יום חמישי, 19 בדצמבר 2013

בארוק: אופנה במאה ה -17

אז התחלתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה והייתי בטוחה שהבלוג שלי רק ירוויח מזה.
אך הנה אני כבר בערוב ימי הסמסטר וזה יהיה הפוסט הראשון... 
וגם זה רק כי הכנתי עבודה במסגרת קורס על הבארוק.
בכל אופן נושא העבודה היה מרתק במיוחד ודיבר על אופנת הבארוק, עם התמקדות במחצית השניה של המאה, והחלטתי להביא גם לכאן גרסה ערוכה ומתומצתת של אותה עבודה, עם דוגמאות לשינוי באופנה על הציר ההיסטורי שבין המאה ה- 16 ל- 18 וסיבות אפשריות להבדלים אלה.



ברמה הכללית תקופת הבארוק מתאפיינת בכל תחומי האמנות בתחושה של גרנדיוזיות, תנועה, אינסוף, משחקי אור וצל, נטייה לפעלולים ואשליות וכו'. זו תקופת מעבר, תקופה של תגליות מדעיות (כמו שכדור הארץ אינו מרכז היקום), שמתנגשות עם אמונה דתית חזקה, וכתוצאה מכך בני התקופה מתקשים להגדיר את עצמם ואת הקודים החדשים שמצופים מהם. האמנות בתקופה הזאת פורחת וניתן לציין את שייקספיר, באך, קראווג'ו ורמברנט בין הבולטים ביוצרים.

סביב 1600 משתנה התרבות הפוליטית ומתחילים לדבר על אבסולוטיזם. לואי ה- 14 עולה לשלטון בצרפת (1638-1715) והופך אותה למעצמה החזקה באירופה. צ'ארלס הראשון (1600-1649) שהיה מלך אנגליה סקוטלנד ואירלנד עד שהוצא להורג במלחמת האזרחים, מוחלף בבנו צ'ארלס השני (1630-1685) שחוזר כשהניסוי במשטר לא מלוכני נכשל ויש רסטורציה של המלוכה. 

בתמונות הבאות ניתן לראות את ההבדלים באופנת גברים ונשים מתקופת הרנסנס ועד לרוקוקו, כאשר ניתן לראות בקלות את השוני המהותי בתקופת תחילת הבארוק, עם אופנה משוחררת בהרבה, עם מחוך גמיש ופחות מגביל, צלללית רחבה ומותן גבוהה. 







המאה ה- 17 מתאפיינת בשינויים אופנתיים מהירים שלא נראו מעולם לפני כן. הבגדים הופכים ממגבילים כמו בתקופת הרנסנס למשוחררים (המחצית הראשונה של המאה) וחוזרים להיות מגבילים פעם נוספת. הקישוטים המרובים ירדו מהבגדים ואז הוחזרו אליהם אצל גברים ונשים כאחד במה שמבטא היטב את חוסר השקט של התקופה.

דוגמאות אופנתיות מהתקופה: ציורים של אנשי מעמד הביניים והסוחרים. האצולה לבשה גזרות דומות אך מקושטות בהרבה.

1650: האופנה לגברים ולנשים כוללת קו מותן גבוה, צללית רחבה ומשוחררת והרבה שימוש בתחרה, בייחוד בצווארונים ובחפתים. הגבר לבוש בחולצת 'דאבלט', מכנסי בריצ'ס, מגפיים, כובע רחב שוליים ומקל הליכה שהופך לפריט אופנתי בתקופה.



1670: קו המותן מתארך עבור שני המינים. הגבר לבוש במעיל Justaucorps, מכנסי בריצ'ס קצרים ורחבים יותר, לכובע שלו נוספת נוצה. האישה בחולצת 'בודיס' עם שרוולים רחבים, עיטורי פפיונים, חצאית 'פטיקוט' תחתונה עם עיטורי זהב וחצאית עליונה שמתרוממת לצדדים כמו מסך תאטרון. היא אוחזת במחמם ידיים מפרווה 'מאף', ומסיכה, שהיתה פריט אופנתי ליומיום באותה תקופה!


1690: האישה לבושה בשמלה שנוסף לה 'סטאמקר' (קדמת השמלה שמקושטת בפפיונים בתמונה) זה מעין פאנל בצורת האות U שמוסיף קישוט לתלבושת וגם הופך את המחוך לקשיח יותר משום שהוא מרופד בפיסות עץ או עצמות לוויתן.
סינר תחרה הופך למאוד אופנתי, והיא מציגה את תסרוקת ה Fontange שהיתה הכרחית.
הגבר בעניבת Jabot, מעיל באורך הברך, שיערו הטבעי ארוך ומסולסל.



ההשפעה הצרפתית על האופנה: 

לואי ה- 14 שעולה לשלטון בצרפת ב- 1643, האמין שעליו לשמש דוגמא לאנשיו בטעם וסגנון בכל התחומים- אדריכלות, ריהוט, מזון ואופנה. בילדותו ניסה ההמון למרוד במונרכיה (הפרונד), ולכן היה חשוב לו לשלוט בהם ביד חזקה. הוא עשה זאת באמצעות האופנה!



הוא עודד את האצילים לעזוב את נחלותיהם ולהגיע להתגורר איתו בוורסאי. שם גרם לאצילים להיכנס לחובות מההוצאות העצומות שציפה מהם להוציא על לבוש יקר. הוא היה מהיחידים בשליטי אירופה שדרשו קוד לבוש שונה לכל מאורע רשמי, והוא ערך נשפים ומסיבות רבות בהן התחרו האורחים מי יתלבש הכי יפה ואלגנטי. כדי להיות אציל חזק היית צריך להגיע לכל המסיבות, ובגלל שבתקופה זו ככל שהיית לבוש טוב יותר גם נחשבת לאדם חזק יותר, התחרות הפכה לקשה. האצילים עסקו בתככים ומזימות בחצר המלך ובזבזו את כל כספם על אופנה.

האצילים נאלצו לבקש מהמלך הלוואות וכך נותרו עניים מדי ועסוקים מדי בענייני לבוש מכדי לחשוב על מרד.
לואי גרם לתחרות רבה בחצר, למשל ארגן את טקסי ההתפשטות וההתלבשות, בהם יכלו להיות נוכחים רק המקורבים אליו ביותר וזה היה גם הזמן היחיד בו יכלו לשוחח איתו אישית. הוא גם עיצב למשל מעיל יוקרתי בצבע כחול עם רקמת זהב וכסף – שהרשה רק ל 50 איש ללבוש בכל זמן נתון.

השפעתו התרחבה ופנתה גם למעמד הביניים- כל מי שהיה לבוש מספיק טוב יכול היה להיכנס לגני וורסאי ולחזות בפאר וההדר, וכך אנשים פשוטים חסכו כספם רק כדי להגיע לאירועים אלה ולהתרשם מכוחו.

בתקופה זו כוחה של צרפת מתחזק והיא הופכת ליצרן הראשי באירופה של מוצרי יוקרה כמו משי, תחרה וברוקאד. כמיליון מתושבי צרפת מועסקים בתחומי האופנה והטקסטיל לעומת רק כ 38,000 בתעשיית הברזל.
שיווק אגרסיבי לארצות אחרות מרחיב את ההשפעה הצרפתית על האופנה, וזה נעשה בין היתר בעזרת שימוש בבובות אופנה שהדגימו את הטרנדים החדשים, גם באיפור ושיער.



במהלך המאה הסגנון האופנתי נע גם על הסקאלה שבין הקוואלירים ל Roundheads.
החלוקה החלה במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, כאשר הקוואלירים היו האבירים הלבושים היטב שלחמו לצד המלך ובעד הדת הקתולית, מול הRoundheads שרצו להפיל את המלך, לתת יותר כח לפרלמנט ותמכו בדת הפרוטסטנטית. אלה לבשו בגדים בצבעים כהים עם צווארונים וחפתים לבנים, כפי שניתן לראות בתמונה מימין.





דוגמאות אופנתיות על אצילי התקופה:
לואי ה 14 נישא למריה תרזה נסיכת ספרד. בתמונה ניתן לראות אותה כנערה, באופנה הלא עדכנית של ספרד, עם פנייר נוקשה שמחזיק את החצאית בצורת שולחן:

מריה תרזה כילדה, 1653
























מריה תרזה נמסרת לבעלה ולצרפתים


מריה תרזה בפורטרט כמלכת צרפת

מריה תרזה ובנה, 1661































































ניתן לראות את ההתפתחות האופנתית המהירה שעוברת על מריה תרזה בחצר הצרפתית, כשהתוצאה היא המראה האופנתי שכולל קו מותן מוארך, מחוך קשיח, שרוולים רחבים, חצאית עליונה שמורמת וחושפת את התחתונה, והדגשה כללית על קווים אורכיים ויצירת מראה רזה.

באותה תקופה באנגליה, צ'ארלס השני מקבל לידיו את האננס הראשון שגודל על אדמת המדינה. הוא לבוש במיטב האופנה עם מעיל באורך הברך, פארה ארוכה ועניבת Jabot.


צ'ארלס השני מקבל את האננס הראשון שגודל על אדמת אנגליה 1675





















צ'ארלס נישא לנסיכת פורטוגל קתרינה, שגם היא מדגימה בתחילת דרכה את האופנה הספרדית הלא רלוונטית, ועוברת שינוי מהיר בחצר האנגלית: 


1660 - קתרינה כאישה צעירה



1663, קתרינה מלכת אנגליה












לבוש תחתון:
לבוש תחתון במאה ה 17 כלל כותונת כותנה בשילוב תחרה בשרוולים ובמחשוף, עם שרוולים רחבים. מעליה נקשר מחוך. פרטינגייל או Bum נקשרו מתחת למחוך כדי לתת נפל לאזור הירכיים.
השימוש פרטינגייל החל לצאת ולהיכנס לאופנה החל משנת 1600. במהלך מלחמת 30 השנים נלבש רק בספרד ובארצות האחרות נתנו לחצאיות מראה חופשי יותר, והוא נלבש רק לאירועים רשמיים. ב 1710 חזר הפרטינגייל לאופנה והנשים שלא לבשו אותו נראו מוזרות. 








שיער נשים:
בתחילת המאה השיער סודר בתסרוקת שנקראה Heartbrakers - v - השיער סודר בגלים משוחררים עד הכתפיים בצדדים, ויתר השיער היה אסוף או קלוע לכדור גבוה באחורי הראש. בחצי השני של המאה התלתלתים התארכו והפכו מורכבים יותר עד שנחו בחינניות מעבר לכתפיים


madame de montespan פילגשו הידועה ביותר של לואי ה 14, 1640-1707


.





















ב 1680 השיער התחיל לעלות כלפי מעלה. ולעיתים תסרוקות היתה מלווה בכובע Fontange : קונסטרוקציית מתכת מחופה בתחרה ופפיונים שהחזיקה את השיער במאונך. השיער הודבק למקומו בעזרת שומן כבשים וחלבון. בגלל שמים נחשבו למזיקים לעור הן לא חפפו (או התרחצו) הרבה וכינים הצטברו בתסרוקות. מקלות מיוחדים עוצבו כדי לאפשר גירוד חינני בשיער. 



שיער גברים:

עד 1663, אופנת הפאות לגבר המיוחס הפכה נפוחת שיער, גדולה, כבדה ובעלת מראה מזויף, ודרשה מהגברים לספר קצוץ את שיערם כדי שהפאה תשב טוב. צ'ארלס השני לבש פאה שחורה, והפאות נותרו לא מפודרות עד שנות ה 1690.

תכשיטים:
שרשראות פנינים צמודות לצוואר ועגילי פנינים נותרו פופולריים מ 1630 ולאורך כל התקופה.


Henrieta Maria

























נעליים:

נעלי עקב לשני המינים, מעוטרות משי וברוקד.














סיפור סינדרלה שנכתב בתקופה זו, אומר שסינדרלה נעלה לנשף כפכפי משי אדום משובצים פנינים, והנסיך בעצם התאהב בנעליים וכלל לא חיפש את הנערה הנועלת..
איפור:

אידאל היופי היה של פנים בשרניים, סנטר כפול, עיניים בולטות, שפתיים עבות, ושיער כהה. למרות שזמן וחומרים יקרים הושקעו בטיפוח היופי, בריאות והיגיינה גרועות, יחד עם שימוש בחומרי איפור רעילים, גרם לכך שנשים נחשבו אחרי השיא שלהן בגיל 20 וזקנות בגיל 30. גם נשים וגם גברים התאפרו. והיה מבחר גדול של אבקות ותמרוקים.


פילגשו הצרפתיה של צ'ארלס השני Louise de Kérouaille. .
 1681.


























עור לבן: עור בהיר נחשב כסמל לאצולה, עושר ועידון. משחות ואבקות שימשו להעצמת הלובן. משחת בסיס לבנה נוצרה מעופרת לבנה מעורבבת בחלבון וחומץ. זה נתן גימור חלק ומבריק אבל היה צריך להיזהר לא לצחוק כי אז המשטח נסדק. העופרת הרעילה את הלובש, וגרמה לחבלות בעור, שיניים מרקיבות, איבוד שיער ולבסוף מוות.

סומק: סומק בלחיים (עד אז רק קורטיזנות צבעו לחיים ושפתיים) יושם על ידי אבקת עופרת לבנה מעורבבת בצבע אדום, או פלפל ספרדי שנצבע באדום והיו משפשפים אותו על העור.
אודם: את השפתיים צבעו בצבע שמופק מכנימת הקוצ'יניל :שגופה מכיל כמויות גדולות של חומצה כרימינית שהיא חומר בצבע אדום (טחינת הכנימות והרתחתן במים והוספה של מלחי אלומיניום ונתרן יוצרת את צבע המאכל האדום קרמין). 


שומות דקורטיביות עשויות משי וקטיפה היו פופולריות לשני המינים. הן נגזרו לצורות קטנות כמו כוכבים יהלומים וירחים והיו פופולריות מאוד לדברים ולנשים. 
בתחילה שימשו השומות כדי להסתיר פצעים וצלקות בפנים, אך במהרה הפכו לסימבוליות: מדבקה ליד הפה סמלה רצון לפלרטט, ליד הלחי הימנית משמעה שאתה נשוי ואחת בפינת העין אומרת שאת פילגשו של מישהו. 

























לסיכום, ניתן לראות שתקופת הבארוק בשיאו, שהתאפיינה כתקופה של בלבול ואי שקט, התבטאה אופנתית בבגדים רפויים ומשוחררים. זה מזכיר מאוד תקופות של מרד כמו המהפכה הפמיניסטית, ילדי הפרחים של שנות ה 60 ואפילו מה שעובר על כל טיאייג'ר כמעט - התקופות האלה תמיד מתבטאות בלבוש משוחרר, חופשי, ללא קונסטרוקציות מגבילות, שמתחלפות לאחר מכן בלבוש המחויט והמסודר שמצופה מאיתנו חברתית. האם זו הסיבה למהפכה האופנתית של הבארוק? אני חושבת שכן.



למיטיבי קרוא, מוסף מושגי אופנה של המאה ה 17:

Bustle - מתפיח חצאית
Bodis - החלק העליון של שמלה

Corset = stay – זו פשוט המילה האנגלית של זה. בודיס שיש לו קשירה.
Petticoats - חצאיות תחתיות ששימשו למתן נפח - גם לגברים מתחת לבריצ'ס
Stomacher- קישוט לבודיס - פאנל בצורת יו או וי שהיה חלק מהבודיס או נקשר עליו. שימש לקישוט ולחוזק. במאה ה 16 חוזקו עם לוחות עץ או עצמות לוייתן. בתחילת המאה ה 17 עשו אותם רכים וזורמים יותר. בסוף המאה ה 17 שוב חזרו להקשיח, אבל כעת היה מעוצב כך שידחוף את השדיים מעלה, ויצור מחשוף אופנתי.
whisk - הצווארון הגבוה של המאה ה 16, לדוגמא אליזבת הראשונה




Breeches- מכנסי חצאית באורך הברך לגברים
Justaucorps - מעיל צבעי באורך הברך
waistcoat- המקור לווסט של היום אבל אז בד"כ הגיע עם שרוולים, לבוש ביניים בין החולצה התחתונה ומתחת למעיל
baldric- סרט "מלכות יופי"



















Rhinegraves : מכנסי בריצ'ס נפוחים מאוד שמעליהם נלבשה חצאית מקושטת. היו אופנתיים בין 1660-1680.

Jabot – קישוט לצוואר, נראה כמו עניבת תחרה רחבה. מוצמד לצווארון החולצה בסיכה או בסרט קשירה



יום שבת, 14 בספטמבר 2013

דברים שלמדתי על מלחמת יום הכפורים ביום כיפור

לפני כניסת הצום, בדרכי הביתה שמעתי כמה תוכניות מעניינות על המלחמה בגלי צה"ל. ואח"כ במהלך ביום קראתי עוד הרבה על המלחמה והאנשים שלקחו בה חלק. החלטתי לסכם בקצרה את עיקרי הדברים שלא ידעתי לפני כן, בתקווה שזה יעניין גם אתכם..

הראיון הראשון ששמעתי היה של טלי ליפקין שחק עם הילה כהן, בתו של מי שהיה הרמטכ"ל במלחמה דוד אלעזר (דדו).
היא סיפרה על אבא שלה, רגוע וחזק שאיבד את משפחתו בשואה ומעולם לא דיבר על הגעגוע והבדידות. היא סיפרה איך פעם כשהיתה בת 12 נתקעה לה הפלטה של ישור השיניים בגרון ורק הוא לא איבד עשתונות, הושיב אותה מול חלון ובחן את הגרון שלה בשלווה עד שהבין איך לשחרר אותו בלי לפצוע אותה. היא סיפרה שהיה שומע מוזיקה קלאסית וספרדית וכמה היה שבור לב ממסקנות ועדת אגרנט. היא אמרה שהעם ברחוב גרם לו להרגיש את תמיכתו וזה עזר.

לאחר מכן היה ראיון עם הרב לאו. הרב לאו הוא ניצול שואה, בן למשפחה של רבנים שהגיע לארץ כילד בן שש עם אחיו הגדול.
הרב נשאל על האווירה בתל אביב באותם ימים והאם היתה העיר מנותקת מתחושת המלחמה ששררה ביתר הארץ. הרב לאו, שהיה באותה עת רב של בית כנסת גדול בתל אביב, סיפר שעד שנשמעה האזעקה ביום כיפור 1973 בשעה 14:00 בצהריים כבר היה ברור לכולם שמשהו רע קורה - הגיוסים התחילו עוד בבוקר אותו יום - מכוניות צבאיות עצרו ליד בית הכנסת ורוקנו אותו לאט לאט מאנשים עד שנותרו בו רק זקנים וילדים. הם נשארו בבית הכנסת עד צאת הצום ורק אז התעדכנו בחדשות הקשות.

ישראל מאיר לאו בן ה-8 עוזב את מחנה הריכוז בוכנוואלד 
























הוכרזה האפלה בתל אביב, ומאותו רגע אסור היה להדליק אורות בבית וברחובות והחלונות ופנסי המכוניות נצבעו בצבעים כהים כדי למנוע ממטוסי קרב של האויב לנווט לפי האורות. הוא אמר שהאפילה הכניסה מורך בלבבות, ביטוי שמצא חן בעיני במיוחד. האפלה נועדה גם כדי למנוע זיהוי וירי על אוניות בנמל. היום ההאפלה היא מיותרת משום שמטוסי קרב מנווטים בעזרת חיישני חום וכו'.

המלחמה נמשכה 18 יום בלבד והסתיימה בהפסקת אש שאותה ביקשו מצריים וסוריה. בתחילת ימי הלחימה דיווחה התקשורת על הצלחות בשדה הקרב ורק ביום השישי, כשנמסר למשפחות ההרוגים (היו עד אז בערך 600) דיבר משה דיין לאומה וכינה אותה "מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים".



משה דיין
נולד בקיבוץ דגניה, בגיל 6 עברה משפחתו לנהלל, בנערותו הצטרף לארגון ההגנה ועל כך נשפט ל 10 שנות מאסר בגין אחזקת נשק על ידי הבריטים. כעבור שנתיים פרצה מלחמת העולם השנייה והוא שוחרר כי הבריטים היו צריכים כל חייל שיעזור בלחימה. בתקופה זו, בעת ששימש כמורה דרך עבור צוות לחימה אוסטרלי, אחז במשקפת וצלף צרפתי פגע במשקפת והרסיסים גרמו לו לאבד את עינו. הוא החליט ללבוש רטייה וזו הפכה לסמלו המסחרי. בנוסף הוא היה אובססד על ארכיאולוגיה וביצע חפירות לא חוקיות בעצמו. ביקורת ציבורית הופנתה עליו בגלל היותו גנב עתיקות וכל זאת לא מנע מאשתו למכור את השלל לאחר מותו למוזיאון ישראל תמורת מיליון דולר!

על קברו של חברו לקיבוץ שנרצח ע"י פלסטינים שגררו אותו מעבר לגבול והתעללו בו נשא דיין נאום היסטורי שחשף את השקפתו על הסכסוף היהודי-פלסטיני:

אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נטיח היום אשמות אל הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי... דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית... מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם. שנאה המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא ייגר לשוא ואתמול שוב התפתינו, האזנו והאמנו... אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות ואלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים – או כי תישמט החרב מאגרופנו וייכרתו חיינו... רועי הנער – האור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב.

גולדה מאיר, שגם היא נולדה במאי במזל שור כמו משה דיין, נולדה בקייב למשפחה יהודית מסורתית ענייה. המשפחה היגרה למילווקי ארה"ב והם היו עניים מרודים. היא התעניינה ברעיונות סוציאליסטיים ורעיון הציונות הקסים אותה. היא התחתנה בגיל 19 ועלתה לארץ עם בעלה ואחותה (הוריה הצטרפו בהמשך). המסע לארץ באוניה נמשך 44 ימים במקום שבועיים והיה מלא ארועים מוזרים כמו התאבדות הרב חובל והשתגעות של אחיו. כשהגיעו לארץ סירבו הפועלים הערבים לקבל אותם והם המשיכו לאלכסנדרייה ומשם הגיעו ברכבת לת"א.

אחרי מגורים בתל אביב גרה בקיבוץ, אח"כ בירושלים, בתקופה שהיא מתארת כאומללה ביותר בחייה עד שחזרה שוב לתל אביב. התפקדה לשורות ההגנה ונקראה בשמות הקוד- ג'ק, זהבה, והידוע בהם - פזית!

התמודדה על משרת ראש עיר ת"א ועל הדעות שנשמעו שהיא לא יכולה למלא תפקיד זה כי היא אישה אמרה :  "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו - שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל". כשהפכה לראש ממשלה רק החרדים הביעו התנגדות לכך שאישה תכהן בתפקיד זה ועל כך אמר יצחק מאיר לוין "רבים בעולם, יהודים ולא יהודים יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אישה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים".

בשנת 73 חטפו טרוריסטים פלסטינים יהודים שהגיעו למחנה מערב באוסטריה מרוסיה בדרכם לארץ ישראל. הקאנצלר האוסטרי שיתף פעולה עם המחבלים וסגר את המחנה. מאיר נפגשה איתו בניסיון למנוע את הסגירה אך לא הצליחה במשימתה. לאחר הפגישה אמר הקאנצלר שהם מעולמות שונים והיא מעולם המלחמה. היא לעומת זאת אמרה לאחר הפגישה - הוא אפילו לא הציע לי מים. בעקבות סיפור זה גיליתי שגם אמא שלי, שעלתה לארץ בסוף אוקטובר שנת 73 עברה במחנה זה באוסטריה ושהתה שם יומיים. והאירוע עם החטיפה היה בספטמבר של אותה שנה!




יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

1 בספטמבר: מותו של האדריכל הנאצי הראשי אלברט שפר

מדי יום בעבודה אני מחפשת חומר עבור המדור האהוב "למות על אדריכלות", במסגרתו אני מחפשת אדריכלים ומעצבים שמתו (או נולדו) באותו יום. מדהים לראות כמה תאריכים יבשים יש, בהם לא נולדו שום אדריכלים, ואחרים שמניבים תנובה נאה!

כזה היה היום הזה, 1 בספטמבר 2013, בו עלה בחכתי אלברט שפר, האדריכל הנאצי הראשי, שהחזיר נשמתו ממש היום לפני 32 שנים.


אלברט שפר 19/03/1905- 01/09/1981.

מכיוון שהתחרט על מעשיו נידון שפר ל 20 שנות מאסר בלבד בכלא שפנדאו אשר במערב ברלין. שם ישב יחד עם עוד 6 מראשי המשטר הנאצי. בגלל שהתחבב על שומריו הצליח ליצור קשר עם העולם החיצון, כתב זכרונות ועסק בגינון.

לשפר נולדו בן ובת. בנו שקרוי על שמו הוא אדריכל בעל שם עולמי, והקים בשנת 1984 חברת אדריכלות ותכנון עירוני שהיא מהגדולות והחשובות בגרמניה. (גם הסב קרוי באותו שם וגם הוא היה אדריכל). בתו, ד"ר הילדה שראם, לוחמת נגד אנטישמיות ופעילה לשימור זכר השואה, ייסדה בכספי הירושה מאביה קרן לסיוע לנשים יהודיות. בהתכתבויות שניהלה בילדותה עם אביה שבכלא הוא טען בפניה שלא ידע על פשעי המשטר הנאצי.

כשסיים לרצות את עונשו, פרסם שפר את הספר הפופולארי "בתוככי הרייך השלישי", הפך למרצה מבוקש וסיים את חייו בזרועותיה של מאהבת אנגליה.


דגם ברלין החדשה כפי שהיתה אמורה להיבנות לפי חזונו של היטלר ותכנונו של שפר, הכל בפרורופציות עצומות ובהשראת מבנים מפורסמים בעולם כמו אולם הריקודים בוורסאי ובזיליקת סנט פטרוס הקדוש.

רודולף הס, שגם הוא נשפט למאסר באותו כלא, נשאר שם אחרון, הרבה אחרי שכל היתר שוחררו, בעיקר כי המשיך להביע תמיכתו בהיטלר ובפתרון הסופי.



הס ישב בשפנדאו לגמרי לבדו במשך 30 שנים, רק הוא ומנהל הכלא האמריקאי- קולונל יוג'ין ק. בירד ששמר עליו. עם השנים התחברו השניים וכתבו יחד את הספר "האדם הבודד בעולם" שעסק בין היתר בנסיעתו של הס לסקוטלנד (מבצע השלום) ומבצע ברברוסה.























הס משמאל בזמן משפטי נירנברג
כשהתגלה עניין החברות וכתיבת הספר, פוטר האמריקאי ממשרתו (1971) ובכך הסתיימה הקריירה שלו באופן כללי. הס נותר לבדו בכלא, בבידוד מלא, למרות נסיונותיו של קולנול בירד להשפיע ולהקל על מאסרו. בשנת 87 בעודו בן 93 נמצא תלוי בתאו, כאשר בירד טוען שבעצם מדובר ברצח.

לאחר מותו של הס, שהיה האסיר האחרון בכלא שפנדאו, הושמד מבנה הכלא כדי למנוע הפיכתו לאתר עליה לרגל לנאצים וההריסות נטחנו לאבקה ופוזרו מעל הים הצפוני. גם הקבר של הס פורק בשנת 2011 לאחר שהפך לאתר עליה לרגל. שרידי גופתו נטחנו ופוזרו מעל אגם ששמו נשמר בסוד.



כלא שפנדאו בתמונה משנת 1951


יום שבת, 8 ביוני 2013

ליברטינים, דנדים והרוזן ג'ון וילמוט

בערך באותה תקופה בה התגנדרו הדנדים בצרפת ובאנגליה, התקיימה תנועה נוספת בארצות אלה, שבמובנים מסוימים מקבילה אליה בחלק מהתפיסות הפילוסופיות שלה, והיא התנועה הליברטינית.

זה נושא שרציתי לכתוב עליו כבר מזמן, כשהכרתי את הלהקה של פיט דוהרטי שנשאה את השם המסקרן The Libertines ובאותו זמן גם שודרה התוכנית "עץ דעת" של ערן סבאג המעולה, ופרק ממנה הוקדש למרקיז דה סאד, ליברטין בעצמו.
בקיצור, הליברטינים והדנדים פעלו באותה תקופת זמן בהיסטוריה, ובעוד שהיו הרבה ליברטינים שהם גם דנדים, האם אפשר לומר שבדנדים היה מן הליברטיניות?

ג'וני דפ בתפקידו כג'ון וילמוט בסרט "ליברטין"





















ליברטינים

ההגדרה של ליברטין היא אדם שתופס את המוסר כמשהו מיותר או לא רצוי, ומתעלם ומזלזל בצורות ההתנהגות שמקובלות על ידי רוב החברה. לעומת זאת הוא מקדש את תענוגות הגוף והחוויות החושיות בכלל. כפילוסופיה, הליברטינים צברו חסידים חדשים בעיקר במאות ה 17-19 בצרפת ובבריטניה.

שארל מוריס דה טליראן כתב על ג'וסף בונפרטה (אחיו הגדול והליברטין של נפוליאון) כי הוא: "ביקש רק את הנאות החיים וגישה נוחה לליברטיניות", בעודו על כס המלכות של נאפולי.

המילה "ליברטין" נגזרה משמה של דמות מהמיתולוגיה הרומית - ליבר (שמשמעותו "חופשי"). ליבר ייצג בעלים וגידולים ונחגג על ידי דתות מסתוריות, כולל הסדר הסודי של הליברטינים.
בין הליברטינים המפורסמים ניתן למנות את המרקיז דה סאד, ואת ג'ון וילמוט, הרוזן השני של רוצ'סטר שבו אתמקד הפעם.

John Wilmot, 2nd Earl of Rochester



























הרוזן השני מרוצ'סטר, ג'ון וילמוט (1.4.1647 - 26.7.1680), היה משורר אנגלי ואיש חצרו של המלך צ'ארלס השני בתקופת הרסטורציה. בתקופה בה פעל המלך נגד הרודנות הרוחנית של עידן הפוריטניות שקדם לה, ווילמוט היה התגלמותו של העידן החדש, דבר שהתבטא בחייו ההוללים ובשירה שלו, שפעמים רבות התערבבו אלה באלה.

A.C Grayling כתב עליו כי: "זה די מדהים לחיות בעידן של חוסר מוסריות פרוע, ועדיין להיחשב לאיש הכי מופקר מכולם".

וילמוט חסר הכל התחתן עם רוזנת עשירה, אותה חטף עקב ההתנגדות של משפחתה לחתן העני. כעונש המלך שם אותו במעצר ל 3 שבועות. כדי לכפר על מעשיו התגייס לחיל הים של הצבא המלכותי והשתתף במלחמה ההולנדית השנייה. אומץ ליבו בשדה הקרב זיכה אותו, כשחזר ב 1666, בתפקיד בחצר המלך.

התפקיד נקרא "ג'נטלמן של חדר המיטות" ובו נדרש וילמוט להלביש ולהפשיט את המלך, להגיש את המזון שלו כשהוא סועד לבד ולישון לרגליי מיטתו (שבוע אחד בחודש).

חייו התחלקו בין חיי משפחה רגועים בקוטג' הכפרי לבין חיי הוללות פרועים בלונדון ובחצר המלכות. הוא היה חלק מחבורה שכונתה "החבורה השמחה" (the merry gang) ונכתב עליו כי: "במשך חמש שנים ברציפות הוא היה שיכור כל הזמן ולא בשליטה מלאה על עצמו, דבר שהוביל אותו לעשות הרבה מעשים פרועים ובלתי מוסברים" .























בשנת 1673, החל וילמוט לאמן במשחק את השחקנית המתחילה אליזבת בארי, שהפכה להיות השחקנית המפורסמת ביותר בדורה. הוא לקח אותה כפילגש בשנת 1675 ובזמן מערכת היחסים ביניהם, שנמשכה כ 5 שנים, נולדה להם בת.

באותה שנה, בחגיגות חג המולד, הציג וילמוט על במת התיאטרון סאטירה על שלטונו של צ'ארלס השני, שנקראה "באי של בריטניה" - ביצירה מתח ביקורת על היותו של המלך מכור למין על חשבון ממלכתו (!) תגובתו של צ'ארלס לתיאור סאטירי זה הייתה הגלייתו של וילמוט מחצר המלכות עד לפברואר של אותה שנה.

במקרה אחר כתב שיר נגד המלך:


Here lies a great and mighty King,
Whose promise none relied on;
He never said a foolish thing,
Nor ever did a wise one.


על כך השיב צ'ארלס כי - זה נכון, כי מילותיי הן שלי בלבד ואילו פעולותיי הן של השרים שלי
























ביוני 1675 שבר וילמוט בהתקף טירוף שעון ייחודי ויקר ערך שעמד בחצר המלכות והראה את הזמן בכל מקום בעולם. מסופר כי כשראה את השעון אמר: "מה אתה עומד פה כדי לזיין את הזמן?" לאחר אירוע זה וילמוט שוב ברח מהחצר.

ב 1676 הסתבך בקטטה עם משמר הלילה וכשאחד מחבריו לפמלייה נדקר לא עזר לו והשאיר אותו למות ברחוב. האהדה אליו פחתה משמעותית והוא ירד למחתרת.

בתקופה זו עבד במסווה, כרופא האליל "ד"ר בנדו" שעזר לכאורה לרפא בעיות פיריון ובעיות גניקולוגיות אחרות. מדי פעם התחזה גם לאשתו חמורת הסבר של "ד"ר בנדו" כדי שיוכל לבדוק נשים צעירות בפרטיות ללא התנגדות בעליהן. גילברט ברנט מציין באירוניה שהטיפול דווקא היה מוצלח ורמז שוילמוט שימש בעצמו כתורם זרע לפציינטיות.

וילמוט, שהיה אתאיסט כל חייו וויתר על תפיסותיו הליברטיניות וקיבל על עצמו את הנצרות זמן קצר לפני מותו בגיל 33, ככל הנראה מסיפיליס.

הרוזן העכשווי של רוצ'סטר, אנדרו מארוול תאר אותו בתור "הסאטיריקן האנגלי הטוב בכל הזמנים", והוא נחשב למשורר החשוב ביותר של תקופת הרסטורציה. שירתו, שצונזרה ברובה במהלך התקופה הויקטוריאנית, חוותה תחייה החל משנת 1920. עבודתו הידועה והחשובה ביותר היא "סאטירה נגד ההיגיון והמין האנושי" ( A Satyr Against Reason and Mankind)

כהדגמא לפועלו מצאתי שיר של וילמוט שאהבתי במיוחד:

All My Past Life...

All my past life is mine no more,
The flying hours are gone,
Like transitory dreams given o'er,
Whose images are kept in store
By memory alone.

What ever is to come is not,
How can it then be mine?
The present moment's all my lot,
And that as fast as it is got,
Phyllis, is wholly thine.

Then talk not of inconstancy,
False hearts, and broken vows,
Ii, by miracle, can be,
This live-long minute true to thee,
'Tis all that heaven allows. 



מדהים לראות כמה דומים היו חייהם של בו בראמל ושל ג'ון וילמוט, שנולד מאה שנים לפני כן. שניהם נודעו בשנינותם, יופיים ובכריזמה המינית שלהם. הם בילו את ימיהם בשתייה, הימורים וזונות. שניהם היו ידידים טובים של המלך, (צ'ארלס במקרה של וילמוט, ג'ורג' הרביעי אצל בראמל), ולא מספיק עשירים כדי לתחזק את ההתמכרויות שלהם. שניהם פגעו במלך ונודו בעקבות כך ומתו בסופו של דבר מסיבוכים של סיפיליס. 

יום חמישי, 23 במאי 2013

בו בראמל - האיש, הדנדי והחליפה המודרנית

לאחר הפוסט של השבוע שעבר עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהאדרנלין וההתרגשות שעוררה בי הקריאה על בו בראמל. אין ספק, כך נראית אהבה.
מסיבות אלה ואחרות החלטתי להקדיש לבחוריקו פוסט שלם, שיעסוק בהרחבה בחייו ואיך קורה שמישהו בטלן כל כך הופך לרב השפעה כל כך על סביבותיו מאז ועד היום. (רמז - הוא ממש כריזמתי!)

בראמל עם עניבת הקראבאט הידועה

גורג' בריאן בראמל, נולד במזל תאומים כמוני, ב- 7/6/1778 ומת חסר כל ומשוגע מסיפיליס (ספוילר!)  ב- 30/3/1840 בצרפת.
הוא היה איש כריזמתי ונאה בצורה יוצאת דופן, בעל עור בהיר ו "אף גבוה", שנשבר מבעיטה של סוס מיד לאחר גיוסו לצבא. בין חבריו הקרובים ניתן היה למנות את הנסיך ריג'נט, בתקופה שלפני הכתרתו למלך ג'ורג' הרביעי, המשורר ביירון ועוד רבים וטובים. אותו ביירון אמר פעם ששלושת הדמויות החשובות ביותר של דורם הם הוא עצמו, נפוליאון ובראמל (!!)





בראמל נחשב לאבי דרך החיים הדנדית, הוא היה פורץ דרך אופנתי בתקופה של אנגליה הריג'נטית - תקופת ביניים שבה הוכרז המלך ג'ורג' השלישי כבלתי כשיר למלוכה בגלל שיגעון, ולכן בנו, הנסיך ריג'נט, תיפקד כמחליפו עד שאביו מת והוא הפך לשלוט בתור המלך ג'ורג' הרביעי. בני דורו כינו אותו "בראמל החתיך" ובין היתר הוא הכניס לאופנה את החליפה הגברית המודרנית עם המכנסיים הארוכים והעניבה. 

קורות חייו


הוא נולד בלונדון למשפחה ממעמד הביניים ולאב פוליטיקאי. לאב היו שאיפות גדולות שבנו יהפוך לג'נטלמן, כלומר למישהו מהחברה הגבוהה באנגליה, קצת כמו האמהות של היום שרוצות שהילדים יהיו סלבס.. בראמל הצעיר נשלח ללמוד בבית הספר הפרטי איטון לבנים עשירים, (ליד וינדזור) ושם עשה את החידוש האופנתי הראשון שלו כשהפך את עניבת הקראבאט (הסמל של בני איטון) למודרנית יותר, והוסיף לה אבזם זהב!






למרות שהיה ידוע ביופיו ודרך לבושו מעולם לא ישב להכין פורטרט רשמי של עצמו וכעת בכל תיעוד שלו הוא נראה שונה. בהיותו בצבא שבר את אפו כשנפל מסוס והאף החלים בצורה עקומה מאוד והוסיף קשיחות לתווי פניו העדינים. חלק חשבו שזה רק הוסיף ליופיו.













משם המשיך לאוניברסיטת אוקספורד, המשיך בחדשנות אופנתית והוציא לחלוטין מהאופנה את גרבי הכותנה והעניבות המרופטות וגם פיתח סלידה מספרים ומחובבי ספרים באופן כללי. 
ביוני 1794 הצטרף לגדוד הצבאי המהולל tenth royal hussars  בתפקיד קורנט, שהוא הדרגה הנמוכה ביותר של קצין. שנה לאחר מכן קודם לדרגת סגן. 
אביו מת באותה השנה, והותיר לו ירושה של 65,000 ליש"ט שבראמל היה זכאי לשליש מהם. בדרך כלל זה היה נחשב לסכום גדול, אבל זה לא הספיק כלל כירושה לקצין שאפתן בגדוד שלו. הקצינים, שרבים מהם עמדו לרשת תארים ואדמות "לבשו את אחוזותיהם על גבם, וחלקם עשו כך עוד לפני שירשו את האדמות". קצינים בכל גדוד צבאי נדרשו לספק לעצמם את המדים, הציוד והוצאות שונות, אבל בגדוד העשירי במיוחד היו וריאציות אינסופיות ומורכבות של לבוש ומדים. בנוסף היו הוצאות עצומות על מזון משום שהגדוד לא עשה תפקיד אמיתי מלבד סעודות או בידור. וגם, בראש כל אלה, היה נסיך מוויילס, ג'ורג' הרביעי העתידי, שזה היה הגדוד האישי שלו.
בראמל כבש את הגדוד בסערה, והנסיך במיוחד היה מוקסם ממנו ומאישיותו הכריזמתית. בזכות הקשר הקרוב עם הנסיך הוא הורשה לפספס מצעדים, להתנער מחובותיו, ובעיקרון לעשות רק מה שהוא רוצה. בתוך שלוש שנים, בשנת 1796, הוא קודם לדרגת סרן, לעיני הקצינים הותיקים שהגיבו בקנאה וגועל וחשו כי: "החבר של הגנרל שלנו הוא עכשיו הגנרל" . כאשר הגדוד שלו נשלח מלונדון למנצ'סטר הוא התפטר באופן מיידי באומרו שהמוניטין של העיר חלש, ואין בה אווירה, תרבות או נימוסים. 

בראמל במכנסיים האופנתיים
והכי לא אופנתיים ביקום
גם כאזרח חברותו והשפעתו של בראמל על הנסיך לא פסקה. סגנון הלבוש האלגנטי הפשוט והקולי שלו, בשילוב עם שנינותו הטבעית, העניקה לו את כרטיס הכניסה לחברה הגבוהה. אורח החיים וסדר היום של רוב הגברים האריסטוקרטים של התקופה כלל רחצה, טיפוח ושופינג בבוקר, רכיבה בהייד פארק או סיבוב במועדוני הג'נטלמנים אחר הצהריים, ואח"כ תיאטרון, הימורים, מסיבה פרטית או ביקור בבית זונות בערב. 
הוא שכר בית במייפייר, ולזמן מה הצליח להימנע מהימורים ואקסטרווגנדות אחרות שנדרשו בחיים במעגלים אלה. תחום אחד בו לא הסכים לחסוך היה בבגדים. כשנשאל כמה כסף צריך גבר כדי להרכיב לעצמו מלתחה, השיב כי סכום סביר יהיה בערך 800 פאונד. זה אומר בערך 160,000 דולר של היום, כאשר השכר הממוצע של חייט באותה תקופה היה פאונד לשבוע! 
בראמל התלבש בצורה כה הרמונית, ועם שילובי צבעים שיצרו תוצאה כה נעימה, עד שגברים מהמעמד הגבוה ביקשו את חוות דעתו המקצועית לגבי הבגדים שלהם.

מסופר כי הדוכס בדפורד ביקש לדעתו בנוגע למעיל - בראמל בדק את המעיל בדקדקנות - הפך אותו וסרק אותו בעין בוחנת ומלאת בוז. לאחר מכן לקח את הדש בין האצבע והאגודל העדינים שלו, וקרא בנימה של פליאה ורחמים, "בדפורד אתה קורא לדבר הזה מעיל?" 

הרגליו האישיים, כגון תשומת לבו הקפדנית לניקוי שיניו, גילוח, ורחצה יומית הותירו רושם רב על הצמרת החברתית שהחלה לנהוג כמותו. הנסיך המוקסם, היה מבלה שעות בחדר ההלבשה של בראמל, עד להרגלי הטיפוח הממושכים שלו בבוקר. 
למרבה הצער החברים העשירים של בראמל לא השפיעו עליו לטובה ובמהרה הוא החל לבזבז ולהמר כאילו עמדו לרשותו אותם נכסים כמו שלהם. אורח החיים הליברלי הזה צמצם את נכסיו והקשה עליו לשמור על יוקרתו, למרות שעדיין הסתדר בזכות קשריו. 
כל זה השתנה ביולי 1813, בנשף תחפושות שאותו אירח במועדון יחד עם חבריו לורד אלבנלי, הנרי מילדמיי והנרי פירפוינט, שנחשבו לדמויות המובילות במועדון וזכו לכינוי The dandy club על ידי ביירון.

בנשף בירך הנסיך את אלבנלי ופירפוינט, אך התעלם מבראמל ומילדברי, נעץ בהם מבט נוקב אך לא אמר דבר. זה גרם לבראמל להתחצף קשות לנסיך ולהגיד את האמירה המפורסמת : "אלבנלי, מי החבר השמן שלך?"
(הנסיך סבל כל חייו מבעיית השמנה)


"מי החבר השמן שלך?"
























תקרית זו היתה הקש ששבר את גב הגמל, של הקרע שכנראה שהתחיל ביניהם זמן רב לפני כן, עוד ב 1811, השנה בה הנסיך הפך לריג'נט והתחיל לנטוש את חבריו משכבר הימים. באופן רגיל איבוד החיבה המלכותית משמעותה אבדון חברתי, אבל לבראמל היו עוד הרבה חברים מהמעמד הגבוה ובכמה חוגים אופנתיים. הוא הפך לאנומליה של הפייבוריט שפורח גם ללא פטרון, ועדיין שולט באופנה ומחוזר על ידי חלקים נרחבים של החברה. 

בכל אופן, שלוש שנים מאוחר יותר המזל לא האיר לו פנים וב 1816 הוא ברח מנושיו לצרפת, בעודו חייב אלפי פאונדים. בדר"כ חובות ההימורים של בראמל, כחובות של כבוד, שולמו תמיד ובאופן מיידי. יוצא מהכלל היה בהתערבות האחרונה שתועדה בספר ההימורים של מועדון ה- white's. ההתערבות נרשמה במרץ 1815, וסומנה כחוב שלא שולם ב- 20 לינואר 1816.
בצרפת העביר את שארית חייו, מתוך זה  10 שנים בcalais ללא דרכון, וזאת עד שניתן לו תפקיד יועץ בקונסוליית קאן, בזכות השפעתו של הלורד Alvanley והמרקיז של ווסטר, בתקופת שלטונו של ויליאם הרביעי. תפקיד זה סיפק לו קצבת מחייה קטנה והוא מילא תפקיד זה במשך שנתיים עד שהמליץ למשרד החוץ לבטל את הקונסוליה בקאן בתקווה שיעבירו אותו לתפקיד רווחי יותר במקום אחר. הקונסוליה בוטלה אך לא הוצא לו תפקיד חדש. במהירות אזל כספו וב 1835 תפסו אותו נושיו והוא נלקח לכלא, ממנו שוחרר רק לאחר התערבות חבריו מאנגליה.
הוא עבר מספר שבצים מוחיים, סבל מסיבוכים של מחלת הסיפיליס, ואושפז בבית משוגעים ב 1838 . מת עני ומשוגע במוסד Le Bon שבפאתי קאן בשנת 1840.


פסל של בראמל הוצב ברחוב ג'רמיין בלונדון
בשנת 2002
בראמל כתב מאמר על לבוש גברי ונשי בשנת 1822, יצירה שנמצאה רק 100 שנים לאחר מכן.
הוא הפך לדמות אגדית בזכות התנהגותו ולבושו והיווה השראה לאינספור סיפורים וקריקטורות.
בלזאק כתב עליו ב 1830 את "מאמר על החיים האלגנטיים". ספר אחר שפורסם עליו נקרא "על דנדיות וג'ורג' בראמל" שפורסם ב 1845. בודלר כתב עליו את - "אמן החיים המודרניים" ב 1863. קונן דויל כתב עליו את "רודני סטון"  ב 1896. 
במאה ה 20 נעשו על בראמל מספר סרטי קולנוע והצגות. ב 1954 יצא הסרט "בו בראמל" עם אליזבת טיילור, פיטר אוסטינוב וסטיוארט גריינג'ר. ב 1924, הופק סרט אילם, ובתפקיד הראשי ג'ון ברימור. ב 2006 יצאה עליו גם סדרת טלויזיה.




זה בטח היה ממש מסריח לחיות ככה בגלות.
מכירים עוד פרטים על האיש ועל חייו? יודעים איך העביר את שנות הגלות הארוכות שלו בצרפת? אשמח אם תכתבו לי.

יום שני, 13 במאי 2013

אופנת הדנדי

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני זמן רב, עוד כשכתבתי על מחוכים, ואז גיליתי לתדהמתי שהיתה תקופה בהיסטוריה בה גברים חנטו את עצמם במחוכים כדי להיראות גם הם חטובים יותר!

הימים הם סוף ימיה של המאה ה- 18, הסגנון נקרא "דנדי" והוא מתאר סגנון גברי מטופח וגנדרני, שמתלבש באופן חדשני (הבסיס לחליפה הגברית המודרנית) עוסק בתחביבים אריסטוקרטיים, בעל שפה מעודנת ומתבל הכל בציניות רבה.

אבי הז'אנר הוא ככל הנראה Beau Brummell , שהיה מראשוני הסלבס ואיקון אופנה אנגלי.






בתמונה - ג'ואקים מירא הלוהט, מלך נאפולי ודנדי אמיתי. 




















ג'ורג' בריאן "Beau" בראמל (07/06/1778-03/03/1840) הלונדוני, נחשב לאבי הדנדים וממציא החליפה הגברית המודרנית כפי שאנחנו מכירים אותה היום.
בראמל, שהיה חברו הטוב של הנסיך ריג'נט, המלך ג'ורג' הרביעי לעתיד, נחשב לפורץ דרך באופנה הגברית - הוא שלל את האופנה המצועצעת של התקופה, שכללה מכנסי ברך עם גרביים צבעוניות ובמקומם הכניס את הסגנון המאופק, המחויט בצורה מושלמת שהיה מבוסס 
על מעילים כהים, מכנסיים באורך מלא ומעל לכל חולצות כותנה צחורות ומעומלנות ללא רבב, ועניבות קרווט קשורות בצורה מורכבת.



הוא היה מהראשונים שהפסיקו לחבוש פאה מפודרת ובמקום זאת הסתפר בסגנון רומאי (ברוטוס סטייל), 
טען כי נחוצות לו חמש שעות כדי להתלבש בבוקר ואף המליץ על צחצוח המגפיים בשמפניה!
רבים באנגליה חיקו את סגנון לבושו והתנהגותו וניתן לומר שהוא היה מראשוני הסלבס.





































בתמונה - רוברט דה מונטסקיו, 1855-1921, משורר, מוזה ודנדי

מיהו הדנדי?

דנדי, שניתן לתרגמו כגנדרן, מחזר או אבירי, הוא אדם שמציב חשיבות רבה למראה חיצוני, שפה מעודנת, תחביבים יוקרתיים, ועם זאת מתנהג בקוליות נון שלנטית ביחס לפולחנו העצמי.

הדנדים טיפחו התנהגות צינית בקיצוניות כזאת, שהסופר ג'ורג' מרדית', בעצמו לא דנדי, הגדיר פעם ציניות כ"דנדיות אינטלקטואלית"!



אילוסטרציה - דנדים ציניים

היסטורית, במיוחד בסוף המאה ה -18 ותחילת המאה ה -19 בבריטניה, בני המעמד הבינוני שאפו לחקות את אורח החיים של האצולה בעזרת התנהגות ומראה דנדי.

שארל בודלר, בשלב מאוחר ומטאפיזי יותר של הדנדיות, הגדיר את הדנדי כאחד שמרומם את האסתטיקה למקום של דת . "דנדיות במידה מסוימת מתקרבת לרוחניות ולסטואיות", וכן ש "ליצורים אלה אין כל מעמד אחר, אלא זה של טיפוח הרעיון של יופי בבני האדם, לסיפוק התשוקות שלהם, של תחושה ומחשבה.... בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, הדנדיות היא אפילו לא התענגות מופרזת מבגדים וחומריות. לדנדי המושלם הדברים האלה הם לא יותר מאשר הסמל לעליונות האריסטוקרטית של תודעתו". (!!)

 בתמונה - אוסקר ויילד, דנדי כהלכתו.

באופן פרדוקסלי, הדנדי הוא טיפוס שדורש קהל, כפי שהבחינה סוזן שמיד בספרה שבחן את "החיים המשווקים בהצלחה" של אוסקר ויילד ולורד ביירון, שהדגימו את תפקידיו של הדנדי במרחב הציבורי, הן ככותבים והן כדמויות שעומדות במרכז רכילות ושערוריות שונות.








גברים דנדים פריזאיים, 1830. הם לבושים במחוכים (!) שעוזרים להם להשיג את הצללית האופנתית.
השמאלי לובש פרוק והימני במעיל בוקר.



לפני המהפכה הדנדית - הגבר בפאה מפודרת, בגדים צבעוניים, מכנסי ברך וגרביים צמודים.



עד כאן על אופנת הדנדי, מקווה שנהניתם, אם אתם מכירים עוד דנדים חשובים כתבו לי!