לפני כניסת הצום, בדרכי הביתה שמעתי כמה תוכניות מעניינות על המלחמה בגלי צה"ל. ואח"כ במהלך ביום קראתי עוד הרבה על המלחמה והאנשים שלקחו בה חלק. החלטתי לסכם בקצרה את עיקרי הדברים שלא ידעתי לפני כן, בתקווה שזה יעניין גם אתכם..
הראיון הראשון ששמעתי היה של טלי ליפקין שחק עם הילה כהן, בתו של מי שהיה הרמטכ"ל במלחמה דוד אלעזר (דדו).
היא סיפרה על אבא שלה, רגוע וחזק שאיבד את משפחתו בשואה ומעולם לא דיבר על הגעגוע והבדידות. היא סיפרה איך פעם כשהיתה בת 12 נתקעה לה הפלטה של ישור השיניים בגרון ורק הוא לא איבד עשתונות, הושיב אותה מול חלון ובחן את הגרון שלה בשלווה עד שהבין איך לשחרר אותו בלי לפצוע אותה. היא סיפרה שהיה שומע מוזיקה קלאסית וספרדית וכמה היה שבור לב ממסקנות ועדת אגרנט. היא אמרה שהעם ברחוב גרם לו להרגיש את תמיכתו וזה עזר.
לאחר מכן היה ראיון עם הרב לאו. הרב לאו הוא ניצול שואה, בן למשפחה של רבנים שהגיע לארץ כילד בן שש עם אחיו הגדול.
הרב נשאל על האווירה בתל אביב באותם ימים והאם היתה העיר מנותקת מתחושת המלחמה ששררה ביתר הארץ. הרב לאו, שהיה באותה עת רב של בית כנסת גדול בתל אביב, סיפר שעד שנשמעה האזעקה ביום כיפור 1973 בשעה 14:00 בצהריים כבר היה ברור לכולם שמשהו רע קורה - הגיוסים התחילו עוד בבוקר אותו יום - מכוניות צבאיות עצרו ליד בית הכנסת ורוקנו אותו לאט לאט מאנשים עד שנותרו בו רק זקנים וילדים. הם נשארו בבית הכנסת עד צאת הצום ורק אז התעדכנו בחדשות הקשות.
הוכרזה האפלה בתל אביב, ומאותו רגע אסור היה להדליק אורות בבית וברחובות והחלונות ופנסי המכוניות נצבעו בצבעים כהים כדי למנוע ממטוסי קרב של האויב לנווט לפי האורות. הוא אמר שהאפילה הכניסה מורך בלבבות, ביטוי שמצא חן בעיני במיוחד. האפלה נועדה גם כדי למנוע זיהוי וירי על אוניות בנמל. היום ההאפלה היא מיותרת משום שמטוסי קרב מנווטים בעזרת חיישני חום וכו'.
המלחמה נמשכה 18 יום בלבד והסתיימה בהפסקת אש שאותה ביקשו מצריים וסוריה. בתחילת ימי הלחימה דיווחה התקשורת על הצלחות בשדה הקרב ורק ביום השישי, כשנמסר למשפחות ההרוגים (היו עד אז בערך 600) דיבר משה דיין לאומה וכינה אותה "מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים".
משה דיין נולד בקיבוץ דגניה, בגיל 6 עברה משפחתו לנהלל, בנערותו הצטרף לארגון ההגנה ועל כך נשפט ל 10 שנות מאסר בגין אחזקת נשק על ידי הבריטים. כעבור שנתיים פרצה מלחמת העולם השנייה והוא שוחרר כי הבריטים היו צריכים כל חייל שיעזור בלחימה. בתקופה זו, בעת ששימש כמורה דרך עבור צוות לחימה אוסטרלי, אחז במשקפת וצלף צרפתי פגע במשקפת והרסיסים גרמו לו לאבד את עינו. הוא החליט ללבוש רטייה וזו הפכה לסמלו המסחרי. בנוסף הוא היה אובססד על ארכיאולוגיה וביצע חפירות לא חוקיות בעצמו. ביקורת ציבורית הופנתה עליו בגלל היותו גנב עתיקות וכל זאת לא מנע מאשתו למכור את השלל לאחר מותו למוזיאון ישראל תמורת מיליון דולר!
על קברו של חברו לקיבוץ שנרצח ע"י פלסטינים שגררו אותו מעבר לגבול והתעללו בו נשא דיין נאום היסטורי שחשף את השקפתו על הסכסוף היהודי-פלסטיני:
אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נטיח היום אשמות אל הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי... דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית... מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם. שנאה המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא ייגר לשוא ואתמול שוב התפתינו, האזנו והאמנו... אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות ואלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים – או כי תישמט החרב מאגרופנו וייכרתו חיינו... רועי הנער – האור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב.
גולדה מאיר, שגם היא נולדה במאי במזל שור כמו משה דיין, נולדה בקייב למשפחה יהודית מסורתית ענייה. המשפחה היגרה למילווקי ארה"ב והם היו עניים מרודים. היא התעניינה ברעיונות סוציאליסטיים ורעיון הציונות הקסים אותה. היא התחתנה בגיל 19 ועלתה לארץ עם בעלה ואחותה (הוריה הצטרפו בהמשך). המסע לארץ באוניה נמשך 44 ימים במקום שבועיים והיה מלא ארועים מוזרים כמו התאבדות הרב חובל והשתגעות של אחיו. כשהגיעו לארץ סירבו הפועלים הערבים לקבל אותם והם המשיכו לאלכסנדרייה ומשם הגיעו ברכבת לת"א.
אחרי מגורים בתל אביב גרה בקיבוץ, אח"כ בירושלים, בתקופה שהיא מתארת כאומללה ביותר בחייה עד שחזרה שוב לתל אביב. התפקדה לשורות ההגנה ונקראה בשמות הקוד- ג'ק, זהבה, והידוע בהם - פזית!
התמודדה על משרת ראש עיר ת"א ועל הדעות שנשמעו שהיא לא יכולה למלא תפקיד זה כי היא אישה אמרה : "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו - שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל". כשהפכה לראש ממשלה רק החרדים הביעו התנגדות לכך שאישה תכהן בתפקיד זה ועל כך אמר יצחק מאיר לוין "רבים בעולם, יהודים ולא יהודים יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אישה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים".
בשנת 73 חטפו טרוריסטים פלסטינים יהודים שהגיעו למחנה מערב באוסטריה מרוסיה בדרכם לארץ ישראל. הקאנצלר האוסטרי שיתף פעולה עם המחבלים וסגר את המחנה. מאיר נפגשה איתו בניסיון למנוע את הסגירה אך לא הצליחה במשימתה. לאחר הפגישה אמר הקאנצלר שהם מעולמות שונים והיא מעולם המלחמה. היא לעומת זאת אמרה לאחר הפגישה - הוא אפילו לא הציע לי מים. בעקבות סיפור זה גיליתי שגם אמא שלי, שעלתה לארץ בסוף אוקטובר שנת 73 עברה במחנה זה באוסטריה ושהתה שם יומיים. והאירוע עם החטיפה היה בספטמבר של אותה שנה!
הראיון הראשון ששמעתי היה של טלי ליפקין שחק עם הילה כהן, בתו של מי שהיה הרמטכ"ל במלחמה דוד אלעזר (דדו).
היא סיפרה על אבא שלה, רגוע וחזק שאיבד את משפחתו בשואה ומעולם לא דיבר על הגעגוע והבדידות. היא סיפרה איך פעם כשהיתה בת 12 נתקעה לה הפלטה של ישור השיניים בגרון ורק הוא לא איבד עשתונות, הושיב אותה מול חלון ובחן את הגרון שלה בשלווה עד שהבין איך לשחרר אותו בלי לפצוע אותה. היא סיפרה שהיה שומע מוזיקה קלאסית וספרדית וכמה היה שבור לב ממסקנות ועדת אגרנט. היא אמרה שהעם ברחוב גרם לו להרגיש את תמיכתו וזה עזר.
לאחר מכן היה ראיון עם הרב לאו. הרב לאו הוא ניצול שואה, בן למשפחה של רבנים שהגיע לארץ כילד בן שש עם אחיו הגדול.
הרב נשאל על האווירה בתל אביב באותם ימים והאם היתה העיר מנותקת מתחושת המלחמה ששררה ביתר הארץ. הרב לאו, שהיה באותה עת רב של בית כנסת גדול בתל אביב, סיפר שעד שנשמעה האזעקה ביום כיפור 1973 בשעה 14:00 בצהריים כבר היה ברור לכולם שמשהו רע קורה - הגיוסים התחילו עוד בבוקר אותו יום - מכוניות צבאיות עצרו ליד בית הכנסת ורוקנו אותו לאט לאט מאנשים עד שנותרו בו רק זקנים וילדים. הם נשארו בבית הכנסת עד צאת הצום ורק אז התעדכנו בחדשות הקשות.
 |
| ישראל מאיר לאו בן ה-8 עוזב את מחנה הריכוז בוכנוואלד |
הוכרזה האפלה בתל אביב, ומאותו רגע אסור היה להדליק אורות בבית וברחובות והחלונות ופנסי המכוניות נצבעו בצבעים כהים כדי למנוע ממטוסי קרב של האויב לנווט לפי האורות. הוא אמר שהאפילה הכניסה מורך בלבבות, ביטוי שמצא חן בעיני במיוחד. האפלה נועדה גם כדי למנוע זיהוי וירי על אוניות בנמל. היום ההאפלה היא מיותרת משום שמטוסי קרב מנווטים בעזרת חיישני חום וכו'.
המלחמה נמשכה 18 יום בלבד והסתיימה בהפסקת אש שאותה ביקשו מצריים וסוריה. בתחילת ימי הלחימה דיווחה התקשורת על הצלחות בשדה הקרב ורק ביום השישי, כשנמסר למשפחות ההרוגים (היו עד אז בערך 600) דיבר משה דיין לאומה וכינה אותה "מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים".
משה דיין נולד בקיבוץ דגניה, בגיל 6 עברה משפחתו לנהלל, בנערותו הצטרף לארגון ההגנה ועל כך נשפט ל 10 שנות מאסר בגין אחזקת נשק על ידי הבריטים. כעבור שנתיים פרצה מלחמת העולם השנייה והוא שוחרר כי הבריטים היו צריכים כל חייל שיעזור בלחימה. בתקופה זו, בעת ששימש כמורה דרך עבור צוות לחימה אוסטרלי, אחז במשקפת וצלף צרפתי פגע במשקפת והרסיסים גרמו לו לאבד את עינו. הוא החליט ללבוש רטייה וזו הפכה לסמלו המסחרי. בנוסף הוא היה אובססד על ארכיאולוגיה וביצע חפירות לא חוקיות בעצמו. ביקורת ציבורית הופנתה עליו בגלל היותו גנב עתיקות וכל זאת לא מנע מאשתו למכור את השלל לאחר מותו למוזיאון ישראל תמורת מיליון דולר!
על קברו של חברו לקיבוץ שנרצח ע"י פלסטינים שגררו אותו מעבר לגבול והתעללו בו נשא דיין נאום היסטורי שחשף את השקפתו על הסכסוף היהודי-פלסטיני:
אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נטיח היום אשמות אל הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי... דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית... מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם. שנאה המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא ייגר לשוא ואתמול שוב התפתינו, האזנו והאמנו... אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות ואלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים – או כי תישמט החרב מאגרופנו וייכרתו חיינו... רועי הנער – האור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב.
גולדה מאיר, שגם היא נולדה במאי במזל שור כמו משה דיין, נולדה בקייב למשפחה יהודית מסורתית ענייה. המשפחה היגרה למילווקי ארה"ב והם היו עניים מרודים. היא התעניינה ברעיונות סוציאליסטיים ורעיון הציונות הקסים אותה. היא התחתנה בגיל 19 ועלתה לארץ עם בעלה ואחותה (הוריה הצטרפו בהמשך). המסע לארץ באוניה נמשך 44 ימים במקום שבועיים והיה מלא ארועים מוזרים כמו התאבדות הרב חובל והשתגעות של אחיו. כשהגיעו לארץ סירבו הפועלים הערבים לקבל אותם והם המשיכו לאלכסנדרייה ומשם הגיעו ברכבת לת"א.
אחרי מגורים בתל אביב גרה בקיבוץ, אח"כ בירושלים, בתקופה שהיא מתארת כאומללה ביותר בחייה עד שחזרה שוב לתל אביב. התפקדה לשורות ההגנה ונקראה בשמות הקוד- ג'ק, זהבה, והידוע בהם - פזית!
התמודדה על משרת ראש עיר ת"א ועל הדעות שנשמעו שהיא לא יכולה למלא תפקיד זה כי היא אישה אמרה : "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו - שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל". כשהפכה לראש ממשלה רק החרדים הביעו התנגדות לכך שאישה תכהן בתפקיד זה ועל כך אמר יצחק מאיר לוין "רבים בעולם, יהודים ולא יהודים יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אישה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים".
בשנת 73 חטפו טרוריסטים פלסטינים יהודים שהגיעו למחנה מערב באוסטריה מרוסיה בדרכם לארץ ישראל. הקאנצלר האוסטרי שיתף פעולה עם המחבלים וסגר את המחנה. מאיר נפגשה איתו בניסיון למנוע את הסגירה אך לא הצליחה במשימתה. לאחר הפגישה אמר הקאנצלר שהם מעולמות שונים והיא מעולם המלחמה. היא לעומת זאת אמרה לאחר הפגישה - הוא אפילו לא הציע לי מים. בעקבות סיפור זה גיליתי שגם אמא שלי, שעלתה לארץ בסוף אוקטובר שנת 73 עברה במחנה זה באוסטריה ושהתה שם יומיים. והאירוע עם החטיפה היה בספטמבר של אותה שנה!
הערה אחת: המלחמה לא נמשכה 18 ימים, אלא כחצי שנה.
השבמחקהיסטוריונים נוהגים להתייחס לעשרים וארבעה לאוקטובר כיום בו הסתיימו המהלכים העיקריים , וכמובן - התחילה הפסקת האש, אולם מבחינת המעורבים - הן הלחימה והן המו"מ המשיכו לסירוגין עד מרץ / אפריל 1974.
מלחמת יום הכיפורים נמשכה 18 ימים ואני יודעת על כך משום שאני עושה עבודה על מלחמת יום הכיפורים.
השבמחק