יום שני, 11 ביוני 2012

גולודומור- הרעב הגדול

בערך כל החיים אני נמנעת באופן אקטיבי מלקרוא על ההיסטוריה הרוסית הטראגית.
משהו שם מצער אותי כל כך, כאילו כל הרוג הוא בן משפחה והיגון שלהם הוא גם שלי.
בכל אופן, הסקרנות בכל זאת מפעפעת וצריך להתמודד איתה.
הדבר שתמיד ישב בשולי תודעתי הוא שהיה רעב גדול שגרם למותם של מיליוני רוסים בתקופה הקומוניסטית.
בחודש שעבר בהיותי בדיוטי פרי, עלעלתי בספר שבמקרה דיבר על התקופה. מתוארת שם סצינה נוראה על אישה שעומדת למות ברעב וכדי לא לעמוד במבחן משחררת את חתולתה לחופשי, כדי שלא תתפתה לאכול אותה ושאולי החתולה תצליח לברוח ולשרוד.

חקלאים גוססים מרעב בשולי הדרך

אז היום בזמן נסיעה עם אמא הרהבתי עוז ושאלתי אותה על זה.
היא מספרת שהתקופה המדוברת נקראת ה "גולודומור" (מוות ברעב) שהתרחש באוקראינה בין השנים 1932-33, והיה חלק מרעב שפקד את כל בריה"מ. סטאלין היה בשלטון הקומוניסטי וכל התבואה של הכפריים הוחרמה למטרות תחזוקת מלחמה לכאורה, והם נותרו ללא מזון וללא אפשרות לשתול ולגדל מזון חדש.
מי שנפגעו ביותר היו האיכרים, שנותרו בכפרים ועליהם הושם מצור על ידי חיילים חמושים שמנעו מהם לצאת ולחפש אוכל בערים הגדולות, שבהן ניתנו קיצבות מזון לתושבים.
כמיטב מסורת האח הגדול לא דווח על כך בחדשות, נאמר רק ששורר רעב בכל המדינה בגלל החורף הקר והאויבים הרבים בחוץ שמחייבים הקצאת משאבים ללחימה. היתה זו תקופה של פחד, בה אסור היה לדבר או אף לרמוז על התנגדות לשלטון, תקופה בה עודדו ילדים להלשין על הוריהם ועל שכניהם.
היסטוריונים מעריכים כי סטלין היה מעוניין במותם של הכפריים משום שאלה התרגלו לחיים עצמאיים ולא הסכימו לקבל על עצמם את מרות הקומוניזם. כיום באוקראינה מכירים ברצח העם ולומדים עליו אך ברוסיה עדיין מתכחשים למה שקרה. היום שאלתי עובדת רוסיה בעבודה על הגולודומור והיא לא הכירה את הנושא כלל!




וכעת לעובדות (ערוכות ומקוצרות מויקיפדיה):

הגולודומור היה האסון הלאומי הגדול ביותר של האוקראינים בתקופה המודרנית. מספר המתים המדויק אינו ידוע, אבל ההערכות נעות בין 3 ל 10 מיליון אנשים (!!)
בשנת 2011 קבעו 13 מדינות שהרעב היה בעצם רצח עם שתוכנן על ידי השלטון הסובייטי של סטאלין, כדי להטיל טרור על העם ולמנוע התקוממות עתידית.
רוסיה (וגם גרמניה) מנגד מסרבת להכיר ברעב הגדול כרצח עם וטוענת שמדובר בהשפעות של הקולקטיביזציה שממנה סבלו כל עמי ברית המועצות. גם ישראל הכירה בגולודומור אך לא ברצח עם, למרות בקשה מפורשת של האוקראינים שהכריזו על הכחשת רצח העם כעבירה על החוק במדינתם.



הנסיבות שהובילו לגולודומור
בריה"מ היתה מדינה מאוחדת חדשה שהיתה חייבת לזכות באהדת הציבור ולכן עודדה את הקבוצות האתניות השונות שהרכיבו אותה להביע את עצמן ולטפח את המורשת הייחודית שלהן. עד שבשנות ה 30 התחייה והפריחה של התרבות האוקראינית התחילה להדאיג את השלטון שראה סכנה בחיבור של האוקראינים עם תרבותם ולא עם האידאולוגיה הסובייטית של המדינה. כך התחילה מדיניות קשה של רוסיפיקציה (הפיכת האוקראינים לרוסים מן המניין), מהלך שגרם להתנגדויות ומרמור רב בקרב תושבי האזור. באותו זמן התחילו בהחדרת מדיניות הקולקטיביזציה (מעבר לחוות שיתופיות באדמה ובתבואה) שהשפיעה בצורה הקשה ביותר על החקלאות האוקראינית. מעטים מאוד רצו לעבור לחוות שיתופיות ולוותר על עצמאותם עד שבסוף , בשנת 1929-30, החליט הממשל להפעיל לחץ כבד בדמותם של עשרות אלפי פקידים סובייטים שנשלחו לכפרים כדי לזרז את התהליך ולחסל התנגדויות על ידי מאסר המתנגדים או טרנספר שלהם לצד השני של המדינה לעבודה בתחומים אחרים.



הקולקטיביזציה הוכחה כשלילית בתוצאותיה בתוצר החקלאי בכל מקום, אבל בגלל שאוקראינה הייתה אזור חקלאי ברובו (בתחילת המאה העשרים כמעט 50% מתפוקת החיטה באימפריה הרוסית הגיעה מאזור אוקראינה) התוצאות במדינה היו הרות גורל ודרמטיות במיוחד.
באמצע שנת 1932 העביר הממשל חוק שאומר שעל כל גניבת רכוש ציבורי יוטל גזר דין מוות. החוק היה תקף אפילו על לקיחה קטנה ביותר של תבואה על ידי איכר לשימוש עצמי.
כאשר הבינה הממשלה שאספקת התבואה קטנה מהמצופה הוחלט להאשים את הכפריים בגניבה ולחייב אותם לעמוד במכסה בכל מקרה, וארגוני הבטחון הסובייטיים נשלחו לכפרים לאסוף את כל המזון הקיים גם אם לא יוותר לתושבים דבר. בנוסף הותקנו חוקים חדשים שהטילו סנקציות על הכפרים האוקראינים שלא סיפקו מספיק תבואה- נאסר לספק להם מוצרים או אוכל, להחרים כל מאכל או תבואה שנמצא באזור, איסור על מסחר והחרמת כל המשאבים הפיננסיים.



מסתבר שעשור לפני כן, בשנת 1922 סבלו האוקראינים מרעב בעקבות בצורת, וגם עשור לאחר מכן, בשנת 1947 שוב סבלה המדינה מרעב בעקבות המלחמה, אבל הרעב הזה, של תחילת שנות השלושים לא נוצר מהתמוטטות תשתיות, בצורת או לחימה אלא רק כתוצאה מפוליטיקה מכוונת. התוצאה הקטסטרופלית היתה שתוך מספר חודשים אזור הכפר הפורה של אוקראינה הפך לאזור מוכה רעב שגבה את חייהם של מיליוני בני אדם.

אנדרטה לזכר המתים

יום ראשון, 3 ביוני 2012

אם אין לחם יש בריוש- מארי אנטואנט אופנה והיסטוריה

על מארי אנטואנט כבר כתבתי בעבר במסגרת הפוסט על המחוכים והרנסנס, אבל לא כתבתי דבר על חייה וסופה המסקרנים. אתמול כשחזרתי הביתה שודר הסרט עליה שביימה סופיה קופולה ומאז אני לא יכולה לנטוש את הנושא עוד.


אנטואנט, שסיימה את חייה ערופת ראש במהפכה הצרפתית הוכפשה בתקשורת במשך שנים רבות על ידי אנשים שניסו להתסיס את העם ולקחת את השלטון לעצמם. כך למשל המשפט הידוע- אם אין לחם שיאכלו עוגות (במקור- בריוש) לא נאמר על ידה כלל. היסטוריונים מגלים שאנטואנט היתה בעצם מלכה טובת לב, אמיצה ונדיבה, שעשתה רבות כדי להוריד מיסים ולהקל על העם ככל יכולתה.

הסרט מרהיב מבחינת ההשקעה בלבוש ובתפאורה המלכותית, ומעניין במיוחד לראות את כללי הטקס המשונים שהיו נהוגים בוורסאי- למשל כשכהמלכה כורעת ללדת נמצאים איתה בחדר כל אנשי החצר, כנראה מנהג שמקורו היה לוודא שהתינוק המלכותי לא מוחלף. נאסר עליה גם להתלבש לבד וכל נשות הארמון מלבישות ומפשיטות אותה.
חוץ מזה על הקידה המלכותית האלגנטית אני מתאמנת עד עכשיו (יד ימין במרכז החזה, יד שמאל הצידה תוך כדי קידה).


מארי בת 12

לפני שאכתוב קצת על חייה ומה שקרה לילדים שלה ושל לואי ה 16 לאחר המהפכה, קצת עניינים שקשורים באופנה-

איפור אופנתי במאה ה 18:

פנים מפודרות באבקה לבנה, שיער מקומח.
שפתיים באדום או בוורוד
המון סומק על הלחיים
עיניים נקיות, ללא איפור כמעט וגבות מודגשות בשחור.

הפצת אופנה על ידי שימוש בבובות אופנה:

כבר אז נחשבה פריז לבירת אופנה וכדי להפיץ את הטרדנדים לפריפרייה היו מכינים בובות ושולחים אותן לאנשים החשובים כדי שיתעדכנו. מתואר ציור של המשפחה הקיסרית ובו הבת הבכורה שלא נחשבה כחומר לחתונה מופיעה בשמלה פשוטה ואילו אנטואנט בת ה 7 אוחזת בידיה את בובת האופנה ולבושה כמוה בשמלה צרפתית רשמית עם שובל ארוך.


השמלות לבובות נתפרו באותה רמת דיוק והשקעה כאילו היו לשמלה אמיתית. מעבר לשליחת הבובות ככלי להפצת אופנה, הבובות גם הובאו על ידי החייטים לנשים הקונות כדי שיוכלו לקבל מושג ברור לגבי השמלה שהן מזמינות. הבובות  מאופרות ומסורקות לפי הטרנדים, שימו לב בתמונה לסומק הרב בלחיים. בובות כאלה זה דבר שאני לא ממש נהנית להביט בו, אז אסתפק בתמונה האחת הזאת, לקריאה נוספת כיתבו fashion dolls of the 18 century


קצת על מארי אנטואנט

מארי אנטואנט, (2 נובמבר 1755- 16 אוקטובר 1793) נולדה כמאריה אנטוניה, הבת ה 15 במספר של משפחת הקיסרות האוסטרית. הקיסרית האם, מריה תרזה, עבדה על השידוך ללואי ה 16 מאז שמארי נולדה וחינכה אותה לנימוסים ולשפה הצרפתית. (כילדה נחשבה לטובת מזג, אצילית ויפה ונאמר שמוצרט אף ביקש להינשא לה כשיגדל)
וכך כשהיתה בת 14 בלבד עברה לגור בצרפת עם בעלה החדש, מנותקת מכל משפחה וקרובים. חצר המלכות הצרפתית התרשמה מאוד מיופיה הבלונדיני המלאכי, מנימוסיה הצרפתיים המשובחים וידיעתה את ההיסטוריה הבורבונית.



במשך 7 שנים לא הצליחו בני הזוג לממש את הנישואים, לא ברור אם בגלל פגם באיבר מינו של הנסיך או בגלל אי ידיעה מה עושים. לבסוף הצליחו במשימה והביאו לעולם 4 ילדים, שתי בנות ושני בנים ועל סופם בהמשך.
לאחר הבאת הילדים התפנתה אנטואנט לעיסוק רב באופנה. למלכות צרפתיות לא היה כל תפקיד פוליטי והן לא יכלו לרשת את הכתר. יש אומרים שאנטואנט הפריזה בלבושה משום שזה היה הדבר היחיד שיכלה לשלוט בו ושיכול היה לגרום לה להיראות עוצמתית כלפי סביבתה.
היא מרדה בכללי הטקס שמחייבים הלבשה על ידי נערות החצר, בעודה מסתכנת בזעם החצר והעם, והתחילה להזמין  בקביעות את כל האופנות החדשות והפרובוקטיביות של Rose Bertin, ובסגנון Robe a la Polonaise , עם מחוכים מדגישי חזה וחצאיות חושפות קרסוליים. לאלה ציוותה את ה pouf- הר שיער בגובה 90 ס"מ, של תלתלים מפודרים ובתוכם קישוטים שונים שמרמזים על ארועי השעה. את כל אלה לבשה בעיר ובחצר כמו כוכבת, באופן מעורר הערצה וחיקויים שהפך את Bertin לאופנאי מבוקש מאוד. כל זה היה מאוד לא יאה משום שאופנה אולטרה שיקית נועדה רק למאהבת של המלך ולא למלכה שאמורה להיראות כמו נתינה נאמנה ושמרנית.
במהירה נראה היה שהלבוש היוקרתי לא נועד לכבד ולפאר את המונרכיה אלא רק את עצמה. אנטואנט לא לבשה שום דבר פעמיים ואילו המיתון בצרפת החריף והאנשים מחו על המיסים הכבדים. בתקופה זו התקיים נגד המלכה מסע הכפשות נרחב. בעיתונות וברחובות פורסמו קריקטורות וכתבות שבהם תוארה בין היתר כמפלצת, לסבית, בוגדת ומרגלת, מדוזה בעלות שיער נחשים, ערפד ששותה את כספי הציבור, מבזבזת קמח על פידור השיער כשלעם אין לחם לאכול.
בסופו של דבר היו אלה הבגדים שהתסיסו את זעמו של העם ובמהפכה הצרפתית כשפלשו ההמונים לטווילרי ולוורסאי הם התקדמו ישירות לארונות המלכה, לבזוז ולקרוע את שמלותיה, ואילו את הרהיטים וחפצי האמנות יקרי הערך השאירו כפי שהם.


הסוף
המשפחה המלכותית נכלאה יחד ונסיונות הבריחה שלהם לא הצליחו. לאחר שהוציאו להורג את המלך לואי ה 16, ישבה אנטואנט במאסר שבו כל מי שרצה יכול היה להגיע ולהביט בה מאחורי הסורגים. במשך חודשיים לבשה יום ולילה שמלת אבלים שחורה, למרות שבתה שלחה אליה גם בגדים אחרים. כשהגיעה למשפט הבגד השחור המרופט הזה עורר סימפטיה בצופים שרצו לסיים את ההליך נגדה ולשחרר אותה אך היה מאוחר מדי. במשפט הואשמה בבגידה למרות שלא היו כל עדויות לכך והעלילו עליה דברים שונים כמו שהיא מקיימת יחסי מין עם בנה בן ה 8, היא הגיבה לכל ההאשמות ואמרה שאפילו הטבע אינו מאפשר דבר כזה והקסימה את כולם בדיבורה ואישיותה. בכל אופן להוצאה להורג נאסר עליה ללבוש את השמלה השחורה הבלויה כדי לא לעורר אמפטיה בציבור, וכך אל הגיליוטינה הגיעה בשמלה לבנה חדשה ששמרה, עם שיער שהלבין בטרם עת והיא רק שבועיים לפני יומולדת 38.


ציור של אנטואנט מובלת אל הגליוטינה בשמלה לבנה פשוטה. מספרים שנשארה אצילית עד הסוף, וכשבטעות דרכה על רגלו של התליין התנצלה בפניו.
מה שקרה עם ילדיה לאחר מותה

סופי ביאטריס ( 1786 - 1787 ), נולדה לפני הזמן ומתה בגיל 11 חודשים.

ג'וזף לואי פרנסואה קסבייר , 22 אוקטובר 1781 - 4 יוני 1789, מת ממחלה בגיל שמונה, כנראה משחפת

לואי שארל, דופן צרפת, מי שמכונה לואי ה-17, 27 במרץ 1785 - 8 יוני 1795, מת בגיל עשר, שנתיים לאחר הוצאתה להורג של אימו ובהיותו שבוי במצודת טמפל. במשך זמן רב רווחה האמונה שהוא לא מת בכלא אלא הוחלף בילד אחר והוברח משם. עם זאת, בבדיקות שנערכו לשריד היחיד מגופתו- ליבו ששמור היום בכנסיית סנט דניס, מול שריד מגופתה של אימו, אין ספק כי הילד שמת במצודת טמפל הוא לואי שארל. כנראה מת מסיבוכים של מחלת השחפת שנבעו מתנאי מעצרו הקשים.

מארי תרז, נסיכת צרפת , 19 דצמבר 1778 - 19 באוקטובר 1851. לאחר הוצאתם להורג של הוריה ומותם של אחיה, נשארה כלואה בכלא טמפל עוד כשנתיים. בגיל 17 שוחררה במסגרת חילופי שבויים עם אוסטריה ומיד נישאה לדוכס דה אנגולם, אחיינו של מי שהכריז על עצמו כמלך לואי ה 18. הנישואים לא היו מאושרים ומעולם לא מומשו ונסיבות ילדותה הותירו אותה מרירה וכועסת. טכנית היתה מלכת צרפת למשך 20 דקות עד שבעלה הדוכס חתם על מסמכי הויתור. מתה בגיל 72, ובעדותה האחרונה אמרה שכדוגמא שהיא לוקחת מהוריה היא סולחת לכל אלה שהפכו את חייה לאומללים. היא יחידה ששרדה את המהפיכה הצרפתית ונותרה בגלות מצרפת כל חייה.

.
אנטואנט עם שלושה מילדיה, הילד מצביע על העריסה המכוסה בשחור ובכך מרמז על התינוקת שמתה בינקותה.

סיכום:
אויביה העיקריים של המלוכה לא היו ההמון הצרפתי אלא אלה שרצו את המלוכה לעצמם וגרמו להתססה ולפרסומים המכפישים בעיתונות. הריגתה של מארי אנטואנט נחשבה בעיני רבים מהתקופה כמעשה מיותר, שסימל יותר מכל את הברבריות ותאוות הדם של צרפת בתקופת המהפכה, שבה נהרגו 17,000 איש בגיליוטינה בפריז, ואלפים רבים נוספים ברחבי צרפת. מארי אנטואנט נקברה בקבר אחים בלתי מסומן שבו נקברו רבים מהרוגי הגליוטינה, בהם לואי ה-16. בשטח זה נבנתה מאוחר יותר כנסיית מדלן  בינואר 1815 הוצאו עצמותיה יחד עם עצמות בעלה ונקברו בבזיליקת סן דני, שם נבנתה מצבת קבר למלך ולמלכה בקתדרלת הקבורה של כל מלכי צרפת

קירסטן דאנסט בתפקיד מארי אנטואנט מתוך הסרט הנושא את אותו שם