יום שלישי, 4 בדצמבר 2012

ההיסטוריה של נייר הטואלט

כבר שבוע רודפת אותי שפעת עקשנית שלא מרפה, ובמיוחד קשים עלי הלילות חנוקי האף. באחד מהלילות האלה שכבתי במיטה מותשת, זקוקה נואשות לטישו ולא מסוגלת לגייס כוחות כדי לקום ולמצוא אחד. מישוש אקראי סביבי הניב חולצת טישרט ישנה, וכמו ילד שגונב ממתק ביצעתי בה את זממי. תחושת העבריינות שלי בעקבות הקינוח בחולצה גרמה לי לחשוב על מתי בעצם המציאו את נייר הטואלט, ומה הסיבה שגורמת לי להרגיש כעבריינית, שהרי עד לפני שנים לא רבות, כולם קינחו את האף במפיות בד ייעודיות..

התפתחות השימוש בנייר טואלט בארצות הברית- מעלי תירס לעיתונים ועד לגליל המוכר
















לסבא שלי תמיד היתה בכיס מטפחת בד, ששימשה בעיקר אותי כשהיינו מטיילים יחד. אמא שלי מספרת שעד שנות ה 60 בערך, למרות שכבר היה טישו בנמצא, נחשב יותר אלגנטי להצטייד במפיות לקינוח אף. המפיות היו מכובסות, מעומלנות ומגוהצות, והיה סוגים נפרדים לנשים ולגברים: המפיות של הנשים היו קטנות, בערך 15X15 ומעוטרות ברקמה ותחרה. המפיות של הגברים היו גדולות יותר, בערך 30X30, והן היו משובצות או לבנות בעיקר. הנשים שמרו את המפיות בתיק או הסתירו אותן בשרוול השמלה. הגברים הניחו בכיס הג'קט או המכנסיים. בשירותים באותה עת השתמשו בעיתונים.

אז במה השתמשו בתקופות קדומות יותר, עוד לפני המצאת הדפוס? בעיקר בכל מה שנמצא זמין בקרבת מקום, ותלוי באזור המחייה: חסרי האמצעים שטפו את עצמם בנהרות, בעזרת יד שמאל, או עם סמרטוטים, שבבי נסורת, עלים , עשב, חציר, אבן, חול, אזוב, מים, שלג, עלי תירס, קליפות פרי, עורות או צדפות.

רומאים עשירים השתמשו בצמר ומי ורדים. ואילו בשירותים הציבוריים היה ספוג על מקל שהושרה לאחר השימוש במי מלח לחיטוי (הו הזוועה!).
בימי הבינים: כדורי כותנה ועשבים למיניהם
ויקינגים: עודפי צמר כבשים
אצולה צרפתית השתמשה בתחרה, צמר וקנבוס בשילוב עם בידה.
האמריקאים הראשונים: עלי תירס, קטלוגים של סירס, עיתונים, עלים שונים, צדפות, חול
הודו: יד שמאל ומים
לורדים אנגלים: דפי ספר
ובתלמוד מסופר כי השתמשו בחתיכות חרס ו"פרפיסא" (צמח שגדל בעציצים).


נייר הטואלט שווק תחילה כמוצר רפואי למניעת טחורים























עד לפני 150 שנה בערך השתמשו בשירותים במה שהיה זמין באזור, ולא היה מוצר שתכליתו היא רק לניגוב טוסיק. ב- 1857 תושב ניו יורק ג'וזף גייטי, המציא את נייר הטואלט בקופסה מלבנית ושיווק אותו כמוצר רפואי למניעת טחורים. הצלחתו של המוצר היתה מוגבלת, כי האמריקאים התרגלו לנגב עם קטלוגים של בית הכולבו סירס שהגיעו בחינם בדואר ולא ראו סיבה לשלם כסף נוסף על המוצר הזה.
הקפיצה הבאה של נייר הטואלט היתה ב- 1890 ככשני האחים סקוט פיתחו את הקטע של נייר טואלט בגליל. גם הגליל לא הפך את המוצר לפופלארי, והוא שווק בעיקר למלונות ובתי מרקחת, וזאת בעיקר בגלל שהאמריקאים היו נבוכים מדי לקנות אותו, משהו בסגנון של המבוכה בקניית קונדום בימינו.. גם האחים סקוט עצמם התביישו במהות המוצר שלהם ולא לקחו עליו קרדיט עד לשנת 1902.
בסופו של דבר מה שהפך את נייר הטואלט לפופולארי כל כך, הוא שבסוף המאה ה- 19 יותר ויותר בתים נבנו עם שירותים בתוך הבית, עם צנרת פנימית. בגלל שעלי תירס ודפי עיתון סותמים את הצנרת, התחילו לשווק את נייר הטואלט ככזה שגם הרופאים וגם האינסטלטורים ממליצים עליו.
עד שנת 1928 המשיכו לשווק את נייר הטואלט בעיקר כמוצר רפואי, עד שהחליטו לנסות שיטת שיווק חדשה- בעזרת תמונות נשים- מה שהפך את כל הנושא לרך ויפה יותר. בהמשך הוחלפו תמונות הנשים בתינוקות וגורי כלבלבים שנהוגים עד היום.

 
מקלות לניקוי אנאלי ביפן, 710-784 לספירה



















אני תוהה איך ייתכן שכל הארגונים שפועלים להטמעה של עניין המיחזור מדברים כל הזמן על שימוש בתחבושות היגייניות רב פעמיות וחיתולי בד, ואף אחד לא מזכיר בכלל אפשרות שימוש במטפחת בד לקינוח האף, שהיא ללא ספק דבר שהרבה יותר קל ונעים לכבס..

יום שני, 11 ביוני 2012

גולודומור- הרעב הגדול

בערך כל החיים אני נמנעת באופן אקטיבי מלקרוא על ההיסטוריה הרוסית הטראגית.
משהו שם מצער אותי כל כך, כאילו כל הרוג הוא בן משפחה והיגון שלהם הוא גם שלי.
בכל אופן, הסקרנות בכל זאת מפעפעת וצריך להתמודד איתה.
הדבר שתמיד ישב בשולי תודעתי הוא שהיה רעב גדול שגרם למותם של מיליוני רוסים בתקופה הקומוניסטית.
בחודש שעבר בהיותי בדיוטי פרי, עלעלתי בספר שבמקרה דיבר על התקופה. מתוארת שם סצינה נוראה על אישה שעומדת למות ברעב וכדי לא לעמוד במבחן משחררת את חתולתה לחופשי, כדי שלא תתפתה לאכול אותה ושאולי החתולה תצליח לברוח ולשרוד.

חקלאים גוססים מרעב בשולי הדרך

אז היום בזמן נסיעה עם אמא הרהבתי עוז ושאלתי אותה על זה.
היא מספרת שהתקופה המדוברת נקראת ה "גולודומור" (מוות ברעב) שהתרחש באוקראינה בין השנים 1932-33, והיה חלק מרעב שפקד את כל בריה"מ. סטאלין היה בשלטון הקומוניסטי וכל התבואה של הכפריים הוחרמה למטרות תחזוקת מלחמה לכאורה, והם נותרו ללא מזון וללא אפשרות לשתול ולגדל מזון חדש.
מי שנפגעו ביותר היו האיכרים, שנותרו בכפרים ועליהם הושם מצור על ידי חיילים חמושים שמנעו מהם לצאת ולחפש אוכל בערים הגדולות, שבהן ניתנו קיצבות מזון לתושבים.
כמיטב מסורת האח הגדול לא דווח על כך בחדשות, נאמר רק ששורר רעב בכל המדינה בגלל החורף הקר והאויבים הרבים בחוץ שמחייבים הקצאת משאבים ללחימה. היתה זו תקופה של פחד, בה אסור היה לדבר או אף לרמוז על התנגדות לשלטון, תקופה בה עודדו ילדים להלשין על הוריהם ועל שכניהם.
היסטוריונים מעריכים כי סטלין היה מעוניין במותם של הכפריים משום שאלה התרגלו לחיים עצמאיים ולא הסכימו לקבל על עצמם את מרות הקומוניזם. כיום באוקראינה מכירים ברצח העם ולומדים עליו אך ברוסיה עדיין מתכחשים למה שקרה. היום שאלתי עובדת רוסיה בעבודה על הגולודומור והיא לא הכירה את הנושא כלל!




וכעת לעובדות (ערוכות ומקוצרות מויקיפדיה):

הגולודומור היה האסון הלאומי הגדול ביותר של האוקראינים בתקופה המודרנית. מספר המתים המדויק אינו ידוע, אבל ההערכות נעות בין 3 ל 10 מיליון אנשים (!!)
בשנת 2011 קבעו 13 מדינות שהרעב היה בעצם רצח עם שתוכנן על ידי השלטון הסובייטי של סטאלין, כדי להטיל טרור על העם ולמנוע התקוממות עתידית.
רוסיה (וגם גרמניה) מנגד מסרבת להכיר ברעב הגדול כרצח עם וטוענת שמדובר בהשפעות של הקולקטיביזציה שממנה סבלו כל עמי ברית המועצות. גם ישראל הכירה בגולודומור אך לא ברצח עם, למרות בקשה מפורשת של האוקראינים שהכריזו על הכחשת רצח העם כעבירה על החוק במדינתם.



הנסיבות שהובילו לגולודומור
בריה"מ היתה מדינה מאוחדת חדשה שהיתה חייבת לזכות באהדת הציבור ולכן עודדה את הקבוצות האתניות השונות שהרכיבו אותה להביע את עצמן ולטפח את המורשת הייחודית שלהן. עד שבשנות ה 30 התחייה והפריחה של התרבות האוקראינית התחילה להדאיג את השלטון שראה סכנה בחיבור של האוקראינים עם תרבותם ולא עם האידאולוגיה הסובייטית של המדינה. כך התחילה מדיניות קשה של רוסיפיקציה (הפיכת האוקראינים לרוסים מן המניין), מהלך שגרם להתנגדויות ומרמור רב בקרב תושבי האזור. באותו זמן התחילו בהחדרת מדיניות הקולקטיביזציה (מעבר לחוות שיתופיות באדמה ובתבואה) שהשפיעה בצורה הקשה ביותר על החקלאות האוקראינית. מעטים מאוד רצו לעבור לחוות שיתופיות ולוותר על עצמאותם עד שבסוף , בשנת 1929-30, החליט הממשל להפעיל לחץ כבד בדמותם של עשרות אלפי פקידים סובייטים שנשלחו לכפרים כדי לזרז את התהליך ולחסל התנגדויות על ידי מאסר המתנגדים או טרנספר שלהם לצד השני של המדינה לעבודה בתחומים אחרים.



הקולקטיביזציה הוכחה כשלילית בתוצאותיה בתוצר החקלאי בכל מקום, אבל בגלל שאוקראינה הייתה אזור חקלאי ברובו (בתחילת המאה העשרים כמעט 50% מתפוקת החיטה באימפריה הרוסית הגיעה מאזור אוקראינה) התוצאות במדינה היו הרות גורל ודרמטיות במיוחד.
באמצע שנת 1932 העביר הממשל חוק שאומר שעל כל גניבת רכוש ציבורי יוטל גזר דין מוות. החוק היה תקף אפילו על לקיחה קטנה ביותר של תבואה על ידי איכר לשימוש עצמי.
כאשר הבינה הממשלה שאספקת התבואה קטנה מהמצופה הוחלט להאשים את הכפריים בגניבה ולחייב אותם לעמוד במכסה בכל מקרה, וארגוני הבטחון הסובייטיים נשלחו לכפרים לאסוף את כל המזון הקיים גם אם לא יוותר לתושבים דבר. בנוסף הותקנו חוקים חדשים שהטילו סנקציות על הכפרים האוקראינים שלא סיפקו מספיק תבואה- נאסר לספק להם מוצרים או אוכל, להחרים כל מאכל או תבואה שנמצא באזור, איסור על מסחר והחרמת כל המשאבים הפיננסיים.



מסתבר שעשור לפני כן, בשנת 1922 סבלו האוקראינים מרעב בעקבות בצורת, וגם עשור לאחר מכן, בשנת 1947 שוב סבלה המדינה מרעב בעקבות המלחמה, אבל הרעב הזה, של תחילת שנות השלושים לא נוצר מהתמוטטות תשתיות, בצורת או לחימה אלא רק כתוצאה מפוליטיקה מכוונת. התוצאה הקטסטרופלית היתה שתוך מספר חודשים אזור הכפר הפורה של אוקראינה הפך לאזור מוכה רעב שגבה את חייהם של מיליוני בני אדם.

אנדרטה לזכר המתים

יום ראשון, 3 ביוני 2012

אם אין לחם יש בריוש- מארי אנטואנט אופנה והיסטוריה

על מארי אנטואנט כבר כתבתי בעבר במסגרת הפוסט על המחוכים והרנסנס, אבל לא כתבתי דבר על חייה וסופה המסקרנים. אתמול כשחזרתי הביתה שודר הסרט עליה שביימה סופיה קופולה ומאז אני לא יכולה לנטוש את הנושא עוד.


אנטואנט, שסיימה את חייה ערופת ראש במהפכה הצרפתית הוכפשה בתקשורת במשך שנים רבות על ידי אנשים שניסו להתסיס את העם ולקחת את השלטון לעצמם. כך למשל המשפט הידוע- אם אין לחם שיאכלו עוגות (במקור- בריוש) לא נאמר על ידה כלל. היסטוריונים מגלים שאנטואנט היתה בעצם מלכה טובת לב, אמיצה ונדיבה, שעשתה רבות כדי להוריד מיסים ולהקל על העם ככל יכולתה.

הסרט מרהיב מבחינת ההשקעה בלבוש ובתפאורה המלכותית, ומעניין במיוחד לראות את כללי הטקס המשונים שהיו נהוגים בוורסאי- למשל כשכהמלכה כורעת ללדת נמצאים איתה בחדר כל אנשי החצר, כנראה מנהג שמקורו היה לוודא שהתינוק המלכותי לא מוחלף. נאסר עליה גם להתלבש לבד וכל נשות הארמון מלבישות ומפשיטות אותה.
חוץ מזה על הקידה המלכותית האלגנטית אני מתאמנת עד עכשיו (יד ימין במרכז החזה, יד שמאל הצידה תוך כדי קידה).


מארי בת 12

לפני שאכתוב קצת על חייה ומה שקרה לילדים שלה ושל לואי ה 16 לאחר המהפכה, קצת עניינים שקשורים באופנה-

איפור אופנתי במאה ה 18:

פנים מפודרות באבקה לבנה, שיער מקומח.
שפתיים באדום או בוורוד
המון סומק על הלחיים
עיניים נקיות, ללא איפור כמעט וגבות מודגשות בשחור.

הפצת אופנה על ידי שימוש בבובות אופנה:

כבר אז נחשבה פריז לבירת אופנה וכדי להפיץ את הטרדנדים לפריפרייה היו מכינים בובות ושולחים אותן לאנשים החשובים כדי שיתעדכנו. מתואר ציור של המשפחה הקיסרית ובו הבת הבכורה שלא נחשבה כחומר לחתונה מופיעה בשמלה פשוטה ואילו אנטואנט בת ה 7 אוחזת בידיה את בובת האופנה ולבושה כמוה בשמלה צרפתית רשמית עם שובל ארוך.


השמלות לבובות נתפרו באותה רמת דיוק והשקעה כאילו היו לשמלה אמיתית. מעבר לשליחת הבובות ככלי להפצת אופנה, הבובות גם הובאו על ידי החייטים לנשים הקונות כדי שיוכלו לקבל מושג ברור לגבי השמלה שהן מזמינות. הבובות  מאופרות ומסורקות לפי הטרנדים, שימו לב בתמונה לסומק הרב בלחיים. בובות כאלה זה דבר שאני לא ממש נהנית להביט בו, אז אסתפק בתמונה האחת הזאת, לקריאה נוספת כיתבו fashion dolls of the 18 century


קצת על מארי אנטואנט

מארי אנטואנט, (2 נובמבר 1755- 16 אוקטובר 1793) נולדה כמאריה אנטוניה, הבת ה 15 במספר של משפחת הקיסרות האוסטרית. הקיסרית האם, מריה תרזה, עבדה על השידוך ללואי ה 16 מאז שמארי נולדה וחינכה אותה לנימוסים ולשפה הצרפתית. (כילדה נחשבה לטובת מזג, אצילית ויפה ונאמר שמוצרט אף ביקש להינשא לה כשיגדל)
וכך כשהיתה בת 14 בלבד עברה לגור בצרפת עם בעלה החדש, מנותקת מכל משפחה וקרובים. חצר המלכות הצרפתית התרשמה מאוד מיופיה הבלונדיני המלאכי, מנימוסיה הצרפתיים המשובחים וידיעתה את ההיסטוריה הבורבונית.



במשך 7 שנים לא הצליחו בני הזוג לממש את הנישואים, לא ברור אם בגלל פגם באיבר מינו של הנסיך או בגלל אי ידיעה מה עושים. לבסוף הצליחו במשימה והביאו לעולם 4 ילדים, שתי בנות ושני בנים ועל סופם בהמשך.
לאחר הבאת הילדים התפנתה אנטואנט לעיסוק רב באופנה. למלכות צרפתיות לא היה כל תפקיד פוליטי והן לא יכלו לרשת את הכתר. יש אומרים שאנטואנט הפריזה בלבושה משום שזה היה הדבר היחיד שיכלה לשלוט בו ושיכול היה לגרום לה להיראות עוצמתית כלפי סביבתה.
היא מרדה בכללי הטקס שמחייבים הלבשה על ידי נערות החצר, בעודה מסתכנת בזעם החצר והעם, והתחילה להזמין  בקביעות את כל האופנות החדשות והפרובוקטיביות של Rose Bertin, ובסגנון Robe a la Polonaise , עם מחוכים מדגישי חזה וחצאיות חושפות קרסוליים. לאלה ציוותה את ה pouf- הר שיער בגובה 90 ס"מ, של תלתלים מפודרים ובתוכם קישוטים שונים שמרמזים על ארועי השעה. את כל אלה לבשה בעיר ובחצר כמו כוכבת, באופן מעורר הערצה וחיקויים שהפך את Bertin לאופנאי מבוקש מאוד. כל זה היה מאוד לא יאה משום שאופנה אולטרה שיקית נועדה רק למאהבת של המלך ולא למלכה שאמורה להיראות כמו נתינה נאמנה ושמרנית.
במהירה נראה היה שהלבוש היוקרתי לא נועד לכבד ולפאר את המונרכיה אלא רק את עצמה. אנטואנט לא לבשה שום דבר פעמיים ואילו המיתון בצרפת החריף והאנשים מחו על המיסים הכבדים. בתקופה זו התקיים נגד המלכה מסע הכפשות נרחב. בעיתונות וברחובות פורסמו קריקטורות וכתבות שבהם תוארה בין היתר כמפלצת, לסבית, בוגדת ומרגלת, מדוזה בעלות שיער נחשים, ערפד ששותה את כספי הציבור, מבזבזת קמח על פידור השיער כשלעם אין לחם לאכול.
בסופו של דבר היו אלה הבגדים שהתסיסו את זעמו של העם ובמהפכה הצרפתית כשפלשו ההמונים לטווילרי ולוורסאי הם התקדמו ישירות לארונות המלכה, לבזוז ולקרוע את שמלותיה, ואילו את הרהיטים וחפצי האמנות יקרי הערך השאירו כפי שהם.


הסוף
המשפחה המלכותית נכלאה יחד ונסיונות הבריחה שלהם לא הצליחו. לאחר שהוציאו להורג את המלך לואי ה 16, ישבה אנטואנט במאסר שבו כל מי שרצה יכול היה להגיע ולהביט בה מאחורי הסורגים. במשך חודשיים לבשה יום ולילה שמלת אבלים שחורה, למרות שבתה שלחה אליה גם בגדים אחרים. כשהגיעה למשפט הבגד השחור המרופט הזה עורר סימפטיה בצופים שרצו לסיים את ההליך נגדה ולשחרר אותה אך היה מאוחר מדי. במשפט הואשמה בבגידה למרות שלא היו כל עדויות לכך והעלילו עליה דברים שונים כמו שהיא מקיימת יחסי מין עם בנה בן ה 8, היא הגיבה לכל ההאשמות ואמרה שאפילו הטבע אינו מאפשר דבר כזה והקסימה את כולם בדיבורה ואישיותה. בכל אופן להוצאה להורג נאסר עליה ללבוש את השמלה השחורה הבלויה כדי לא לעורר אמפטיה בציבור, וכך אל הגיליוטינה הגיעה בשמלה לבנה חדשה ששמרה, עם שיער שהלבין בטרם עת והיא רק שבועיים לפני יומולדת 38.


ציור של אנטואנט מובלת אל הגליוטינה בשמלה לבנה פשוטה. מספרים שנשארה אצילית עד הסוף, וכשבטעות דרכה על רגלו של התליין התנצלה בפניו.
מה שקרה עם ילדיה לאחר מותה

סופי ביאטריס ( 1786 - 1787 ), נולדה לפני הזמן ומתה בגיל 11 חודשים.

ג'וזף לואי פרנסואה קסבייר , 22 אוקטובר 1781 - 4 יוני 1789, מת ממחלה בגיל שמונה, כנראה משחפת

לואי שארל, דופן צרפת, מי שמכונה לואי ה-17, 27 במרץ 1785 - 8 יוני 1795, מת בגיל עשר, שנתיים לאחר הוצאתה להורג של אימו ובהיותו שבוי במצודת טמפל. במשך זמן רב רווחה האמונה שהוא לא מת בכלא אלא הוחלף בילד אחר והוברח משם. עם זאת, בבדיקות שנערכו לשריד היחיד מגופתו- ליבו ששמור היום בכנסיית סנט דניס, מול שריד מגופתה של אימו, אין ספק כי הילד שמת במצודת טמפל הוא לואי שארל. כנראה מת מסיבוכים של מחלת השחפת שנבעו מתנאי מעצרו הקשים.

מארי תרז, נסיכת צרפת , 19 דצמבר 1778 - 19 באוקטובר 1851. לאחר הוצאתם להורג של הוריה ומותם של אחיה, נשארה כלואה בכלא טמפל עוד כשנתיים. בגיל 17 שוחררה במסגרת חילופי שבויים עם אוסטריה ומיד נישאה לדוכס דה אנגולם, אחיינו של מי שהכריז על עצמו כמלך לואי ה 18. הנישואים לא היו מאושרים ומעולם לא מומשו ונסיבות ילדותה הותירו אותה מרירה וכועסת. טכנית היתה מלכת צרפת למשך 20 דקות עד שבעלה הדוכס חתם על מסמכי הויתור. מתה בגיל 72, ובעדותה האחרונה אמרה שכדוגמא שהיא לוקחת מהוריה היא סולחת לכל אלה שהפכו את חייה לאומללים. היא יחידה ששרדה את המהפיכה הצרפתית ונותרה בגלות מצרפת כל חייה.

.
אנטואנט עם שלושה מילדיה, הילד מצביע על העריסה המכוסה בשחור ובכך מרמז על התינוקת שמתה בינקותה.

סיכום:
אויביה העיקריים של המלוכה לא היו ההמון הצרפתי אלא אלה שרצו את המלוכה לעצמם וגרמו להתססה ולפרסומים המכפישים בעיתונות. הריגתה של מארי אנטואנט נחשבה בעיני רבים מהתקופה כמעשה מיותר, שסימל יותר מכל את הברבריות ותאוות הדם של צרפת בתקופת המהפכה, שבה נהרגו 17,000 איש בגיליוטינה בפריז, ואלפים רבים נוספים ברחבי צרפת. מארי אנטואנט נקברה בקבר אחים בלתי מסומן שבו נקברו רבים מהרוגי הגליוטינה, בהם לואי ה-16. בשטח זה נבנתה מאוחר יותר כנסיית מדלן  בינואר 1815 הוצאו עצמותיה יחד עם עצמות בעלה ונקברו בבזיליקת סן דני, שם נבנתה מצבת קבר למלך ולמלכה בקתדרלת הקבורה של כל מלכי צרפת

קירסטן דאנסט בתפקיד מארי אנטואנט מתוך הסרט הנושא את אותו שם

יום שלישי, 15 במאי 2012

חוזרת במחולות ה Cat Daddy

בלוגי המוזנח שלום,
מזה זמן רב נטשתי אותך אך היום חזרה אלי רוח ההתעניינות- בעודי גולשת לתומי ברשת נתקלתי בכתבה שרציתי לקרוא, כשפתחתי גיליתי שזה סרטון (באסה). בסבלנות שרדתי את הפרסומות ואז הם התחילו לדבר על משהו אחר בכלל, והדבר האחר הזה היה שיוטיוב החליטו להסיר סרטון של כוסית רוקדת בביקיני כי הוא סקסי מדי. ברקע הקרינו את הסרטון והרקדנית המוכשרת התבררה כקייט אפטון מויקטוריה סיקרט שהתגלתה כיצורה יפיפייה וכובשת והריקוד שרקדה הינו מחול אמריקאי משונה שמכונה "Cat Daddy"- שם מסקרן לכל הדעות.


כאן תוכלו לראות את הסרטון המדובר והמומלץ בהשגחתו הפרועה של טרי ריצ'רדסון-
http://www.youtube.com/watch?v=MCUnWIs88CQ

אז מהו אותו קט דדי?

1. קט דדי הוא כינוי לפלייבוי מזדקן, סוג של קוגר זכר.
2. קט דדי הוא ריקוד שהוא עדכון או תוספת לריקוד ה "דאגי".

ריקוד הקט דדי כולל תנועות ידיים בהצלבה ואז- וזה העיקר- תנועות ידיים שמחקות הנעה של כיסא גלגלים (!) תוך כדי השתופפות נמוכה לריצפה.


השיר שהתחיל את הטירוף:
(של הריג'קטס, בלווית כריס בראון המכה הידוע)
http://www.youtube.com/watch?v=JWZwLCKyR1Q

איך הכל התחיל?

ריקוד הדאגי, שהוא בעצם הבסיס עליו מולבש הקט דדי, הוא ריקוד פרי סטייל, שכולל העברה של היד ליד הראש באופן מתוחכם. כל אחד רוקד דאגי אחרת ו"הופך אותו לשלו".

ריקוד הדאגי הומצא הדאלאס, ב 2007, ונקרא כך בגלל תנועות ריקוד של ראפר משנות ה 80 שזהו שמו הפרטי. הראפר ליל ויל יצא אז בשירו My Dougie:
http://www.youtube.com/watch?v=jO8NRfXgI8E

ב 2009 יצא הלהיט Teach me how to dougie של cali swag district שהפך את העסק לויראלי וכבש את הרשת:

http://www.youtube.com/watch?v=E7kgHRlUlHc&feature=related

בסמוך לכך נרצח הזמר המרקד, שהיה רקדן הדאגי הטוב מכולם. בלוייה רקדו כולם את הדאגי לזכרו.


ביליתי את היום בניסיון לחקות את תנועות כיסא הגלגלים הנחשקות אך ללא הצלחה. בקרוב יש לי יומולדת, מי מביא לי ראפר שילמד אותי האו טו דאגי??

יום שבת, 31 במרץ 2012

איך לערוך שולחן לסעודה רשמית- מהדורת חג

אנשי מד מן בדינר פרטי כהלכתו



















מכירים את הסרטים האלה בהם אדם פשוט וגס נימוסים מוזמן לארוחה בורגנית, סופר פנסי ולא יודע מה לעשות עם כל כלי האוכל שמונחים לפניו? אז כשירות לציבור וכדי למנוע מכולנו התפדחות לא רצויה, להלן החוקים לעריכת שולחן על פי כללי הטקס. שימושי גם אם הוזמנתם במקרה לחתונה מלכותית, אם אתם מקרה של גבירתי הנאווה, או אפילו לחג הפסח- היו אתם אלה שמפדחים את אורחיהם! ערב החג מתקרב בצעדי ענק ואני אוחזת בדעה שאם כבר חוגגים אז למה לא להשקיע ולהרגיש כבני אצולה לערב אחד.
וגם, קצת על חג הפסחא.

עריכת שולחן רשמי:

עד עתה, בעת עריכת שולחן הייתי מניחה את הסכין והמזלג יחדיו מימין לצלחת. אבל מה קורה כשיש כלים נוספים? הכלל העקרוני אומר שמתחילים לסעוד מהסכו"ם החיצוני ביותר ומשם מתקדמים כלפי הצלחת- כלומר, כף המרק תהיה הרחוקה ביותר מהצלחת מצד ימין ומזלג הסלט יהיה הרחוק ביותר מהצלחת בצד שמאל- כי לרוב אלה המנות המוגשות ראשונות.

 















סידור הסכו"ם- ביתר פירוט:  

סכו"ם: מימין לצלחת- מהקרוב ביותר לצלחת וכלפי חוץ: סכין, כפית, כף (אם מגישים מרק). משמאל לצלחת- מהקרוב ביותר החוצה: מזלג קינוח, מזלג סעודה, מזלג סלט. לפעמים יש גם סכין ומזלג יעודיים לדגים ואז הם יונחו בין סכו"ם הסלט לזה של המנה העיקרית. יוצא מהכלל הוא מזלג הקוקטיילים שאם יש בו צורך הוא יונח מצד ימין הרחוק, שלא כמו שאר חבריו המזלגות. וריאציה נוספת היא להניח את כפית ומזלג הקינוח בראש הצלחת. אם זה הסידור שבו תבחרו אז תקפידו שהכפית תהיה מעל המזלג ותפנה שמאלה ואילו שיני המזלג יפנו ימינה. חוץ מזה אפשר גם להגיש את הסכו"ם של הקינוח יחד עם הקינוח בסוף הארוחה. זו האפשרות העדיפה בעיני כי אז אין סכנה שהם יתלכלכו במהלך הארוחה.


אופציה נוספת לעריכת שולחן פאר















כוסות: סידור הכוסות יהיה מצד ימין העליון של הצלחת. יש לסדר את כל הכוסות שיהיו בשימוש במהלך הארוחה לצד כל סועד- זאת מלבד כוסית ליין קינוח שניתן להגיש יחד עם הקינוחים. מתחילים מכוס המים שתונח מצד ימין העליון של הצלחת, ממש מעל הסכין. כוסות היין יועמדו מימין לכוס המים לפי הסדר הבא: כוסית ליין אדום, כוסית ליין לבן, גביע לשמפניה וכוס כללית.

כללי: מצד שמאל העליון של הצלחת יש להניח צלחת אישית קטנה ללחם ועליה סכין חמאה. את המפית, לפי ספר הנימוסים וההליכות, יש להניח משמאל לכל המזלגות.

שימו לב- זה לא מנומס להניח את הסכו"ם שכבר התחלתם להשתמש בו ישירות על השולחן. יש להניח אותו על הצלחת האישית עד שנשתמש בו שוב. כדי לסמן שסיימנו לאכול את המנה הנוכחית ואנו לא מעוניינים בתוספות יש להניח את הסכו"ם בהצלבה על הצלחת, אם אנו עדיין סועדים מניחים אותו בצורה מקבילה על הצלחת. משסיימתם לאכול את המנות הראשונות מניחים על הצלחת את הסכו"ם בו השתמשתם- הוא סיים את תפקידו לארוחה זו ויפונה מהשולחן יחד עם הצלחות.

קישוט שולחן הסעודה:
(סופסוף יש לי מה לעשות עם הידע שצברתי בלימודי עיצוב אירועים!)

סידור שולחן פסחא - ורוד וירוק אביביים בשילוב ביצים צבעוניות

























לאחר שסיימנו לערוך את השולחן כדאי כמובן גם לקשט אותו כדי ליצור אווירה מיוחדת- בד"כ הדקורציה היא במרכז השולחן, אך יש לדאוג שהסנטרפיס הזה לא יפריע לתקשורת בין הסועדים ושישאר מקום להנחת המזונות- כלומר- משהו נמוך ושאינו תופס מקום רב.

סידור שולחן אנרגטי בצבעי ורוד כתום וסנטרפיס שמשלב פירות ופרחים

























לא חייבים ליצור פריט אחד גדול, לפעמים נחמד יותר ליצור חזרתיות עם אלמנט מוקטן שחוזר על עצמו. שילובים של פרחים ונרות יהלמו ארוע רשמי אבל אפשר גם להפגין יצירתיות עם זרי תבלינים וירקות או שילוב של פרחים ופירות.

חג הפסחא

בנצרות חוגגים את חג הפסחא/ easter, שנחוג כשבוע לאחר חג הפסח אצלנו. החג הוא לזכר אמונתם בתחייתו של ישו שהתרחשה במועד זה-כשבוע לאחר הסעודה האחרונה.

שי קטן לסועדים: מימין - ארנב שוקולד עם ברכה בצורת ביצה.
משמאל - מפית מקופלת בצורת ארנב

















החג קרוי באנגלית Easter והוא נקרא כך בגלל השם הגרמני לחג, שהוא Ostern. לא ברור אם מקור השם הוא באלה "אוסטרה"(Eostre) שסמלה פריון ואת ביאת האביב, או שהוא נקרא כך על שם חודש האביב הראשון שהיה קרוי "אוסטרמונאט".

לחג הנוצרי התלוו סממנים פגאנים שקשורים בפולחן האלה- למשל סיפור הארנבת שמטילה ביצים (!) מקורו באלה שצוירה לפעמים עם ראש של ארנבת והביצים שהן סמל לפריון. זהו מקור המסורת לפיה ה- Easter bunny מחביאה בבית ביצים והילדים צריכים לאתר אותן בבוקר החג.

קוריוז- באוסטרליה נחשבת הארנבת לחיה לא פופולרית ומזיקה, לכן נעשה שם ניסיון להחליף את הארנבת בחיית הכיס וולבי!


סידור שולחן בתכלת וורוד עם הרבה הפתעות בצורת ביצים

























מנהגים שקשורים לחג
צביעת ביצים: אחד המנהגים המזוהים עם החג הוא צביעת ביצים
. במקור מדובר היה בביצה מבושלת שאותה היו צובעים ומעטרים פריסטייל, אבל היום מחליפים אותן לרוב בביצי שוקולד או בביצי פלסטיק ממולאות.

אכילת ביצים: המנהג של אכילת ביצים בחג האביב מתועד היסטורית לימי הרומאים ואולי משם גם המנהג שלנו לאכול ביצים קשות בליל הסדר.

ביצי פברז'ה: סוג מיוחד של ביצי פסחא הן ביצי פברז'ה, יצירות אמנות שהוכנו על ידי האמן פטר פברז'ה עבור הצארים של רוסיה בין השנים 1885 - 1917. ביצי פברז'ה עשויות מתכות יקרות ומעוטרות באבני חן ונחשבות ליצירות מופת של צורפות.


















מקווה שאתם מרגישים מוכנים יותר לכל ארוע רשמי שהחיים יזמנו לכם. אשמח מאוד אם תשלחו לי תמונות של השולחנות המושקעים שלכם!

חג שמח :)

יום שני, 9 בינואר 2012

ארתור שופנהאואר

 1788-1860

ניטשה כתב על שופנהאואר- "הוא היה בודד לחלוטין. ללא ידיד, ללא אף ידיד. ובין אחד ואף לא אחד מבדיל האין סוף". ארתור שופנהאואר היה אדם בודד מאוד. הוא ניסה לשכנע את עצמו שזה לא מפריע לו ושבין כה אין בנמצא אנשים שיוכל למצוא איתם שפה משותפת. כל חייו הפיג את בדידותו והתנחם בקריאת ספרים, עם מילותיהם הרגיש שהוא יכול להזדהות. בהם מצא את המשפחה והחברים שלא היו לו. הוא תאר את הספרים כמתנות בזמן שהותירו עבורו כותביהם- מתנות של ידידות, ידע והבנה והוא כמו מחפש מטמון מנוסה מוצא את אוצרות החוכמה האלה ומתנחם בהם. בעבודתו הושפע בעיקר מכתביהם של אפלטון, קאנט, שפינוזה ובודהה (כנראה הראשון בתקופתו שקרא כתבים בודהיסטיים).

חיים אישיים:
שופנהאואר נולד למשפחת סוחרים אמידה בגרמניה. אביו התאבד בנעוריו ואמו הסופרת עברה לוימאר שהיוותה את מרכז התרבות והבוהמה באותה תקופה. ארתור החל בלימודי רפואה אך במהירה עבר לפילוסופיה וקיבל דוקטורט על עבודתו "השורש המרובע של עקרונות התבונה המספקת".
בגיל 32 השיג משרת מרצה זמני באוניברסיטת ברלין. את השיעור שהעביר, שנקרא "מהות העולם" קבע בדיוק בשעות ובימים בהם העביר גיאורג וילהלם הגל את שיעוריו שלו. הגל היה ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה והפילוסוף הפופלארי ביותר באותם ימים. לשיעורו של שופנהאואר הגיעו 5 תלמידים בלבד והם זכו לשמוע אותו מטיף כי הוא בא לשחרר את הפילוסופיה הפוסט-קאנטיאנית מהפרדוקסים הנבובים ומהשפה המשחיתה והמעורפלת של הפילוסופיה באותה תקופה. ברור היה לכולם שבדבריו הוא מכוון להגל עצמו וכך, תוך זמן קצר נותר ללא תלמידים כלל.
עד יום מותו לא העביר יותר הרצאות פומביות ולא חזר לעבוד. הוא הצליח להתקיים כל חייו בצמצום בזכות ירושת אביו.

בגיל 31 רב עם אימו וניתק לנצח את יחסיו איתה למעט חליפת מכתבים אקראית בנושאים עסקיים. עם אחותו היחידה  לא רצה לתקשר. האמין שאדם יכול להיות עצמו רק כשהוא לבדו.
את 30 שנות חייו האחרונות העביר בפרנקפורט. חי בדירות שכורות, ללא משפחה וחברים, מעולם לא נשא אישה והעביר את ימיו עם כלבו הפודל אטמאן. כל השנים ניהל סדר יום קבוע שהחל בשלוש שעות כתיבה, המשיך בשעתיים של נגינה על חליל, שחייה בנהר גם בימי החורף הקרים וסעודת צהריים באותו מועדון תמיד- ה"אינגלישר הוף", לבוש פראק ועניבה לבנה. לאחר הארוחה יצא לטיולים ארוכים עם כלבו תוך שהוא נשמע מדבר לעצמו ובלילות העביר את זמנו בקריאה. מעולם לא קיבל אורחים. אנשים שרצו לדבר עם הפילוסוף היו מגיעים לפגוש אותו במועדון. הוא היה ידוע במזגו הסוער ויש סיפורים רבים על שנינותיו מאותה תקופה. למשל מספרים כי היה מניח מטבע זהב על השולחן בתחילת הארוחה ואוסף אותו בהולכו. יום אחד שאל אותו אחד הקצינים לפשר המעשה וארתור ענה כי הוא מתכוון לתרום את המטבע לצדקה ביום בו קצינים יגידו דבר מה בעל חשיבות שאינו עוסק בסוסים, נשים ומלחמות. אנקדוטה נוספת היא על אישה שקוננה בפניו על בעלה ובסוף שאלה האם הוא מבין לליבה והוא ענה שהוא מבין ללב בעלה.


סופר אלמוני, שסעד עם שופנהאואר בן ה 58 בשנת 1846 תיאר אותו כך: בנוי היטב, בדרך כלל לבוש היטב אך בסגנון שיצא כבר מן האופנה. גובה ממוצע, שיער כסוף קצר. עיניים בגוון כחול, משועשעות ונבונות להפליא.. הפגין טבע מופנם ובעת דיבור- טבע ברוקי כמעט שבאמצעותו נהג לספק מדי יום חומר לא מבוטל לסאטירה זולה על.. חבורת השולחן. וכך נעשה אותו חבר לשולחן- אדם מר נפש באורח קומי, אך למעשה בלתי מזיק וזועף באופן נעים- למושא התבדחות מצד אנשים נקלים שנהגו לצחוק לו- אף כי יש להודות שלא עשו זאת בכוונה רעה.





הגות:
שופנהאואר הגה את רעיון ה"לא מודע", שלפיו המניעים העיקריים שלנו הם תשוקות ורצונות שאינם מודעים. הוא גם ההוגה הראשון בתקופתו שכתב על המיניות. יצר המין הוא בעיניו גילוי בסיסי של הרצון. רעיונות אלה השפיעו על פרויד, אך אצל שופנהאואר בניגוד לפרויד, הלא מודע קודם למודע ואינו "מחסן" לתכנים שהודחקו מהמודע.

שופנהאואר הרבה לדבר על החיים כסבל מתמשך וזאת בדומה לתורתו של בודהה. הוא האמין כי המקור לסבלו של האדם הוא הרצון, משום שזה, מטבעו אינו יכול לבוא לידי סיפוק. האדם הוא ביטוי לרצון והדרך לשרוד את החיים היא לבטל את הרצון החופשי ולדכא אותו או לתעל אותו לכיוונים אחרים כמו אמנות.


"החיים מולכים אותנו שולל... האושר שוכן תמיד בעתיד, או לחילופין בעבר, ואילו ההווה דומה לענן שחור קטן שנע מעל למישור שטוף שמש; לפני הענן ומאחוריו הכל זוהר, רק בפני עצמו הוא מטיל צל. כך קורה שההווה תמיד מלא בחוסר סיפוק, אולם העתיד אינו ידוע, והעבר בלתי מושג. בגלל האסונות, הקטנים, הגדולים יותר, והגדולים מאוד, המתרחשים בכל שעה, יום, שבוע, ושנה, בגלל התקוות הנכזבות והתאונות המשבשים את כל תכנוני האדם, החיים מותירים בצורה כה ברורה את הרושם של תופעה הצריכה להגעיל אותנו עד שקשה לתפוס איך קיים אדם שלא ישים לב לכך, וכיצד מישהו יכול לחשוב שהחיים נמצאים כאן כדי שנהנה מהם, ושהאדם קיים על מנת להיות מאושר. נהפוך הוא, הולכת השולל המתמשכת, כמו גם הטבע הכללי של החיים, מציגים את עצמם כמיועדים בכוונת תחילה לעורר את האמונה ששום דבר אינו שווה את מאמצינו ומאבקנו, שכל הדברים הטובים הם ריקים וחולפים, שהעולם מכל צדדיו הוא פושט רגל, וכי החיים הם עסק שלא מכסה את העלויות".




למרות ההתעלמות ממנו המשיך שופנהאואר את עבודתו ולא הפסיק להאמין בעצמו. כתב את הספרים העולם כרצון וכדימוי (איזה שם מרגש!) ו- שתי בעיות היסוד של תורת המידות. הוא זעם על כך כי אינו מובן כהלכה ואינו זוכה לתהילה לה הוא ראוי. בהקדמה לאחד מספריו הוא אף מסביר לקורא איך עליו לקרוא את הספר ואיזה ספרים עליו לקרוא כמבוא. במהדורה אחרת הוא מציין כי כלל אינו כותב לאנשי אירופה של אותה תקופה כי אם מכוון את דבריו לקוראי העתיד שאולי יצליחו להבינו. התהילה הגיעה רק בערוב ימיו ונעמה לו מאוד. הוא נחשב לכותב מופלא שכתב בבהירות ומקוריות שהכירו בה במלואה רק מאה שנים לאחר מותו.

בונוס למתמידים:
בין הספרים שכתב ישנו ספר קצר ומבדח שמסביר את משנתו בדבר אמנות הויכוח-להלן החוקים שיעזרו לכם לנצח- תרגום גאוני על ידי אראל סג"ל

1. הובל את טענת היריב מעבר לגבולותיה הטבעיים. הגזם. ככל שטענתו כוללנית ורחבה, כך יקל עליך להפריכה. טענה מצומצמת ומוגבלת קלה יותר להגנה. אם יריבך מכליל, הבא כדוגמה את ההפך. מספיקה רק סתירה אחת.
2. התעלם מהכוונה המקורית של טענת יריבך, ותקוף. דוגמה: יריבך טוען שלא ניתן להתעלם מהגורם האנושי בתאונות דרכים. האשם אותו שהוא מגן על הממשלה ועל אחריותה בתקצוב התשתיות.
3. הסתר קלפים. הימנע מחשיפת מסקנתך הסופית עד לסיום הדיון. מעת לעת שרבב רמז לטיעון בדיבור אך הימנע מגילוי מלא. הבא את יריבך להסכים עם חלק מטיעונך. מאוחר יותר, על גבי המוסכמות, פרוש את המסקנה הסופית על השולחן.
4. עשה שימוש בדתו, אמונתו וערכיו של יריבך כתנאים מסייעים להפרכת טיעוניו או לחיזוק אלו שלך.
5. שטח טענתך והוכח אותה על ידי מטר שאלות על יריבך. לאחר מספר הגון של הסכמות, הצע מסקנה בהתאם.
6. הוצא את יריבך מכליו. אדם עצבני ומרוגז הוא אדם מוגבל. הוא יתקשה להת פעיל שיפוט קר או להשיג את יתרונו.
7. אם יריבך עונה על כל שאלותיך בשלילה, עבור טקטיקה. שאל שאלות שתשובות חיוביות עליהן יוכיחו טיעון הפוך לטיעון המקורי שלך. הפעם סרבנותו תהיה לו לרועץ.
8. אם על מנת להגיע למסקנה אתה משתמש באינדוקציה (הסקת מסקנה ממקרים פרטיים לכדי קביעה כללית) ויריבך מודה בחלק מהעובדות, חזור והדגש. בשלב הסופי של הדיון הצג את מסקנתך כמבוססת על עובדות מוסכמות ומאושרות. יריבך והקהל יאמינו שהמסקנה הסופית אושרה.
9. אם הוויכוח נסוב על רעיון כללי ללא שם ייחודי, עשה שימוש בשפה או בדימויים שיסייעו לטענתך. אמונה דתית למשל תהיה אצל א' התעלות רוחנית וקבלת ערכים מוסריים, ב' יטען כי מדובר בצרות אופקים ובאמונה תפלה.
10. כדי לגרום ליריבך להסכים לטענה שלך הצע לו טענה הפוכה. אם הניגוד בולט, היריב יהיה חייב לקבל את הצעתך כדי להימנע מפרדוקס. לדוגמה, אם ברצונך להוכיח חובת ציות ילד לאביו שאל: האם בכל מקרה על ילד לציית או לא לציית לאביו?
11. שקר. אם יריבך אינו מסכים עימך פנה לסכם את טיעונך כחוגג ניצחון גדול. אם יריבך הינו ביישן או טיפש, ואתה מנגד, בעל ביטחון עצמי רב וקול טוב וסמכותי, הטכניקה עשויה לעבוד.
12. אם אתה מבקש להוכיח טענה הקשה להוכחה, הנח אותה בצד לעת עתה. הגש טענה אחרת, טענה שאין חולק עליה, והצג אותה ככזו שממנה תגזור את מסקנתך הסופית. אם יתמזל מזלך יריבך העיקש ישלול אותה כי יחשוד בהטעיה. תשיג את נצחונך על ידי כך שתראה עד כמה אבסורדית התנגדותו לטענה אמיתית. אם יריבך יקבל אותה, חזור לסעיף הקודם ובביטחון הכרז כי טענתך המקורית נשענת על הסכמת יריבך. אמנם דרושה לכך מידה גדולה של עזות מצח, אך הניסיון מוכיח הצלחה במקרים רבים.
13. כשיריב מניח הנחה מוקדמת ואתה מוצא אותה לא עקבית עם מצבו, אמונותיו, מעשיו או חוסר מעשיו, תקוף. למשל, יריבך תומך בהתאבדות, שאל אותו, מדוע אינו תולה את עצמו.
14.  זיהית כי יריבך עלה על קו מחשבה וטיעונים המובילים להבסתך, עצור אותו. אל תתיר לו להמשיך למסקנה. הפרע לפולמוס. פרק את טיעוניו לגות רמים ונסה לשנות את הנושא.
15.  אם יריבך מאתגר אותך בטיעון מוחלט, נסה להפוך את טיעונו לפחות ספציפי. נניח, הוא מציב מולך את תאוריית היחסות, השב לו במוגבלות הידע האנושי וצטט מתוך תורת ההכרה של קאנט.
16. אם יריבך משתמש בטענת כזב המבוססת על אמונה תפלה או דעה קדות מה, אם הוא תוקף אותך באופן אישי, למרות שאתה צודק אל תענה לו בטיעון המבוסס על הפרכת דבריו אלא השב לו באותה מנה. הניצחון הוא שחשוב, לא האמת.
17. הכחשה של עובדה ודאית תעצבן את יריבך ובכך עשויה להביא להרחבת טיעונו מעבר לגבול הסביר. כשתסתור את ההגזמה יידמה כאילו סתרת את טענתו הכללית. אם יריבך מנסה להדביק לך את השיטה, הגדר היטב את גבולות טענתך, "זה מה שאמרתי, לא יותר".
18. מהלך מבריק הינו שימוש בטיעון היריב כנגדו. נניח שיריבך מצהיר כי בשל היות א' ילד עלינו להיות סבלנים כלפיו. אתה מגיב כי דווקא בשל היותו ילד עלינו לחנך אותו בנוקשות, אחרת ימשיך בהתנהגותו הרעה.
19. אם יריבך כועס על אחד מטיעונך, עליך לחפור בדיוק שם. לא רק שזה ירגיז אותו עוד יותר, זה גם ייראה כאילו שמת את האצבע על הנקודה החלת שה שלו ומשום כך הוא תוקף.
20. כשהקהל מורכב מהדיוטות שאינם מומחים בנושא הדיון, הטל ביריבך המומחה טיעון שגוי, אבל כזה שייראה בעיני הקהל כטיעון מביס. טקטיקה זו אפקטיבית במיוחד אם יריבך יתקבל כמגוחך והקהל יצחק לו. כעת ייאלץ יריבך להשמיע הסבר ארוך, למדני ומפותל כדי להסביר שטעית. בינתיים הקהל יאבד סבלנות.
21. אם יריבך מכבד סמכות או מומחה מסוים צטט אותם כדי לחזק את מסקנתך. בהרבה מקרים אנשים מעריצים מומחים וסמכות בעיקר כי הם לא מבינים אותם. לצורך הדיון אתה יכול כמובן להביא ציטוט חלקי או מעוות, או פשוט לשקר ולהביא ציטוט שהמצאת בעצמך.
22. אם אינך מוצא תשובה לטענות יריבך הכרז באירוניה כי דבריו הם מעבר לכוחה הדל של הבנתך. בכך אתה רומז לקהל שדברי יריבך הם שטויות. טכת ניקה זו תשמשך רק אם אתה בטוח שהקהל חושב יותר טובות עליך מאשר על יריבך.
23. דרך נוחה ומהירה להיפטר מטענת היריב היא להטיל בה חשד ולהכניסה לקטגוריה דוחה. פשיזם, אתאיזם, אמונה תפלה וכו'. סעיף זה דורש שני תנאים: א. טענתו מתאימה לקטגוריה. ב. הקהל במקום רואה בקטגוריה דבר דוחה.
24.  העלית טיעון או שאלת שאלה שיריבך מתקשה לענות עליה באופן ישיר והוא מנסה להתחמק באמצעות שאלה נגדית או שינוי נושא - בינגו. עלית על הנקודה החלשה שלו, אפילו בלי שהתכוונת. כעת עליך להכות שם עוד ועוד. לא לתת ליריב להתחמק. זאת, אגב, גם אם אתה עצמך לא מזהה עדיין את מקור ומהות חולשתו.
25.  במקום להתייחס לאינטלקט של יריבך לך אל מניעיו. אם תצליח לגרום לטענתו - גם אם היא נכונה - לעמוד בסתירה לאינטרסים שלו, הוא יזנח אותה מיד.
26. הטעה ובלבל את יריבך בשימוש בשפה גבוהה ונמלצת או בשרבוב מונחים בעלי מקדם פלצנות גבוה. אם יריבך מוגבל או אינו רוצה להיראות כמי שאין לו מושג על מה אתה מדבר, הוא עשוי להסכים איתך.
27. אם יריבך צודק אך למזלך משתמש בטיעון או עובדה שגויים, הפרך ומשול. הצהר שבכך הפרכת את מסקנתו הנגזרת. כך עורכי דין גרועים מפת סידים תיקים טובים.
28. עלוב ביריבך, בעיקר אם אתה מזהה ניצחון קרוב שלו. ירידה לפסים אישיים מטשטשת את נושא הדיון ומעבירה את המשחק למגרש שבו יריבך ייאלץ להתגונן מפני האשמות אישיות. טכניקה זו פופולרית מאוד, כי מספיקה מיומנות מוגבלת להפגינה.




ציטוטים נבחרים:

* בעל הכשרון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה, אשר איש מלבדו אינו מסוגל להגיע אליה. גאון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה שאחרים אינם מסוגלים אפילו לראות.
* היסודות העמוקים בתפיסת עולמנו, ומימלא גם עומקה או רדידותה, נבנים בשנות הילדות. עם הזמן מגיעה התפיסה הזאת לידי פיתוח ושלמות אך ביסודה היא נותרת כשהיתה ואינה משתנה
* חיים מאושרים אינם אפשריים. המיטב שאדם יכול לצפות לו הוא חיים הירואים.
* ראשם של אחרים הוא מקום עלוב מכדי לשמש כמשכן לאשרו האמיתי של האדם.
* ההכרה היא רק פני השטח של נשמותינו, וכמו האדמה עצמה, אין אנו יודעים עליהן אלא את קליפתן העליונה
* למראית עין נמשכים אנשים לנוע קדימה; למעשה, הם נדחפים מאחור
* רק כתבים שמקור מחצבתם בנפש יוצרם ראויים לקריאה
* בכל פרידה יש מטעם המיתה ובכל פגישה מחודשת יש מטעמה של תחיית המתים.
* את שהלב דוחה אין הראש מקרב
* האמת נהנית מרגע קצר של תהילה בין שתי תקופות: בראשונה היא מוקעת כפרדוקס, ובשנייה היא נלעגת כבנאלית
* העליצות ושמחת החיים של נעורינו נובעות, בין השאר, מכך שאנו מטפסים על גבעת חיינו, ואיננו מבחינים במוות המשתרע מעברה האחר
* אם החושך מפחידנו וגורם לנו לראות דמויות מפחידות בכל מקום, חוסר בהירות הרעיונות המקביל לחושך, גורם לאותה תוצאה. אכן, חוסר ודאות גורם לחוסר ביטחון, וכך בערב, מחשבותינו, בעניינים הנוגעים לנו, מקבלות בקלות צורה מאיימת ונעשות מחרידות."
* אדם הוא ביסודו חיה פראית ומפחידה. אנו מכירים אותו אך ורק כאשר הוא מרוסן ומאולף על ידי מה שאנו מכנים ציביליזציה.
* אפשר להשוות את החיים למפית רקומה, שהאדם לומד לראות את צדה העליון במחצית הראשונה של חייו, אך במחצית השנייה שלהם הוא לומד לראות את הצד השני שלה. הצד הזה אינו יפה, אבל יש בו כדי להחכים, מפני שהוא מאפשר ללמוד כיצד נקשרים אלה לאלה קצות החוטים