כבר שבוע רודפת אותי שפעת עקשנית שלא מרפה, ובמיוחד קשים עלי הלילות חנוקי האף. באחד מהלילות האלה שכבתי במיטה מותשת, זקוקה נואשות לטישו ולא מסוגלת לגייס כוחות כדי לקום ולמצוא אחד. מישוש אקראי סביבי הניב חולצת טישרט ישנה, וכמו ילד שגונב ממתק ביצעתי בה את זממי. תחושת העבריינות שלי בעקבות הקינוח בחולצה גרמה לי לחשוב על מתי בעצם המציאו את נייר הטואלט, ומה הסיבה שגורמת לי להרגיש כעבריינית, שהרי עד לפני שנים לא רבות, כולם קינחו את האף במפיות בד ייעודיות..
לסבא שלי תמיד היתה בכיס מטפחת בד, ששימשה בעיקר אותי כשהיינו מטיילים יחד. אמא שלי מספרת שעד שנות ה 60 בערך, למרות שכבר היה טישו בנמצא, נחשב יותר אלגנטי להצטייד במפיות לקינוח אף. המפיות היו מכובסות, מעומלנות ומגוהצות, והיה סוגים נפרדים לנשים ולגברים: המפיות של הנשים היו קטנות, בערך 15X15 ומעוטרות ברקמה ותחרה. המפיות של הגברים היו גדולות יותר, בערך 30X30, והן היו משובצות או לבנות בעיקר. הנשים שמרו את המפיות בתיק או הסתירו אותן בשרוול השמלה. הגברים הניחו בכיס הג'קט או המכנסיים. בשירותים באותה עת השתמשו בעיתונים.
אז במה השתמשו בתקופות קדומות יותר, עוד לפני המצאת הדפוס? בעיקר בכל מה שנמצא זמין בקרבת מקום, ותלוי באזור המחייה: חסרי האמצעים שטפו את עצמם בנהרות, בעזרת יד שמאל, או עם סמרטוטים, שבבי נסורת, עלים , עשב, חציר, אבן, חול, אזוב, מים, שלג, עלי תירס, קליפות פרי, עורות או צדפות.
רומאים עשירים השתמשו בצמר ומי ורדים. ואילו בשירותים הציבוריים היה ספוג על מקל שהושרה לאחר השימוש במי מלח לחיטוי (הו הזוועה!).
בימי הבינים: כדורי כותנה ועשבים למיניהם
ויקינגים: עודפי צמר כבשים
אצולה צרפתית השתמשה בתחרה, צמר וקנבוס בשילוב עם בידה.
האמריקאים הראשונים: עלי תירס, קטלוגים של סירס, עיתונים, עלים שונים, צדפות, חול
הודו: יד שמאל ומים
לורדים אנגלים: דפי ספר
ובתלמוד מסופר כי השתמשו בחתיכות חרס ו"פרפיסא" (צמח שגדל בעציצים).
עד לפני 150 שנה בערך השתמשו בשירותים במה שהיה זמין באזור, ולא היה מוצר שתכליתו היא רק לניגוב טוסיק. ב- 1857 תושב ניו יורק ג'וזף גייטי, המציא את נייר הטואלט בקופסה מלבנית ושיווק אותו כמוצר רפואי למניעת טחורים. הצלחתו של המוצר היתה מוגבלת, כי האמריקאים התרגלו לנגב עם קטלוגים של בית הכולבו סירס שהגיעו בחינם בדואר ולא ראו סיבה לשלם כסף נוסף על המוצר הזה.
הקפיצה הבאה של נייר הטואלט היתה ב- 1890 ככשני האחים סקוט פיתחו את הקטע של נייר טואלט בגליל. גם הגליל לא הפך את המוצר לפופלארי, והוא שווק בעיקר למלונות ובתי מרקחת, וזאת בעיקר בגלל שהאמריקאים היו נבוכים מדי לקנות אותו, משהו בסגנון של המבוכה בקניית קונדום בימינו.. גם האחים סקוט עצמם התביישו במהות המוצר שלהם ולא לקחו עליו קרדיט עד לשנת 1902.
בסופו של דבר מה שהפך את נייר הטואלט לפופולארי כל כך, הוא שבסוף המאה ה- 19 יותר ויותר בתים נבנו עם שירותים בתוך הבית, עם צנרת פנימית. בגלל שעלי תירס ודפי עיתון סותמים את הצנרת, התחילו לשווק את נייר הטואלט ככזה שגם הרופאים וגם האינסטלטורים ממליצים עליו.
עד שנת 1928 המשיכו לשווק את נייר הטואלט בעיקר כמוצר רפואי, עד שהחליטו לנסות שיטת שיווק חדשה- בעזרת תמונות נשים- מה שהפך את כל הנושא לרך ויפה יותר. בהמשך הוחלפו תמונות הנשים בתינוקות וגורי כלבלבים שנהוגים עד היום.
אני תוהה איך ייתכן שכל הארגונים שפועלים להטמעה של עניין המיחזור מדברים כל הזמן על שימוש בתחבושות היגייניות רב פעמיות וחיתולי בד, ואף אחד לא מזכיר בכלל אפשרות שימוש במטפחת בד לקינוח האף, שהיא ללא ספק דבר שהרבה יותר קל ונעים לכבס..
 |
| התפתחות השימוש בנייר טואלט בארצות הברית- מעלי תירס לעיתונים ועד לגליל המוכר |
לסבא שלי תמיד היתה בכיס מטפחת בד, ששימשה בעיקר אותי כשהיינו מטיילים יחד. אמא שלי מספרת שעד שנות ה 60 בערך, למרות שכבר היה טישו בנמצא, נחשב יותר אלגנטי להצטייד במפיות לקינוח אף. המפיות היו מכובסות, מעומלנות ומגוהצות, והיה סוגים נפרדים לנשים ולגברים: המפיות של הנשים היו קטנות, בערך 15X15 ומעוטרות ברקמה ותחרה. המפיות של הגברים היו גדולות יותר, בערך 30X30, והן היו משובצות או לבנות בעיקר. הנשים שמרו את המפיות בתיק או הסתירו אותן בשרוול השמלה. הגברים הניחו בכיס הג'קט או המכנסיים. בשירותים באותה עת השתמשו בעיתונים.
אז במה השתמשו בתקופות קדומות יותר, עוד לפני המצאת הדפוס? בעיקר בכל מה שנמצא זמין בקרבת מקום, ותלוי באזור המחייה: חסרי האמצעים שטפו את עצמם בנהרות, בעזרת יד שמאל, או עם סמרטוטים, שבבי נסורת, עלים , עשב, חציר, אבן, חול, אזוב, מים, שלג, עלי תירס, קליפות פרי, עורות או צדפות.
רומאים עשירים השתמשו בצמר ומי ורדים. ואילו בשירותים הציבוריים היה ספוג על מקל שהושרה לאחר השימוש במי מלח לחיטוי (הו הזוועה!).
בימי הבינים: כדורי כותנה ועשבים למיניהם
ויקינגים: עודפי צמר כבשים
אצולה צרפתית השתמשה בתחרה, צמר וקנבוס בשילוב עם בידה.
האמריקאים הראשונים: עלי תירס, קטלוגים של סירס, עיתונים, עלים שונים, צדפות, חול
הודו: יד שמאל ומים
לורדים אנגלים: דפי ספר
ובתלמוד מסופר כי השתמשו בחתיכות חרס ו"פרפיסא" (צמח שגדל בעציצים).
 |
| נייר הטואלט שווק תחילה כמוצר רפואי למניעת טחורים |
עד לפני 150 שנה בערך השתמשו בשירותים במה שהיה זמין באזור, ולא היה מוצר שתכליתו היא רק לניגוב טוסיק. ב- 1857 תושב ניו יורק ג'וזף גייטי, המציא את נייר הטואלט בקופסה מלבנית ושיווק אותו כמוצר רפואי למניעת טחורים. הצלחתו של המוצר היתה מוגבלת, כי האמריקאים התרגלו לנגב עם קטלוגים של בית הכולבו סירס שהגיעו בחינם בדואר ולא ראו סיבה לשלם כסף נוסף על המוצר הזה.
הקפיצה הבאה של נייר הטואלט היתה ב- 1890 ככשני האחים סקוט פיתחו את הקטע של נייר טואלט בגליל. גם הגליל לא הפך את המוצר לפופלארי, והוא שווק בעיקר למלונות ובתי מרקחת, וזאת בעיקר בגלל שהאמריקאים היו נבוכים מדי לקנות אותו, משהו בסגנון של המבוכה בקניית קונדום בימינו.. גם האחים סקוט עצמם התביישו במהות המוצר שלהם ולא לקחו עליו קרדיט עד לשנת 1902.
בסופו של דבר מה שהפך את נייר הטואלט לפופולארי כל כך, הוא שבסוף המאה ה- 19 יותר ויותר בתים נבנו עם שירותים בתוך הבית, עם צנרת פנימית. בגלל שעלי תירס ודפי עיתון סותמים את הצנרת, התחילו לשווק את נייר הטואלט ככזה שגם הרופאים וגם האינסטלטורים ממליצים עליו.
עד שנת 1928 המשיכו לשווק את נייר הטואלט בעיקר כמוצר רפואי, עד שהחליטו לנסות שיטת שיווק חדשה- בעזרת תמונות נשים- מה שהפך את כל הנושא לרך ויפה יותר. בהמשך הוחלפו תמונות הנשים בתינוקות וגורי כלבלבים שנהוגים עד היום.
 |
| מקלות לניקוי אנאלי ביפן, 710-784 לספירה |
אני תוהה איך ייתכן שכל הארגונים שפועלים להטמעה של עניין המיחזור מדברים כל הזמן על שימוש בתחבושות היגייניות רב פעמיות וחיתולי בד, ואף אחד לא מזכיר בכלל אפשרות שימוש במטפחת בד לקינוח האף, שהיא ללא ספק דבר שהרבה יותר קל ונעים לכבס..
