ודאות גורם לחוסר ביטחון, וכך בערב, מחשבותינו, בעניינים הנוגעים לנו, מקבלות בקלות צורה מאיימת ונעשות מחרידות."
* אדם הוא ביסודו חיה פראית ומפחידה. אנו מכירים אותו אך ורק כאשר הוא מרוסן ומאולף על ידי מה שאנו מכנים ציביליזציה.
* אפשר להשוות את החיים למפית רקומה, שהאדם לומד לראות את צדה העליון במחצית הראשונה של חייו, אך במחצית השנייה שלהם הוא לומד לראות את הצד השני שלה. הצד הזה אינו יפה, אבל יש בו כדי להחכים, מפני שהוא מאפשר ללמוד כיצד נקשרים אלה לאלה קצות החוטים
ניטשה כתב על שופנהאואר- "הוא היה בודד לחלוטין. ללא ידיד, ללא אף ידיד. ובין אחד ואף לא אחד מבדיל האין סוף". ארתור שופנהאואר היה אדם בודד מאוד. הוא ניסה לשכנע את עצמו שזה לא מפריע לו ושבין כה אין בנמצא אנשים שיוכל למצוא איתם שפה משותפת. כל חייו הפיג את בדידותו והתנחם בקריאת ספרים, עם מילותיהם הרגיש שהוא יכול להזדהות. בהם מצא את המשפחה והחברים שלא היו לו. הוא תאר את הספרים כמתנות בזמן שהותירו עבורו כותביהם- מתנות של ידידות, ידע והבנה והוא כמו מחפש מטמון מנוסה מוצא את אוצרות החוכמה האלה ומתנחם בהם. בעבודתו הושפע בעיקר מכתביהם של אפלטון, קאנט, שפינוזה ובודהה (כנראה הראשון בתקופתו שקרא כתבים בודהיסטיים).
חיים אישיים:
שופנהאואר נולד למשפחת סוחרים אמידה בגרמניה. אביו התאבד בנעוריו ואמו הסופרת עברה לוימאר שהיוותה את מרכז התרבות והבוהמה באותה תקופה. ארתור החל בלימודי רפואה אך במהירה עבר לפילוסופיה וקיבל דוקטורט על עבודתו "השורש המרובע של עקרונות התבונה המספקת".
בגיל 32 השיג משרת מרצה זמני באוניברסיטת ברלין. את השיעור שהעביר, שנקרא "מהות העולם" קבע בדיוק בשעות ובימים בהם העביר גיאורג וילהלם הגל את שיעוריו שלו. הגל היה ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה והפילוסוף הפופלארי ביותר באותם ימים. לשיעורו של שופנהאואר הגיעו 5 תלמידים בלבד והם זכו לשמוע אותו מטיף כי הוא בא לשחרר את הפילוסופיה הפוסט-קאנטיאנית מהפרדוקסים הנבובים ומהשפה המשחיתה והמעורפלת של הפילוסופיה באותה תקופה. ברור היה לכולם שבדבריו הוא מכוון להגל עצמו וכך, תוך זמן קצר נותר ללא תלמידים כלל.
עד יום מותו לא העביר יותר הרצאות פומביות ולא חזר לעבוד. הוא הצליח להתקיים כל חייו בצמצום בזכות ירושת אביו.
בגיל 31 רב עם אימו וניתק לנצח את יחסיו איתה למעט חליפת מכתבים אקראית בנושאים עסקיים. עם אחותו היחידה לא רצה לתקשר. האמין שאדם יכול להיות עצמו רק כשהוא לבדו.
את 30 שנות חייו האחרונות העביר בפרנקפורט. חי בדירות שכורות, ללא משפחה וחברים, מעולם לא נשא אישה והעביר את ימיו עם כלבו הפודל אטמאן. כל השנים ניהל סדר יום קבוע שהחל בשלוש שעות כתיבה, המשיך בשעתיים של נגינה על חליל, שחייה בנהר גם בימי החורף הקרים וסעודת צהריים באותו מועדון תמיד- ה"אינגלישר הוף", לבוש פראק ועניבה לבנה. לאחר הארוחה יצא לטיולים ארוכים עם כלבו תוך שהוא נשמע מדבר לעצמו ובלילות העביר את זמנו בקריאה. מעולם לא קיבל אורחים. אנשים שרצו לדבר עם הפילוסוף היו מגיעים לפגוש אותו במועדון. הוא היה ידוע במזגו הסוער ויש סיפורים רבים על שנינותיו מאותה תקופה. למשל מספרים כי היה מניח מטבע זהב על השולחן בתחילת הארוחה ואוסף אותו בהולכו. יום אחד שאל אותו אחד הקצינים לפשר המעשה וארתור ענה כי הוא מתכוון לתרום את המטבע לצדקה ביום בו קצינים יגידו דבר מה בעל חשיבות שאינו עוסק בסוסים, נשים ומלחמות. אנקדוטה נוספת היא על אישה שקוננה בפניו על בעלה ובסוף שאלה האם הוא מבין לליבה והוא ענה שהוא מבין ללב בעלה.
סופר אלמוני, שסעד עם שופנהאואר בן ה 58 בשנת 1846 תיאר אותו כך: בנוי היטב, בדרך כלל לבוש היטב אך בסגנון שיצא כבר מן האופנה. גובה ממוצע, שיער כסוף קצר. עיניים בגוון כחול, משועשעות ונבונות להפליא.. הפגין טבע מופנם ובעת דיבור- טבע ברוקי כמעט שבאמצעותו נהג לספק מדי יום חומר לא מבוטל לסאטירה זולה על.. חבורת השולחן. וכך נעשה אותו חבר לשולחן- אדם מר נפש באורח קומי, אך למעשה בלתי מזיק וזועף באופן נעים- למושא התבדחות מצד אנשים נקלים שנהגו לצחוק לו- אף כי יש להודות שלא עשו זאת בכוונה רעה.
הגות:
שופנהאואר הגה את רעיון ה"לא מודע", שלפיו המניעים העיקריים שלנו הם תשוקות ורצונות שאינם מודעים. הוא גם ההוגה הראשון בתקופתו שכתב על המיניות. יצר המין הוא בעיניו גילוי בסיסי של הרצון. רעיונות אלה השפיעו על פרויד, אך אצל שופנהאואר בניגוד לפרויד, הלא מודע קודם למודע ואינו "מחסן" לתכנים שהודחקו מהמודע.
שופנהאואר הרבה לדבר על החיים כסבל מתמשך וזאת בדומה לתורתו של בודהה. הוא האמין כי המקור לסבלו של האדם הוא הרצון, משום שזה, מטבעו אינו יכול לבוא לידי סיפוק. האדם הוא ביטוי לרצון והדרך לשרוד את החיים היא לבטל את הרצון החופשי ולדכא אותו או לתעל אותו לכיוונים אחרים כמו אמנות.
"החיים מולכים אותנו שולל... האושר שוכן תמיד בעתיד, או לחילופין בעבר, ואילו ההווה דומה לענן שחור קטן שנע מעל למישור שטוף שמש; לפני הענן ומאחוריו הכל זוהר, רק בפני עצמו הוא מטיל צל. כך קורה שההווה תמיד מלא בחוסר סיפוק, אולם העתיד אינו ידוע, והעבר בלתי מושג. בגלל האסונות, הקטנים, הגדולים יותר, והגדולים מאוד, המתרחשים בכל שעה, יום, שבוע, ושנה, בגלל התקוות הנכזבות והתאונות המשבשים את כל תכנוני האדם, החיים מותירים בצורה כה ברורה את הרושם של תופעה הצריכה להגעיל אותנו עד שקשה לתפוס איך קיים אדם שלא ישים לב לכך, וכיצד מישהו יכול לחשוב שהחיים נמצאים כאן כדי שנהנה מהם, ושהאדם קיים על מנת להיות מאושר. נהפוך הוא, הולכת השולל המתמשכת, כמו גם הטבע הכללי של החיים, מציגים את עצמם כמיועדים בכוונת תחילה לעורר את האמונה ששום דבר אינו שווה את מאמצינו ומאבקנו, שכל הדברים הטובים הם ריקים וחולפים, שהעולם מכל צדדיו הוא פושט רגל, וכי החיים הם עסק שלא מכסה את העלויות".
למרות ההתעלמות ממנו המשיך שופנהאואר את עבודתו ולא הפסיק להאמין בעצמו. כתב את הספרים העולם כרצון וכדימוי (איזה שם מרגש!) ו- שתי בעיות היסוד של תורת המידות. הוא זעם על כך כי אינו מובן כהלכה ואינו זוכה לתהילה לה הוא ראוי. בהקדמה לאחד מספריו הוא אף מסביר לקורא איך עליו לקרוא את הספר ואיזה ספרים עליו לקרוא כמבוא. במהדורה אחרת הוא מציין כי כלל אינו כותב לאנשי אירופה של אותה תקופה כי אם מכוון את דבריו לקוראי העתיד שאולי יצליחו להבינו. התהילה הגיעה רק בערוב ימיו ונעמה לו מאוד. הוא נחשב לכותב מופלא שכתב בבהירות ומקוריות שהכירו בה במלואה רק מאה שנים לאחר מותו.
בונוס למתמידים:
בין הספרים שכתב ישנו ספר קצר ומבדח שמסביר את משנתו בדבר אמנות הויכוח-להלן החוקים שיעזרו לכם לנצח- תרגום גאוני על ידי אראל סג"ל
1. הובל את טענת היריב מעבר לגבולותיה הטבעיים. הגזם. ככל שטענתו כוללנית ורחבה, כך יקל עליך להפריכה. טענה מצומצמת ומוגבלת קלה יותר להגנה. אם יריבך מכליל, הבא כדוגמה את ההפך. מספיקה רק סתירה אחת.
2. התעלם מהכוונה המקורית של טענת יריבך, ותקוף. דוגמה: יריבך טוען שלא ניתן להתעלם מהגורם האנושי בתאונות דרכים. האשם אותו שהוא מגן על הממשלה ועל אחריותה בתקצוב התשתיות.
3. הסתר קלפים. הימנע מחשיפת מסקנתך הסופית עד לסיום הדיון. מעת לעת שרבב רמז לטיעון בדיבור אך הימנע מגילוי מלא. הבא את יריבך להסכים עם חלק מטיעונך. מאוחר יותר, על גבי המוסכמות, פרוש את המסקנה הסופית על השולחן.
4. עשה שימוש בדתו, אמונתו וערכיו של יריבך כתנאים מסייעים להפרכת טיעוניו או לחיזוק אלו שלך.
5. שטח טענתך והוכח אותה על ידי מטר שאלות על יריבך. לאחר מספר הגון של הסכמות, הצע מסקנה בהתאם.
6. הוצא את יריבך מכליו. אדם עצבני ומרוגז הוא אדם מוגבל. הוא יתקשה להת פעיל שיפוט קר או להשיג את יתרונו.
7. אם יריבך עונה על כל שאלותיך בשלילה, עבור טקטיקה. שאל שאלות שתשובות חיוביות עליהן יוכיחו טיעון הפוך לטיעון המקורי שלך. הפעם סרבנותו תהיה לו לרועץ.
8. אם על מנת להגיע למסקנה אתה משתמש באינדוקציה (הסקת מסקנה ממקרים פרטיים לכדי קביעה כללית) ויריבך מודה בחלק מהעובדות, חזור והדגש. בשלב הסופי של הדיון הצג את מסקנתך כמבוססת על עובדות מוסכמות ומאושרות. יריבך והקהל יאמינו שהמסקנה הסופית אושרה.
9. אם הוויכוח נסוב על רעיון כללי ללא שם ייחודי, עשה שימוש בשפה או בדימויים שיסייעו לטענתך. אמונה דתית למשל תהיה אצל א' התעלות רוחנית וקבלת ערכים מוסריים, ב' יטען כי מדובר בצרות אופקים ובאמונה תפלה.
10. כדי לגרום ליריבך להסכים לטענה שלך הצע לו טענה הפוכה. אם הניגוד בולט, היריב יהיה חייב לקבל את הצעתך כדי להימנע מפרדוקס. לדוגמה, אם ברצונך להוכיח חובת ציות ילד לאביו שאל: האם בכל מקרה על ילד לציית או לא לציית לאביו?
11. שקר. אם יריבך אינו מסכים עימך פנה לסכם את טיעונך כחוגג ניצחון גדול. אם יריבך הינו ביישן או טיפש, ואתה מנגד, בעל ביטחון עצמי רב וקול טוב וסמכותי, הטכניקה עשויה לעבוד.
12. אם אתה מבקש להוכיח טענה הקשה להוכחה, הנח אותה בצד לעת עתה. הגש טענה אחרת, טענה שאין חולק עליה, והצג אותה ככזו שממנה תגזור את מסקנתך הסופית. אם יתמזל מזלך יריבך העיקש ישלול אותה כי יחשוד בהטעיה. תשיג את נצחונך על ידי כך שתראה עד כמה אבסורדית התנגדותו לטענה אמיתית. אם יריבך יקבל אותה, חזור לסעיף הקודם ובביטחון הכרז כי טענתך המקורית נשענת על הסכמת יריבך. אמנם דרושה לכך מידה גדולה של עזות מצח, אך הניסיון מוכיח הצלחה במקרים רבים.
13. כשיריב מניח הנחה מוקדמת ואתה מוצא אותה לא עקבית עם מצבו, אמונותיו, מעשיו או חוסר מעשיו, תקוף. למשל, יריבך תומך בהתאבדות, שאל אותו, מדוע אינו תולה את עצמו.
14. זיהית כי יריבך עלה על קו מחשבה וטיעונים המובילים להבסתך, עצור אותו. אל תתיר לו להמשיך למסקנה. הפרע לפולמוס. פרק את טיעוניו לגות רמים ונסה לשנות את הנושא.
15. אם יריבך מאתגר אותך בטיעון מוחלט, נסה להפוך את טיעונו לפחות ספציפי. נניח, הוא מציב מולך את תאוריית היחסות, השב לו במוגבלות הידע האנושי וצטט מתוך תורת ההכרה של קאנט.
16. אם יריבך משתמש בטענת כזב המבוססת על אמונה תפלה או דעה קדות מה, אם הוא תוקף אותך באופן אישי, למרות שאתה צודק אל תענה לו בטיעון המבוסס על הפרכת דבריו אלא השב לו באותה מנה. הניצחון הוא שחשוב, לא האמת.
17. הכחשה של עובדה ודאית תעצבן את יריבך ובכך עשויה להביא להרחבת טיעונו מעבר לגבול הסביר. כשתסתור את ההגזמה יידמה כאילו סתרת את טענתו הכללית. אם יריבך מנסה להדביק לך את השיטה, הגדר היטב את גבולות טענתך, "זה מה שאמרתי, לא יותר".
18. מהלך מבריק הינו שימוש בטיעון היריב כנגדו. נניח שיריבך מצהיר כי בשל היות א' ילד עלינו להיות סבלנים כלפיו. אתה מגיב כי דווקא בשל היותו ילד עלינו לחנך אותו בנוקשות, אחרת ימשיך בהתנהגותו הרעה.
19. אם יריבך כועס על אחד מטיעונך, עליך לחפור בדיוק שם. לא רק שזה ירגיז אותו עוד יותר, זה גם ייראה כאילו שמת את האצבע על הנקודה החלת שה שלו ומשום כך הוא תוקף.
20. כשהקהל מורכב מהדיוטות שאינם מומחים בנושא הדיון, הטל ביריבך המומחה טיעון שגוי, אבל כזה שייראה בעיני הקהל כטיעון מביס. טקטיקה זו אפקטיבית במיוחד אם יריבך יתקבל כמגוחך והקהל יצחק לו. כעת ייאלץ יריבך להשמיע הסבר ארוך, למדני ומפותל כדי להסביר שטעית. בינתיים הקהל יאבד סבלנות.
21. אם יריבך מכבד סמכות או מומחה מסוים צטט אותם כדי לחזק את מסקנתך. בהרבה מקרים אנשים מעריצים מומחים וסמכות בעיקר כי הם לא מבינים אותם. לצורך הדיון אתה יכול כמובן להביא ציטוט חלקי או מעוות, או פשוט לשקר ולהביא ציטוט שהמצאת בעצמך.
22. אם אינך מוצא תשובה לטענות יריבך הכרז באירוניה כי דבריו הם מעבר לכוחה הדל של הבנתך. בכך אתה רומז לקהל שדברי יריבך הם שטויות. טכת ניקה זו תשמשך רק אם אתה בטוח שהקהל חושב יותר טובות עליך מאשר על יריבך.
23. דרך נוחה ומהירה להיפטר מטענת היריב היא להטיל בה חשד ולהכניסה לקטגוריה דוחה. פשיזם, אתאיזם, אמונה תפלה וכו'. סעיף זה דורש שני תנאים: א. טענתו מתאימה לקטגוריה. ב. הקהל במקום רואה בקטגוריה דבר דוחה.
24. העלית טיעון או שאלת שאלה שיריבך מתקשה לענות עליה באופן ישיר והוא מנסה להתחמק באמצעות שאלה נגדית או שינוי נושא - בינגו. עלית על הנקודה החלשה שלו, אפילו בלי שהתכוונת. כעת עליך להכות שם עוד ועוד. לא לתת ליריב להתחמק. זאת, אגב, גם אם אתה עצמך לא מזהה עדיין את מקור ומהות חולשתו.
25. במקום להתייחס לאינטלקט של יריבך לך אל מניעיו. אם תצליח לגרום לטענתו - גם אם היא נכונה - לעמוד בסתירה לאינטרסים שלו, הוא יזנח אותה מיד.
26. הטעה ובלבל את יריבך בשימוש בשפה גבוהה ונמלצת או בשרבוב מונחים בעלי מקדם פלצנות גבוה. אם יריבך מוגבל או אינו רוצה להיראות כמי שאין לו מושג על מה אתה מדבר, הוא עשוי להסכים איתך.
27. אם יריבך צודק אך למזלך משתמש בטיעון או עובדה שגויים, הפרך ומשול. הצהר שבכך הפרכת את מסקנתו הנגזרת. כך עורכי דין גרועים מפת סידים תיקים טובים.
28. עלוב ביריבך, בעיקר אם אתה מזהה ניצחון קרוב שלו. ירידה לפסים אישיים מטשטשת את נושא הדיון ומעבירה את המשחק למגרש שבו יריבך ייאלץ להתגונן מפני האשמות אישיות. טכניקה זו פופולרית מאוד, כי מספיקה מיומנות מוגבלת להפגינה.
ציטוטים נבחרים:
* בעל הכשרון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה, אשר איש מלבדו אינו מסוגל להגיע אליה. גאון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה שאחרים אינם מסוגלים אפילו לראות.
* היסודות העמוקים בתפיסת עולמנו, ומימלא גם עומקה או רדידותה, נבנים בשנות הילדות. עם הזמן מגיעה התפיסה הזאת לידי פיתוח ושלמות אך ביסודה היא נותרת כשהיתה ואינה משתנה
* חיים מאושרים אינם אפשריים. המיטב שאדם יכול לצפות לו הוא חיים הירואים.
* ראשם של אחרים הוא מקום עלוב מכדי לשמש כמשכן לאשרו האמיתי של האדם.
* ההכרה היא רק פני השטח של נשמותינו, וכמו האדמה עצמה, אין אנו יודעים עליהן אלא את קליפתן העליונה
* למראית עין נמשכים אנשים לנוע קדימה; למעשה, הם נדחפים מאחור
* רק כתבים שמקור מחצבתם בנפש יוצרם ראויים לקריאה
* בכל פרידה יש מטעם המיתה ובכל פגישה מחודשת יש מטעמה של תחיית המתים.
* את שהלב דוחה אין הראש מקרב
* האמת נהנית מרגע קצר של תהילה בין שתי תקופות: בראשונה היא מוקעת כפרדוקס, ובשנייה היא נלעגת כבנאלית
* העליצות ושמחת החיים של נעורינו נובעות, בין השאר, מכך שאנו מטפסים על גבעת חיינו, ואיננו מבחינים במוות המשתרע מעברה האחר
* אם החושך מפחידנו וגורם לנו לראות דמויות מפחידות בכל מקום, חוסר בהירות הרעיונות המקביל לחושך, גורם לאותה תוצאה. אכן, חוסר ודאות גורם לחוסר ביטחון, וכך בערב, מחשבותינו, בעניינים הנוגעים לנו, מקבלות בקלות צורה מאיימת ונעשות מחרידות."
* אדם הוא ביסודו חיה פראית ומפחידה. אנו מכירים אותו אך ורק כאשר הוא מרוסן ומאולף על ידי מה שאנו מכנים ציביליזציה.
* אפשר להשוות את החיים למפית רקומה, שהאדם לומד לראות את צדה העליון במחצית הראשונה של חייו, אך במחצית השנייה שלהם הוא לומד לראות את הצד השני שלה. הצד הזה אינו יפה, אבל יש בו כדי להחכים, מפני שהוא מאפשר ללמוד כיצד נקשרים אלה לאלה קצות החוטים
