יום שבת, 28 באוגוסט 2010

שנות החמישים באופנה

שנות ה 50- איזו תקופה יפה לאופנה!
תמה האפרוריות של שנות המלחמה והשפל הכלכלי והצבעוניות הפכה לשמחה ופסטלית
הגזרות צמודות ומדגישות את הגוף הנשי אבל בצורה מהוגנת, מעודנת ומוקפדת.
הברכיים מוסתרות תמיד מתחת לחצאיות או מכנסיים באורך שלושה רבעים,
הלבוש מחויט ויש אביזרים משלימים כמו כפפות אלגנטיות וכובעים קטנים.
ההשקעה העצומה שנדרשה כדי לצאת מהבית במראה שתואם את צו האופנה מעוררת התפעלות של ממש ועל הלבוש הגברי בכלל לא כדאי שארחיב.

דוגמאות מלבבות מהתקופה:


ראו את הכפפונים הלבנים!


מצוירות עם רקע אורבני

נשות עסקים עסוקות




עיצוב שיער :

שיער קצר ומתולתל היה הדבר לשאוף אליו. שיער חלק לא בא בחשבון כלל.
באופן כללי השיער סולסל או לפחות סודר בצורה גלית.
לבנות צעירות שיער אסוף בקוקו היה מקובל מאוד, מקושט בצעיפי שיפון ססגוניים. (והקוקו עצמו גולגל וסולסל אף הוא כדי ליצור מראה משובב נפש ומאורגן היטב)



לנשים מבוגרות יותר היתה תסרוקת ה "פודל" שנציגותיה הבולטות היו אליזבת טיילור, המלכה אליזבת ה 2 וגם לוסיל בול
מ I love lucy. מדובר בתסרוקת קצרה ומדורגת שממסגרת את הפנים בתלתלים ענוגים

לוסי..


בתקופה זו היתה פריחה עצומה של מספרות כדי לענות על הביקוש הרב לשיער מעוצב היטב. מדובר בימים שלפני המצאת מייבש השיער וכך נאלצו הנשים לסדר את שיערן כל ערב לפני השינה- לכרוך אותו ברולים ולחזק אותו בסיכות בדוגמאות מורכבות כדי להגיע לתוצאה המבוקשת. לאחר העיצוב השיער כוסה היטב בספריי כדי לחזק את הקונסטרוקציה


נעשה גם שימוש רב בחומרים כימיים ליצירת סלסול קבוע (פרמננט), אך גם אז המשיכו לעצב בעזרת רולים וסיכות כדי להשיג את המראה המאורגן הרצוי. הסלסול הביתי נעשה בעזרת משיכת השיער בבירה או מים מתוקים ואז גולגל בעזרת רולים. פעולה זו הקשיחה את השיער והסלסול נשמר עד החפיפה.. סוג של עימלון שיער (שיטה באדיבות אמא שלי)

סגנון פופולרי נוסף הוא ה hive או הBouffant (בופון) - נוצר ע"י סירוק הפוך של השיער לשם יצירת נפח באזור הפדחת. לאחר ההטפחה מסרקים ומחזקים בסיכות (ומקבעים בריסוס).
אחד מוגזם במיוחד שמצאתי:

זה נחשב למראה רישמי מוצלח ולפעמים הוסיפו קישוט בעזרת צעיף שנכרך סביב הבופון. גורג'!!



וכאן יש מדריך מעולה ליצירת הבופון:

http://www.youtube.com/watch?v=aA05I5QaZnM

בנוסף נעשה שימוש בפיאות ותוספות שיער כמו "שיניון" שנתנו תוספת נפח לשיער. לאמא שלי היה שיניון והוא נעשה מהשיער שלה ע"י הספר. היא השתמשה בו ליצירת מראה דומה לזה שנוצר ע"י הבופון.

כובעים:


חזיות- מחודדות ותפורות מראש בצורת קונוס. צורת החזייה שימשה כאביזר אופנתי של ממש כי זו היתה צורת החזה הנחשקת. בלעדיה החולצות הצמודות פשוט לא נראו "כמו שצריך".

משקפיים- משקפי קרן מחודדות חתוליות, לעתים משובצות אבנים.



איפור-

העור צריך להיראות בריא ובוהק, מנינימום של צלליות וסומק.
איילינר נוזלי מודגש ומחודד ליצירת עיניים חתוליות
גבות משורטטות ומודגשות (גם אם את בלונדינית הגבות יהיו כהות ודומיננטיות)
ושפתיים צבועות היטב בצבעי פסטל או אדום בשעות הערב (בלי בורדו וחומים למיניהם)




ציפורניים- ארוכות, משויפות בצורה אליפטית מוארכת, משוכות בצבעי פסטל פנינתיים או אדומים.

כפפות- כל אישה שהגדירה עצמה כליידי לא יצאה מהבית ללא כפפות. הכפפות היו קצרות או כאלה שמכסות את המרפק במגוון צבעים ודגמים. הנפוצות ביותר היו כפפות קצרות לבנות ולכל אישה היו כמה זוגות כאלה כי הן היו מתלכלכות בקלות רבה..

צעיפים- נכרכו סביב המותניים כחגורה או סביב הצוואר או קקישוט לתסרוקת הקוקו או הבופון וגם ככיסוי ראש לנסיעות במכונית פתוחה או בימים שהשיער לא מסתגר ועד לביקור הבא במספרה..

כובעי ים וכובעי אמבטיה- בגלל הקשיים הרבים שנדרשו לעיצוב השיער הנשים לא ששו לחשוף את שיערן למים אם המצב לא הכרחי. כובעי הים היו ססגוניים במיוחד וככל שהכובע נראה מוגזם ומטורף יותר כך היה נחשק יותר.

ומתחת לשמלה- קומביניזון לשמירה על צניעות, למניעת חשמל סטטי ולהחלקת קווי המתאר של הגוף. חצאיות פטיקוט ליצירת נפח לחצאיות שדורשות זאת ולעיתים מחוכים- מחטבים.

ומכאן אני יוצאת בקריאה נרגשת- בנים ובנות כאחד- הבא נתאחד ונחזיר את כל הנפלאות הזו לחיינו, נתעלם ממזג האוויר הלבנטיני ונתהדר בנוצות זרות.

יום חמישי, 12 באוגוסט 2010

I'm bringing Corset back

לדעתי המחוך הוא פריט לבוש מדהים ואני חושבת שהגיע הזמן להחזיר אותו לאופנה- כי לא רק לכלות מגיע! בבלוג הפעם סקירה היסטורית מרתקת של תולדות המחוך עד לימינו אנו.


סקרלט אוהרה ,מתוך חלף עם הרוח.

התיעוד המוקדם ביותר שקיים למחוך הוא מתחילת המאה ה 16 והייתה זו בעצם גרסה מוקשחת של לבני הנשים הקיימים. ציורים המציגים נשים במחוכים ניתן למצוא החל משנת 1530- ובהם מוצגות נשים לבושות שמלות כשפלג גופן העליון ארוז בצורה דמוית חרוט והחזה מושטח לחלוטין- צורה זו תיתכן רק בעזרת שימוש במחוך. המחוך הממשי העתיק ביותר שהשתמר הוא מקברה של אלאונורה די טולדו (לבית מדיצ'י), שמתה בשנת 1562.

אלאונורה בדיוקן משנת 1545( שימו לב לפרטי התפירה המדהימים בשרוולים ובמחשוף).

עד תחילת המאה ה-20 שימשה עצם לווייתן כחומר ההקשחה העיקרי של מחוכים, אך בסוף המאה ה 19 נעשה כבר שימוש גם במתכת וחלקי קרן בייצור המחוכים. בזמנו נקרא המחוך- Corset בשמות: stays/ body/ corps.
כמו במקרה של הקרינולינה גם המחוך מקורו כנראה בחצר המלוכה הספרדית.
בשנת 1600 הוא כבר היה אופנתי בכל רחבי אירופה אך עדיין מדובר היה במחוך הלא אטרקטיבי- משטיח החזה.
ואז, בשנת 1640 התפתח ממנו מחוך חדש- גם הוא יצר מהגוף צורה דמוית חרוט אך במקום לשטח את החזה דחף אותו כלפי מעלה ויצר בכך מחשוף מלבב. מחוך זה שמר על אופנתיותו עד לתקופת המהפכה הצרפתית (כ 200 שנה).

מדאם דה פומפדור, חנוטה במחוך האופנתי, 1721-1764


באופנה שלאחר תקופת המהפכה הצרפתית (1800) והקיסרות הראשונה, לא היו המחוכים פריטי חובה- בדיוק כפי שבוטלה הקרינולינה באותם ימים מתוך אידאולוגיה של חזרה לימים פשוטים יותר, ורק החל משנת 1840 חזרו ללבוש אותם שוב.
נשים שלא בורכו בגוף מושלם לבשו בגדים תחתונים כמו בתמונה כדי לתת מעט תמיכה לאזור החזה:

וזוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה החזה הנשי מופרד לשניים:


דווקא בתקופה שבה ירד המחוך מסדר היום הנשי הוא עבר למלתחה הגברית- המהפכה הזו התרחשה בין השנים 1820 - 1850 וזאת כסממן של אופנת הדנדי.
בתמונה- דנדים פריזאיים. המחוך עוזר ליצור אשליית גוף חטוב ומוארך. הדנדי השמאלי בפראק והימני במעיל יום.




הדנדי (כונה גם Beau/ Gallant), היה גבר שלבושו, מנהגו ונימוסיו משובחים ומעודנים. בשיא התקופה בצרפת אף נאמר כי לדנדי לא נחוץ כל מקצוע מלבד האלגנטיות ולא נחוצה כל שאיפה מלבד להיות נשגב בכל עת.

בשנים 1840 עד 1870 התפתחה צורת "שעון החול" הנחשבת עד היום לצורה הקלאסית למחוכים: היקף רחב יותר של האגן והחזה, והיקף מזערי של המותן. ב 1837 הוכתרה המלכה ויקטוריה והחלה התקופה הויקטוריאנית. מכונת התפירה הומצאה ב 1850 והקלה על תפירת המחוכים.


עד לשנים 1870 - 1875 הלכו המחוכים והתארכו כלפי מטה וכיסו את הבטן התחתונה ואת הירכיים. מודעת פרסומת משנת 1882 מציגה את המחוך שלהם ככזה המומלץ על ידי רופאים משום שמרפא בעיות נדודי שינה, עצבנות ועוד ובאופן כללי משרה אווירת שימחה על הלובשת.



בשנות התשעים של המאה ה-19 הכתיבה האופנה היקף מותניים צר במיוחד. בשנים אלה גם הונהגו שכלולים טכניים שונים במחוך, כמו סוגר קדמי מבוסס קרס וחלקי חיבור ממתכת.
במפנה המאה העשרים התפתחה צורה חדשה למחוך: צורת ה-S, שדחקה פנימה את הבטן והבליטה את החזה, ובכך גרמה יציבה לא טבעית.
מחוך בשנת 1909 - קו המותניים פחות מוגבל והירכיים מצטמצמות.

בשנת 1910 מת המלך אדוארד ומגיע הקץ לתקופה האדוארדיאנית. צורת המחוך הוחלפה במחוכים שנלבשו רק עד מתחת לחזה. בשנים 1913 - 1915, עם התגברות התנועה הפמניסיטית וההשתלבות הגוברת של נשים בשוק העבודה בעקבות פריצת מלחמת העולם הראשונה, יצאו המחוכים כליל מן האופנה. בוצע איסוף חלקי המתכת מהמחוכים כדי לתרום למאמץ המלחמתי. נאספו 28,000 טונות- מספיק לבניית שתי ספינות מלחמה!!

השלכות בריאותיות של המחוך-
כבר במאה ה-18 הזהירו רופאים מפני ההשפעות המזיקות של מחוכי התקופה, שאם נלבשו בגיל צעיר מדי יכלו לפגום במבנה העצמות וכאשר הודקו יתר על המידה מעכו את האיברים הפנימיים. אבל קובעות צו האופנה התעלמו בגלוי מאזהרות אלה, ואפילו ילדים קטנים הולבשו בבגדים הדוקים וקשיחים. נערות הולבשו במחוכי חזה כבר מגיל 12 או 14, וכל זאת תוך התעלמות מהעיוותים שנגרמו למבנה השלד, שנתפסו כתוצאה רצויה דווקא, במיוחד משום שהקלו על לבישת המחוך בהמשך החיים.


איור ישן הממחיש מה שקורה לאיברים הפנימיים בגלל לבישת המחוך (השערה בלבד)
נשים התעלפו פעמים רבות בשל מחוכים מהודקים מידי, ואף נהגו לשאת עמן מלחי הרחה לאישוש חברותיהן לצרה, אך היחס החברתי לכך היה יחס רומנטי, של רצייה חברתית, כאל הדגמה של שבריריותן ועדינותן הנערצת של הנשים.

הביקורת על נזקי המחוך נמשכה במהלך המאה ה-19, ואף התעצמה ברוח תנועת שוויון הזכויות לנשים. במחצית המאה כבר נעשו נסיונות ראשונים לעצב אופנה נשית נטולת מחוך ("אופנת אמליה בלומר"), אבל רק במאה הבאה צברה הרפורמה באופנת הנשים אהדה משמעותית ובכל זאת, עד שנת 1910 בערך עוד היו "שמלות הרפורמה" דמויות שק, כמו לא ראו דרך לעצב בגדי נשים אלגנטיים ללא מחוך. רק בהשפעתם של אמני האר- דקו, נוצרה אופנה אלגנטית לנשים ללא שימוש במחוך.

ולסיכום אני שואלת- למה להיראות רגילה ומשעממת כשאפשר להיראות מהממת, קלאסית וזוהרת במחוך??


יום שישי, 6 באוגוסט 2010

הרמב"ם ותזונה

לפני כשנה שידרו בחדשות כתבה על מישהי שרזתה עשרות קילוגרמים כי התחילה לאכול לפי משנתו של הרמב"ם. זה סיקרן אותי ותייקתי את זה כאחד הדברים שארצה לבדוק מתישהו. ואז כשלא מזמן התחלתי להשתמש בקרם צמחי מיוחד וגיליתי שגם אותו מייצרים לפי הנחיות רמבמיות, זה היה סימן מספיק שהגיע הזמן לחקור עליו קצת.


הרמב"ם (רבי משה בן מימון), 1138-1204, היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. הוכתר בכינוי "הנשר הגדול".
הרמב"ם נולד בספרד, אך עקב רדיפות דתיות היגרה משפחתו למרוקו ובהמשך למצריים שבה בילה את רוב שנותיו. לאחר מותו ולפי בקשתו נקברה גופתו בטבריה.

במצריים, כדי להתפרנס הוא החל לעסוק ברפואה- מקצוע שלמד לבד וזאת בהיותו בן 40 בערך. את ידיעותיו הרפואיות שאב מהספרות היוונית הקדומה, בעיקר מכתבי הרופא והסופר קלאודיוס גלנוס ומרופאי מצרים העתיקה.


זהו כתב יד תימני של "מורה נבוכים" מהמאה ה 13. כתבים ששרדו מתימן נחשבים לאמינים ביותר משום שסבלו פחות משינויי נוסח ומצינזור נוצרי.

דברי הרמב"ם בנוגע לתזונה ובריאות:

לדברי הרמב"ם, כל המחלות מקורן בעיכול לא תקין- לחץ דם, סוכרת, דלקת פרקים, אלרגיות, השמנה וירידה בתפקוד המערכת החיסונית. עיכול יעיל הוא המפתח לא רק לבריאות גופנית טובה, אלא גם לחיזוק מאור העיניים, לראייה הפנימית הבהירה, לחיזוק הרגשות הטובים ולחיזוק כוח החשיבה!
העיקרון המנחה את הרמב"ם הוא לא לפנק את הגוף ולנהוג בצניעות בכל התחומים.

סדר יום כללי:

פעילות גופנית – יש לבצע כל בוקר מעט פעילות גופנית אירובית (שחייה/ הליכה/ ריצה..)- עד שמתחילים להזיע, גם 5 דקות יספיקו.
היגיינה – מקלחת בזרם מים חמים, אחר כך במים פושרים ואחר כך במים קרים (חוץ מהראש) וכל זאת בבוקר לפני האכילה.
לפני האוכל יש ללכת לשירותים כי-"הנצרך לנקביו ויושב לסעודה דומה לאדם המסיק תנור ולא גרף הימנו את האפר הצבור שם, אפר זה מכבה ומפריע להסקה והבעירה החדשה".
לאחר האכילה מצחצחים שיניים.

שינה – יש לחכות 3-4 שעות לאחר ארוחת הערב ואין לישון במהלך היום. השינה מרגיעה את כל כוחות הנפש, את העצבים והמתחים. בשעת השינה אוספים כל האיברים כוחות מחודשים. השעה הטובה ביותר לשינה היא מתחילת הערב עד חצות (!) אחרי חצות אין משמעות ותועלת מרובה מהשינה משום שזה נקרא כבר בוקר ואדם הישן אחר חצות הלילה נקרא כישן ביום ואינו שבע משנתו, ושינה זו נעשית לו כמנוחה בלבד.

אכילה – יש לאכול לא בשעת תיאבון אלא רק כשמרגישים רעב אמיתי ולשתות רק כשמרגישים צמא ממשי. יש לאכול עד לתחושה של 3/4 שובע, לא להגיע למצב של קיבה מלאה, כי כאשר הקיבה מלאה אין היא יכולה לעכל את המזון ולטוחנו היטב.
לפני יציאה מהבית כדאי לנגוס בפיסת לחם מלא.

לנפש בריאה- מזג האויר חשוב מאוד לבריאות האדם, לכן כדאי לצאת אל המדבריות, היערות ולחוף הים. זה עוזר להריח ריחות כמו בזיליקום, הדס ופרחי הדר, וכן להאזין למוזיקה טובה, לשיר שירים, לספר סיפורים שמחים ולצחוק.


"תנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם.
וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כל הכועס כל מיני גיהינום שולטין בו, שנאמר: והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך. ואין רעה אלא גיהינום".


סדר אכילת המזונות:

סדר האכילה צריך להיות לפי מהירות הבישול- לפי העיקרון שמה שמתבשל מהר גם מתעכל מהר.
בתחילה הארוחה- פירות וירקות. אין לאכול דברים אלה כקינוח כי אז יצוף כל האוכל בקיבה ויווצרו גזים ושאריות מזון לא מעוכלות.
גם באכילת בשר ממליץ הרמב"ם להקדים לאכול מזונות קלים "אוכל בתחילה בשר עוף ואחר כך בשר בהמה".
לא יאכל בבת אחת חמוצים ומתוקים , וכן לא קרים וחמים.
אכילת חבושים צלויים או אפויים אחר המזון הוא טוב מאוד לרעננות ולשמחה.
דגים מלוחים ישנים וכן גבינה מלוחה ישנה - לא יתן אדם לפיו שכן הם גורמים לאבנים בכליות ופוגעים בכבד, אך מעט בסוף הסעודה הוא טוב.
בימים חמים ימעט באכילת כרוב, בצל, שום, חרדל, צנון, אך כל סוגי הדלועים למיניהם ראויים לאכילה בכל ימי השנה.
לא ירבה באכילת תמרים, פן יזיקו לתפקוד הכבד והטחול. סולת מנופה היטב ללא הקליפה אינה בריאה למאכל.וגם פול, עדשים,סברס,ומלח.
לא ישתה אדם באמצע האכילה, וגם לא קודם האכילה ½ שעה. כי אם דווקא אחר האכילה והזמן הרצוי ביותר הוא כשעה עד שעתיים אחר האכילה.
לא לאכול פירות חמוצים עם פירות מתוקים באותה ארוחה.
מומלץ להרכיב את הארוחה ממספר מצומצם של תבשילים וזאת כדי שלא תתפתח תאווה והשתוקקות לטעום מהכול ויהיה ניתן לעצור את האכילה לפני תחושת מלאות מופרזת. בנוסף מיעוט סוגי המזון מקל על תהליך העיכול ומאחר ולכל סוג מזון יש תהליך עיכול שונה.
מיעוט סוגי המזון מוביל לפירוק מקסימלי של המזונות, לספיגה יעילה יותר, וניצול מירבי של אבות המזון הנמצאים בו.
פעולת הלעיסה חשובה לא פחות – יש להקפיד לטחון את המזון היטב בשיניים.
"תחילת הבישול ומחצית העיכול נעשית ע"י חום הפה, ומיצי הרוק, ואזי כשיורד המאכל לקיבה נוחה וקלה התעכלותו. אבל הבולע מאכלו מבלי שיטחנו וילעסו כראוי, תכבד מאוד מלאכת העיכול, וברבות הימים יגיע לידי חולי.
הרמב"ם ממליץ על תפריט קבוע ובלתי משתנה " מה טוב היה לו היה אדם קובע לו תפריט קבוע ובלתי משתנה למזונו. חייו היו ארוכים ובריאים, כי שינוי המאכלים הגם שהוא ערב מאוד, הוא מזיק לבריאות. חוקרים קובעים כי הבהמות והחיות מחוסנים ממחלות משום שתפריט מאכלם הוא אחיד כל ימיהם ".


ביתו ההזוי של הרמב"ם במרוקו- עיטורים כמו הרבה רובים או כמו בסיסי שולחנות..?

סוגי מזונות לדוגמה ותכונותיהם על פי הרמב"ם:

מאפים-
מאפים העשויים מחיטה לא מלאה או שלא החמיצו בטרם נאפו נחשבים כמאכלים "רעים" לדוגמה : קמח לבן ( שאיבד את הלחות שלו ואת הסיבים שבו ), סולת ( תוצר של חיטה ללא קליפה וסיבים ), מצה ( הבצק לא הספיק להחמיץ ומחמיץ בקיבה ), אטריות, כופתאות קמח, דברי מתיקה המבוססים על קמח לבן ושרויים בשמן או בדבש. צריכה מועטת בסיבים גורמת לעצלות המעיים, המזון נשאר זמן רב בהם והנזק יכול להוביל למחלות כגון : עצירות וסרטן המעי הגס והחלחולת.
מאפים העשירים בסיבים כגון לחם מחיטה מלאה , מעוררת את פעולת העיכול במעיים. ככל שהלחם עשיר בגרעינים גסים ונילוש זמן רב יותר כך הוא בריא יותר.
בשרים-
באופן כללי מומלץ לאכול בשר עופות על פני בשר בהמות מאחר והוא קל יותר לעיכול.
במידה ורוצים לאכול באותה ארוחה בשר עוף ובשר בקר יש לאכול ראשית את בשר העוף מאחר והוא מהיר וקל לעיכול.
בשר בהמות המומלץ לאכילה : בשר גדי, בשר טלה.
החלקים המומלצים : החלקים הקדמיים, כל חלקי הבשר המחוברים לעצם, שוקיים וירכיים.
החלקים שאינם מומלצים : השומן ( מפריע לעיכול מאכלים, מסיר תיאבון, מגדיל כמות ליחה ), כל האיברים הפנימיים שבבטן החיה, המוח.
מוצרי חלב-
חלב הוא חומר המתעכל מהר בקיבה. חלב מומלץ רק לאנשים שאינם סובלים מגזים, מדלקת בקיבה ודלקת במעי הגס.
סוגי החלב הטובים ביותר הם חלב עיזים וחלב נאקה.
שתיית חלב מזיקה לבעלי כאב ראש, לקודחים מחום, למי שבטנו נפוחה ועולה רעש של קרקור , למי שמשלשל בפרט שלשול עם דם.
שתיית חלב מועילה לחולי שחפת כשחומם אינו גבוה, לבעלי מחלות כרוניות ארוכות ולאנשים חולים שרזונם מסוכן לבריאותם ומעכב החלמתם.
דבש-
הדבש הוא מאכל המעורר חום בגוף ולכן מומלץ לאנשים ממבוגרים ופחות מומלץ לאנשים צעירים ובמיוחד לא לאנשים שנוטים לכעוס מהר.
דגים-
ככלל הרמב"ם לא ממליץ לאכול דגים במיוחד לזקנים ולאנשים תשושים, איטיים ולא אכפתיים.
אבל אם בכל זאת רוצים לאכול דגים מומלץ להימנע מדגים גדולי גוף בעלי שומן מאחר והם מייצרים ליחה ולחות רבה בגוף. מומלץ לצרוך דגים בכמות מועטה, דגים קטני גוף בעלי בשר לבן, דגים שמקורם מהים או ממקוואות מים מתוקים.
שומשום-
הרמב"ם מונה רשימת תכונות שליליות לגבי אכילת שומשום : מלחלח את המוח ואת חוט השדרה, מבאיש את הפה, מסריח את הזיעה, מעקר נשים, גורם לכאבים ברחם ובבטן, לעיתים גורם לשלשול ומשתן.
חומץ-
לפי הרמב"ם לחומץ תכונות מועילות ברפואה המונעת וברפואה הטיפולית , הוא מחטא טבעי למניעת זיהומים ולריפויים ולכן הוא משמש בסיס לרקיחת תרופות וסמי מרפא רבים.
לחומץ סגולות קירור ומומלץ בימי הקיץ לצרוך חומץ כאמצעי לקירור האיברים ולשמירה על חום גוף תקין.
יין-
הרמב"ם מייחס ליין סגולות ריפוי רבות וממליץ על שתייתו תוך הגבלות מסוימות. הגבלות הקשורות לכמות, לאדם ולמועד השתייה. יין אינו מיועד לצעירים מתחת לגיל 21 מפני שהוא משפיע לרעה על גופם ועל נפשם. היין מועיל יותר ויותר ככל שגיל האדם עולה. היין מיטיב עם העיכול והוא גם משפיע על מצב התודעה. שתיית יין מהול בשעת ארוחה לא תזיק ושאריותיו יצאו עם השתן.
מלח-
צריכת עודף מלח מזיקה לבריאות. במיוחד לאלה הסובלים מיתר לחץ דם.
ממתקים-
מומלץ לאכול קינוח קטן בסוף הארוחה- מגביר את הכוח של הקיבה להחזיק את המזון ולעכלו ומונע תחושת עייפות.
שתייה-
מומלץ לשתות כמות גדולה של נוזלים מאחר והם מסייעים בניקיון המעיים ומרחיקים מהם מיני מחלות. מים שהורתחו וקוררו קלים יותר לעיכול. הרמב"ם ממליץ לא לשתות אחרי האוכל מאחר וזה משפיע לתהליך העיכול ולא לשתות מים קרים לפני האוכל מאחר וזה מזיק לאוכל שנכנס לגוף ולכבד. המועד הרצוי לשתות נוזלים הוא בעת בה מתחיל האוכל להתעכל במעיים.


כללי ומעניין:

הרמב"ם ראה באמונה באלוהים יסוד עיקרי ביהדות אשר בלעדי אמונה זו, מאבד היהודי את יהדותו ונחשב כופר. מכך גם נגזרת עמדתו, כי התורה ניתנה מהשמים ישירות על ידי הבורא למשה רבנו, ומי שאינו מאמין בכך, הרי הוא כמי שהוציא עצמו מכלל היהדות.‏‏ הוא סבר שלכל המצוות יש סיבות וטעמים, שהם בכללם הקניית השקפות נכונות, מידות טובות, וסילוק העושק והעוולה מהעולם. הוא אף הקדיש למעלה מעשרים פרקים ב"מורה נבוכים" לבניית שיטה מסודרת לטעמי מצוות רבים.
הרמב"ם ראה בסגנון החיים האידאלי חיי תורה ועבודה, חיים של תורה שיש עמה מלאכה, וכך ראה גם את עבודתו כרופא. יתרה מזאת, הוא ביקר בספריו קשות לומדי תורה שנסמכו על קופת הציבור, שעושים את התורה "קרדום לחפור בו" ואמר עליהם שהם מחללים שם שמים- "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה - נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה, וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות."‏
הרמב"ם התנגד נחרצות לתפיסה הדטרמיניסטית (ובכלל זה שלל גם את האסטרולוגיה כהבל), וטען שלאדם יש יכולת בחירה חופשית לשנות את תכונותיו.

ולסיכום, איזה איש מדהים, בספרי הרפואה הרבים שכתב תיאר נושאים שרק כיום מתחילים להוכיח אותם מדעית. בימיו לא היה קיים כל ידע על מערכת העיכול והדרך בה היא פועלת, כל נושא האנזימים והחומצות המפרקים את המזון ודרכי ספיגת המזון בגוף והחשיבות שבמניעת דילול מיצי העיכול ושחיקת הבלוטות הוא רק אחד הנושאים להם הטיף שמתגלים כיום. בנוסף, הרבה לפני כל ספרי הסוד וכוחו של התת מודע שפופולריים בימינו דיבר הרמב"ם על חשיבותה של תפילה, שהיא מהשורש פ.ל.ל- שמשמעותו לקוות ולייחל. כי מי שמתפלל, מקווה ומדמיין את המצב הרצוי לו- מה שדמיין יתגשם בחייו.