בו בראמל - האיש, הדנדי והחליפה המודרנית

לאחר הפוסט של השבוע שעבר עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהאדרנלין וההתרגשות שעוררה בי הקריאה על בו בראמל. אין ספק, כך נראית אהבה.
מסיבות אלה ואחרות החלטתי להקדיש לבחוריקו פוסט שלם, שיעסוק בהרחבה בחייו ואיך קורה שמישהו בטלן כל כך הופך לרב השפעה כל כך על סביבותיו מאז ועד היום. (רמז - הוא ממש כריזמתי!)

בראמל עם עניבת הקראבאט הידועה

גורג' בריאן בראמל, נולד במזל תאומים כמוני, ב- 7/6/1778 ומת חסר כל ומשוגע מסיפיליס (ספוילר!)  ב- 30/3/1840 בצרפת.
הוא היה איש כריזמתי ונאה בצורה יוצאת דופן, בעל עור בהיר ו "אף גבוה", שנשבר מבעיטה של סוס מיד לאחר גיוסו לצבא. בין חבריו הקרובים ניתן היה למנות את הנסיך ריג'נט, בתקופה שלפני הכתרתו למלך ג'ורג' הרביעי, המשורר ביירון ועוד רבים וטובים. אותו ביירון אמר פעם ששלושת הדמויות החשובות ביותר של דורם הם הוא עצמו, נפוליאון ובראמל (!!)





בראמל נחשב לאבי דרך החיים הדנדית, הוא היה פורץ דרך אופנתי בתקופה של אנגליה הריג'נטית - תקופת ביניים שבה הוכרז המלך ג'ורג' השלישי כבלתי כשיר למלוכה בגלל שיגעון, ולכן בנו, הנסיך ריג'נט, תיפקד כמחליפו עד שאביו מת והוא הפך לשלוט בתור המלך ג'ורג' הרביעי. בני דורו כינו אותו "בראמל החתיך" ובין היתר הוא הכניס לאופנה את החליפה הגברית המודרנית עם המכנסיים הארוכים והעניבה. 

קורות חייו

הוא נולד בלונדון למשפחה ממעמד הביניים ולאב פוליטיקאי. לאב היו שאיפות גדולות שבנו יהפוך לג'נטלמן, כלומר למישהו מהחברה הגבוהה באנגליה, קצת כמו האמהות של היום שרוצות שהילדים יהיו סלבס.. בראמל הצעיר נשלח ללמוד בבית הספר הפרטי איטון לבנים עשירים, (ליד וינדזור) ושם עשה את החידוש האופנתי הראשון שלו כשהפך את עניבת הקראבאט (הסמל של בני איטון) למודרנית יותר, והוסיף לה אבזם זהב!

למרות שהיה ידוע ביופיו ודרך לבושו מעולם לא ישב להכין פורטרט רשמי של עצמו וכעת בכל תיעוד שלו הוא נראה שונה. בהיותו בצבא שבר את אפו כשנפל מסוס והאף החלים בצורה עקומה מאוד והוסיף קשיחות לתווי פניו העדינים. חלק חשבו שזה רק הוסיף ליופיו.













משם המשיך לאוניברסיטת אוקספורד, המשיך בחדשנות אופנתית והוציא לחלוטין מהאופנה את גרבי הכותנה והעניבות המרופטות וגם פיתח סלידה מספרים ומחובבי ספרים באופן כללי. 

ביוני 1794 הצטרף לגדוד הצבאי המהולל tenth royal hussars  בתפקיד קורנט, שהוא הדרגה הנמוכה ביותר של קצין. שנה לאחר מכן קודם לדרגת סגן. 

אביו מת באותה השנה, והותיר לו ירושה של 65,000 ליש"ט שבראמל היה זכאי לשליש מהם. בדרך כלל זה היה נחשב לסכום גדול, אבל זה לא הספיק כלל כירושה לקצין שאפתן בגדוד שלו. הקצינים, שרבים מהם עמדו לרשת תארים ואדמות "לבשו את אחוזותיהם על גבם, וחלקם עשו כך עוד לפני שירשו את האדמות". קצינים בכל גדוד צבאי נדרשו לספק לעצמם את המדים, הציוד והוצאות שונות, אבל בגדוד העשירי במיוחד היו וריאציות אינסופיות ומורכבות של לבוש ומדים. בנוסף היו הוצאות עצומות על מזון משום שהגדוד לא עשה תפקיד אמיתי מלבד סעודות או בידור. וגם, בראש כל אלה, היה נסיך מוויילס, ג'ורג' הרביעי העתידי, שזה היה הגדוד האישי שלו.

בראמל כבש את הגדוד בסערה, והנסיך במיוחד היה מוקסם ממנו ומאישיותו הכריזמתית. בזכות הקשר הקרוב עם הנסיך הוא הורשה לפספס מצעדים, להתנער מחובותיו, ובעיקרון לעשות רק מה שהוא רוצה. בתוך שלוש שנים, בשנת 1796, הוא קודם לדרגת סרן, לעיני הקצינים הותיקים שהגיבו בקנאה וגועל וחשו כי: "החבר של הגנרל שלנו הוא עכשיו הגנרל" . כאשר הגדוד שלו נשלח מלונדון למנצ'סטר הוא התפטר באופן מיידי באומרו שהמוניטין של העיר חלש, ואין בה אווירה, תרבות או נימוסים. 

בראמל במכנסיים האופנתיים
והכי לא אופנתיים ביקום

גם כאזרח חברותו והשפעתו של בראמל על הנסיך לא פסקה. סגנון הלבוש האלגנטי הפשוט והקולי שלו, בשילוב עם שנינותו הטבעית, העניקה לו את כרטיס הכניסה לחברה הגבוהה. אורח החיים וסדר היום של רוב הגברים האריסטוקרטים של התקופה כלל רחצה, טיפוח ושופינג בבוקר, רכיבה בהייד פארק או סיבוב במועדוני הג'נטלמנים אחר הצהריים, ואח"כ תיאטרון, הימורים, מסיבה פרטית או ביקור בבית זונות בערב. 

הוא שכר בית במייפייר, ולזמן מה הצליח להימנע מהימורים ואקסטרווגנדות אחרות שנדרשו בחיים במעגלים אלה. תחום אחד בו לא הסכים לחסוך היה בבגדים. כשנשאל כמה כסף צריך גבר כדי להרכיב לעצמו מלתחה, השיב כי סכום סביר יהיה בערך 800 פאונד. זה אומר בערך 160,000 דולר של היום, כאשר השכר הממוצע של חייט באותה תקופה היה פאונד לשבוע! 

בראמל התלבש בצורה כה הרמונית, ועם שילובי צבעים שיצרו תוצאה כה נעימה, עד שגברים מהמעמד הגבוה ביקשו את חוות דעתו המקצועית לגבי הבגדים שלהם.

מסופר כי הדוכס בדפורד ביקש לדעתו בנוגע למעיל - בראמל בדק את המעיל בדקדקנות - הפך אותו וסרק אותו בעין בוחנת ומלאת בוז. לאחר מכן לקח את הדש בין האצבע והאגודל העדינים שלו, וקרא בנימה של פליאה ורחמים, "בדפורד אתה קורא לדבר הזה מעיל?" 

הרגליו האישיים, כגון תשומת לבו הקפדנית לניקוי שיניו, גילוח, ורחצה יומית הותירו רושם רב על הצמרת החברתית שהחלה לנהוג כמותו. הנסיך המוקסם, היה מבלה שעות בחדר ההלבשה של בראמל, עד להרגלי הטיפוח הממושכים שלו בבוקר. 

למרבה הצער החברים העשירים של בראמל לא השפיעו עליו לטובה ובמהרה הוא החל לבזבז ולהמר כאילו עמדו לרשותו אותם נכסים כמו שלהם. אורח החיים הליברלי הזה צמצם את נכסיו והקשה עליו לשמור על יוקרתו, למרות שעדיין הסתדר בזכות קשריו. 

כל זה השתנה ביולי 1813, בנשף תחפושות שאותו אירח במועדון יחד עם חבריו לורד אלבנלי, הנרי מילדמיי והנרי פירפוינט, שנחשבו לדמויות המובילות במועדון וזכו לכינוי The dandy club על ידי ביירון.

בנשף בירך הנסיך את אלבנלי ופירפוינט, אך התעלם מבראמל ומילדברי, נעץ בהם מבט נוקב אך לא אמר דבר. זה גרם לבראמל להתחצף קשות לנסיך ולהגיד את האמירה המפורסמת : "אלבנלי, מי החבר השמן שלך?"

(הנסיך סבל כל חייו מבעיית השמנה)

"מי החבר השמן שלך?"

תקרית זו היתה הקש ששבר את גב הגמל, של הקרע שכנראה שהתחיל ביניהם זמן רב לפני כן, עוד ב 1811, השנה בה הנסיך הפך לריג'נט והתחיל לנטוש את חבריו משכבר הימים. באופן רגיל איבוד החיבה המלכותית משמעותה אבדון חברתי, אבל לבראמל היו עוד הרבה חברים מהמעמד הגבוה ובכמה חוגים אופנתיים. הוא הפך לאנומליה של הפייבוריט שפורח גם ללא פטרון, ועדיין שולט באופנה ומחוזר על ידי חלקים נרחבים של החברה. 

בכל אופן, שלוש שנים מאוחר יותר המזל לא האיר לו פנים וב 1816 הוא ברח מנושיו לצרפת, בעודו חייב אלפי פאונדים. בדר"כ חובות ההימורים של בראמל, כחובות של כבוד, שולמו תמיד ובאופן מיידי. יוצא מהכלל היה בהתערבות האחרונה שתועדה בספר ההימורים של מועדון ה- white's. ההתערבות נרשמה במרץ 1815, וסומנה כחוב שלא שולם ב- 20 לינואר 1816.

בצרפת העביר את שארית חייו, מתוך זה  10 שנים בcalais ללא דרכון, וזאת עד שניתן לו תפקיד יועץ בקונסוליית קאן, בזכות השפעתו של הלורד Alvanley והמרקיז של ווסטר, בתקופת שלטונו של ויליאם הרביעי. תפקיד זה סיפק לו קצבת מחייה קטנה והוא מילא תפקיד זה במשך שנתיים עד שהמליץ למשרד החוץ לבטל את הקונסוליה בקאן בתקווה שיעבירו אותו לתפקיד רווחי יותר במקום אחר. הקונסוליה בוטלה אך לא הוצא לו תפקיד חדש. במהירות אזל כספו וב 1835 תפסו אותו נושיו והוא נלקח לכלא, ממנו שוחרר רק לאחר התערבות חבריו מאנגליה.

הוא עבר מספר שבצים מוחיים, סבל מסיבוכים של מחלת הסיפיליס, ואושפז בבית משוגעים ב 1838 . מת עני ומשוגע במוסד Le Bon שבפאתי קאן בשנת 1840.

פסל של בראמל הוצב ברחוב ג'רמיין בלונדון
בשנת 2002

בראמל כתב מאמר על לבוש גברי ונשי בשנת 1822, יצירה שנמצאה רק 100 שנים לאחר מכן.

הוא הפך לדמות אגדית בזכות התנהגותו ולבושו והיווה השראה לאינספור סיפורים וקריקטורות.
בלזאק כתב עליו ב 1830 את "מאמר על החיים האלגנטיים". ספר אחר שפורסם עליו נקרא "על דנדיות וג'ורג' בראמל" שפורסם ב 1845. בודלר כתב עליו את - "אמן החיים המודרניים" ב 1863. קונן דויל כתב עליו את "רודני סטון"  ב 1896. 

במאה ה 20 נעשו על בראמל מספר סרטי קולנוע והצגות. ב 1954 יצא הסרט "בו בראמל" עם אליזבת טיילור, פיטר אוסטינוב וסטיוארט גריינג'ר. ב 1924, הופק סרט אילם, ובתפקיד הראשי ג'ון ברימור. ב 2006 יצאה עליו גם סדרת טלויזיה.

זה בטח היה ממש מסריח לחיות ככה בגלות.
מכירים עוד פרטים על האיש ועל חייו? יודעים איך העביר את שנות הגלות הארוכות שלו בצרפת? אשמח אם תכתבו לי.

אופנת הדנדי

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני זמן רב, עוד כשכתבתי על מחוכים, ואז גיליתי לתדהמתי שהיתה תקופה בהיסטוריה בה גברים חנטו את עצמם במחוכים כדי להיראות גם הם חטובים יותר!

הימים הם סוף ימיה של המאה ה- 18, הסגנון נקרא "דנדי" והוא מתאר סגנון גברי מטופח וגנדרני, שמתלבש באופן חדשני (הבסיס לחליפה הגברית המודרנית) עוסק בתחביבים אריסטוקרטיים, בעל שפה מעודנת ומתבל הכל בציניות רבה.

אבי הז'אנר הוא ככל הנראה Beau Brummell , שהיה מראשוני הסלבס ואיקון אופנה אנגלי.

בתמונה - ג'ואקים מירא הלוהט, מלך נאפולי ודנדי אמיתי. 

ג'ורג' בריאן "Beau" בראמל (07/06/1778-03/03/1840) הלונדוני, נחשב לאבי הדנדים וממציא החליפה הגברית המודרנית כפי שאנחנו מכירים אותה היום.
בראמל, שהיה חברו הטוב של הנסיך ריג'נט, המלך ג'ורג' הרביעי לעתיד, נחשב לפורץ דרך באופנה הגברית - הוא שלל את האופנה המצועצעת של התקופה, שכללה מכנסי ברך עם גרביים צבעוניות ובמקומם הכניס את הסגנון המאופק, המחויט בצורה מושלמת שהיה מבוסס על מעילים כהים, מכנסיים באורך מלא ומעל לכל חולצות כותנה צחורות ומעומלנות ללא רבב, ועניבות קרווט קשורות בצורה מורכבת.

הוא היה מהראשונים שהפסיקו לחבוש פאה מפודרת ובמקום זאת הסתפר בסגנון רומאי (ברוטוס סטייל), טען כי נחוצות לו חמש שעות כדי להתלבש בבוקר ואף המליץ על צחצוח המגפיים בשמפניה!
רבים באנגליה חיקו את סגנון לבושו והתנהגותו וניתן לומר שהוא היה מראשוני הסלבס.

בתמונה - רוברט דה מונטסקיו, 1855-1921, משורר, מוזה ודנדי

מיהו הדנדי?

דנדי, שניתן לתרגמו כגנדרן, מחזר או אבירי, הוא אדם שמציב חשיבות רבה למראה חיצוני, שפה מעודנת, תחביבים יוקרתיים, ועם זאת מתנהג בקוליות נון שלנטית ביחס לפולחנו העצמי.

הדנדים טיפחו התנהגות צינית בקיצוניות כזאת, שהסופר ג'ורג' מרדית', בעצמו לא דנדי, הגדיר פעם ציניות כ"דנדיות אינטלקטואלית"!



אילוסטרציה - דנדים ציניים

היסטורית, במיוחד בסוף המאה ה -18 ותחילת המאה ה -19 בבריטניה, בני המעמד הבינוני שאפו לחקות את אורח החיים של האצולה בעזרת התנהגות ומראה דנדי.

שארל בודלר, בשלב מאוחר ומטאפיזי יותר של הדנדיות, הגדיר את הדנדי כאחד שמרומם את האסתטיקה למקום של דת . "דנדיות במידה מסוימת מתקרבת לרוחניות ולסטואיות", וכן ש "ליצורים אלה אין כל מעמד אחר, אלא זה של טיפוח הרעיון של יופי בבני האדם, לסיפוק התשוקות שלהם, של תחושה ומחשבה.... בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, הדנדיות היא אפילו לא התענגות מופרזת מבגדים וחומריות. לדנדי המושלם הדברים האלה הם לא יותר מאשר הסמל לעליונות האריסטוקרטית של תודעתו". (!!)

 בתמונה - אוסקר ויילד, דנדי כהלכתו.

באופן פרדוקסלי, הדנדי הוא טיפוס שדורש קהל, כפי שהבחינה סוזן שמיד בספרה שבחן את "החיים המשווקים בהצלחה" של אוסקר ויילד ולורד ביירון, שהדגימו את תפקידיו של הדנדי במרחב הציבורי, הן ככותבים והן כדמויות שעומדות במרכז רכילות ושערוריות שונות.

גברים דנדים פריזאיים, 1830. הם לבושים במחוכים (!) שעוזרים להם להשיג את הצללית האופנתית.
השמאלי לובש פרוק והימני במעיל בוקר.

לפני המהפכה הדנדית - הגבר בפאה מפודרת, בגדים צבעוניים, מכנסי ברך וגרביים צמודים.

עד כאן על אופנת הדנדי, מקווה שנהניתם, אם אתם מכירים עוד דנדים חשובים כתבו לי!