אופנה ואביזרים בתקופה האליזבתנית

מזה זמן רב אני מתכננת לכתוב על מלתחתה המדהימה של המלכה אליזבת הראשונה, והנה עם פרוץ השנה העברית החדשה, לאחר שערכתי עם עצמי חשבון נפש נוקב על השנה שחלפה וגיבשתי תוכנית מסודרת לשנה החדשה, מצאתי את הזמן המתאים להביא אליכם את הפלא המדובר.
העידן האליזבתני הוא התקופה שקשורה לשלטונה של אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה (1558-1603), והיא נחשבת לתור הזהב של ההיסטוריה האנגלית. תקופה זו היוותה את השיא של תקופת הרנסנס האנגלי, והתרחשה בה פריחה של הספרות והשירה האנגלית. באותה תקופה פרח גם התיאטרון האליזבתני, שהמחזאי הגדול ביותר שלו היה ויליאם שייקספיר. זה היה עידן של התפשטות וגילוי ארצות, בעוד שבאנגליה עצמה הרפורמציה הפרוטסטנטית החלה להתבסס.

מלתחתה של אליזבת הראשונה והשפעתה על האופנה באנגליה של המאה ה-16

מספרים כי אהבתה של אליזבת לאופנה הושפעה מאוד מילדותה הסגפנית- הרצון להשיג שמלות מפוארות ומדהימות נבע מכך שכילדה סופקו לה הבגדים הבסיסיים ביותר. נמצא מכתב שכתבה האומנת של אליזבת הילדה שבו היא מבקשת מאביה הנרי השמיני שישלח לבתו בגדים כדי שלא תסתובב בסמרטוטים.

אליזבת בת 13

אך ראוותנותה האופנתית של המלכה לא באה רק כדי לכפר על דלות ילדותה אלא שימשה גם למטרות פוליטיות- להפגנת חוזק ועוצמה.מתחת לחזות  העשירה והבזבזנית של המלכה הסתתרה מציאות שונה- מציאות של קרנות כספים מוגבלות, תקציבים המושקעים בהקפדה ושימוש זהיר במשאבים ובחומרים. החשבונות של מלתחת המלכה היו מחושבים ומבוקרים ברשימות מדוקדקות של כמות החומרים שנקנתה, ממי נקנתה, באיזה סכום ולאיזו מטרה. אותם חשבונות הם אחד ממקורות המידע העיקריים על התלבושות של אותה התקופה. יחסית לבני מלוכה אחרים בני תקופתה, הוצאות המלכה היו צנועות. שמלות ופריטי לבוש אחרים תוכננו פעמים רבות כל שיוכלו להשתנות בהתאם לשינוי האופנה והטעם האישי. שרוולים היו מוחלפים בשרוולים אחרים, פנלים היו מתווספים או מוחלפים בחצאיות, שמלות ישנות היו נפרמות והבד שלהן שימש לתפירת פריטי לבוש אחרים. רקמות וקישוטים היו ממוחזרים משמלה אחת לאחרת ובנוסף המלכה שילמה פעמים רבות לשושבינות שלה, למשרתים ולאנשי שרות אחרים באמצעות פירטי לבוש ישנים מתוך המלתחה המלכותית.

אליזבת בת 17

אליזבת קיבלה ללא הרף פריטי לבוש בתור מתנות מאנשי החצר שלה. יש לי רשימה ארוכה של מתנות ופירוטן כמו למשל שמליידי שנדוורס (Lady Shandowers) קבלה בגד עליון הדוק מסטן בגוון אפרסק מכוסה כולו בעבודות רקמה לבנות, ומעוטר בתחרה ונציאנית זהובה, ורקמת משי עדין בצבע כתום, אבל החלטתי לוותר על הרשימה מפאת אורכה.
רשימת המתנות של המלכה אליזבת בשנת 1578 כללה שמונים פריטי לבוש שונים. בתקופה זו החלה פזרנותה על בגדים להחריף- במקרה אחד, כאשר כומר הטיף בפני אליזבת על בזבזנותה, היא קמה והלכה עוד לפני שהספיק לסיים את דבריו. אהבתה לגרבי משי, שטוענים כי לבשה זוג חדש כל שבוע, גרמה לתסיסה וביקורת מפי הפוריטנים, שהרגישו שגרב המשי ההדוקה חושפת במידה רבה מדי את צורת הקרסול כאשר השמלה מתרוממת מעט! עד מהרה נשות חצר רבות ניסו ביאוש להשיג את אותם גרביים אופנתיות שהיו יקרות מנשוא. אליזבת צברה גם נעליים, כפפות, מניפות, ידוניות – muffs (כסות פרווה לידיים), צווארונים מסולסלים, ממחטות, כובעים, שרוולים, שמלות תחתיות, שמלות עגולות, שמלות צרפתיות, גלימות ושובלים; בזמן מותה היו בבעלותה כאלפיים פריטי לבוש שונים. שום בן אצולה אנגלי בהיסטוריה לא היה לבוש בצורה כל כך אקסטראוגנטית כמו המלכה אליזבת. אליזבת נחשבה למובילת אופנה והנשים בממלכה, מהמעמד הבינוני והאצולה, חיקו את סגנונה. שינוי האופנה בתקופה האליזבתנית היה רב- בתחילת שילטונה של אליזבת ניתן היה להבחין בשינויים קלים במלתחתה: חצאיות בצורת חרוט, שרוולים רקומים, שרוולים נפוחים בכתפיים וצווארונים מסולסלים פשוטים מאוד. במשך החצי השני של מלכותה הקצינה את נשיותה, עם מחשוף עמוק ופרטינגייל גדול, בצורת גלגל עגלה או חצי עיגול, שנלבש מתחת לחצאית להגדלה מוגזמת של האגן. החצאיות הרחבות מאוד היו מאוזנות על-ידי שרוולים מרופדים בשם "רגלי כבש" (leg-of-mutton), וצווארונים מסולסלים ענקיים מתחרה שממסגרים את הפנים. בדים נרקמו בצפיפות, דוגמאות של פרחים, דגים, ציפורים ועלוות ונרקמו יחד עם חרוזים ואבני חן. המראה הושלם על-ידי אביזרים כגון מניפות אשר נכנסו לאופנה בתקופתה של אליזבת.




כפפות היו עוד אביזר נחוץ ויוקרתי ונחשב למתנה פופולרית. כמוהן, צורה נוספת של כפפות בעלות שרוול ארוך היו פופולריות. הכפפות היו מעוטרות ברקמה על החפת והיו מבושמות בבשמים. הבושם בו המלכה אליזבת השתמשה היה עשוי מהצמח אהוב עליה - מיורן.

אופנה ואביזרים:
הלבוש התחתון בתקופה זו כלל חולצה תחתונה, מחוך מחוזק ברזל או עץ, שמלה תחתונה, פרטינגייל (על כך בהרחבה בבלוג על קרינולינה), גרביים, שמלה, שרוולים תחתונים, צווארון וחפתים מסולסלים.
מניפות: 
לאליזבת היו כ- 27 מניפות בגזרות שונות, בדרך כלל עגולות, עשויות מנוצות ומחוברות לידית המשובצת באבנים יקרות .



כובעים-
במאה ה 16 כל הראשים היו מכוסים. הבחירה בסוג כיסוי הראש היתה מגוונת מאוד ותלויה במעמד, גיל והעדפה אישית.
השביס coif:

כיסוי הראש הנפוץ ביותר בתקופה האליזבתנית, ידוע גם בכינוי "biggin" (כובע ילדים מהודק שנקשר מתחת לראש) . הכובעים הפשוטים ביותר היו כובעי פישתן פשוטים, מותאמים במדויק לראש כאשר הם מכסים את כל השיער עם חוטים לקשירה מתחת לסנטר. שביסים משוכללים יותר עוצבו עם בליטה מחודדת בקידמת המצח. כובעי המעמד הגבוה היו בדרך כלל מקושטים ומעוטרים, לפעמים עשויים מרצועות של סלילי תחרה התפורים יחדיו ליצירת אריג, או מכוסים ברקמה, בדרך כלל שחורה עם חוטי זהב ותחרת זהב בקצוות. את השביס חבשו פעמים רבות ככובע תחתון לכובע אחר שהיה מתחבר אליו בסיכות.
הקאול - Caul

היה חבוש על-ידי נשים ממעמד בינוני וגבוה. הוא שימש כמעיין רשת לשיער ולרוב היה סרוג, או עשוי מבד שהיה מקושט כך שידמה לסריגה. נשים מהמעמד הגבוה חבשו קאול מקושט מאוד, עם חוטי זהב ואבני חן. הקאול בעל מבנה קטן, לא גולש לכתפיים, חובשים אותו משוך לאחור. הקאול בעצם נראה כמו כיסויי הקוקו עגבניה של רקדניות בלט.
האטיפט - Attifet-

סוג של כיסוי ראש קשיח בצורת לב שקצהו פונה לכיוון המצח. לרוב משויך למלכה מרי מסקוטלנד. כובע זה היה נפוץ אצל נשים בנות כל המעמדות. אין אטיפטס שנשמרו ולכן הצורה בה נתפרו היא משוערת בלבד.
כובע המאפין - Muffin cap, או כובע שק - bag cap

כובע למעמד האיכרים שהיווה גירסה לקאול, בעיקרון זהו עיגול בד גדול, אסוף לתוך סרט. מאוחר יותר הסגנון הזה נעשה מקובל אצל טבחים. הכובעים עשויים מפשתן, לרוב לבן, בגלל שמדובר בכובע איכרים לא נוספו להם קישוטים.

כובע שטוח - The Flat Cap

זהו כובע שטוח עם שוליים צרים. היה נפוץ בכל הגילאים והמעמדות, לשני המינים. חבשו אותו בדרך כלל מעל השביס. כובע נפוץ לרכיבה. גזרתו אובלית יותר מעגולה. אנשי המעמד הגבוה קישטו את שולי הכובע בצמות סרטים ואבני חן. בד"כ גם הוסיפו נוצה בצד.

טוק- The Toque, נראה כמו כובע צמר פשוט של ימינו. זהה לכובע השטוח, אבל החלק העליון הוא עגול ומקופל לתוך התיתורת.
הכובע הגבוה - The Tall Cap
משויך לרוב עם מעמד הסוחרים, אולם נחבש גם על ידי אנשי האצולה. זהו כובע יוניסקס שהיה מתחדד לכיוון קצה הראש ובעל שוליים. החלק העליון היה בנוי מפיסת בד גדולה, תלויה במדויק על המסגרת ומקופלת לתוך התיתורת. הקישוטים היו זהים לאלו שבכובעים השטוחים. נלבש מעל שביס. למיטב הבנתי מדובר במה שידוע בימינו ככובע מכשפה.
ה"ברדס הצרפתי" - The French Hood

הובא לאנגליה על-ידי אן בוליין (אשתו השנייה של הנרי השמיני, אמא של אליזבת). בצורתו הפשוטה היה חצי סער נוקשה, בדרך כלל נוטה אחורנית, עם הינומה שכמעט תמיד היתה עשויה קטיפה שחורה תלויה מחלקה העליון. בדרך כלל הייתה רצועה מוזהבת מקופלת מסביב לקצה הפנימי. הכובע נחשב למאוד מחמיא ולכן לא יצא מהאופנה עד לסוף המאה ה 16.
הפילבוקס - The Pillbox,

כובע זהה לזה שהיה אופנתי בשנות ה 60 של המאה ה- 20, אולם גדול בהרבה, בדרך כלל עם שובל ארוך שהיה מחובר אליו.  לרוב אספו את השיער לעגבניה שאותה הכניסו לכובע וחיזקו עם סיכות.

הסולנו - The Solano
כובע שמש, היה כובע בעל תיתורת רחבה, חלק עליון שטוח ורחב, עשוי מקש ונחבש לצורך הגנה מהשמש. היה אפשר לחבר אותו מעל כל סוג של כובע אחר. הם היו מקושטים מעט בסרטים, נוצות וצמות. נשים לפעמים חבשו אותם יחד עם הינומה מאוד ארוכה.

חגורות -
איכרים ואנשים מהמעמד הנמוך לרוב לבשו חגורות מעור גס או מבד. נחגורות נועדו בעיקר לנשיאת כלים (ראשית ימי הפאוץ'!) האבזם של החגורה היה פשוט, עשוי מברזל או יצוק מפליז. אבזמים בצורת האות "D” או עגולים היו נהוגים, גודלם כרוחב החגורה ולא יותר. עור החגורה בדרך כלל בצבע שחור או חום ולא בצבעים אחרים.
גברים ממעמד האצולה לבשו חגורות עור צרות, לפעמים עם תוספות או חיזוקים בכדי שיוכלו לשאת את משקלה של החרב.
נשות מעמד הביניים לבשו חגורות צרות מעור עם עיטורים מסוימים. נשות אצולה לבשו חגורות מבד רך מעוטרות אבנים יקרות. חגורה צרה נקשרה לפעמים לקצה החלק העליון של השמלה ועליה הייתה תלויה מניפה או אביזרים נשיים אחרים.

נעליים-

הנעליים למעמד הביניים והאצולה נתפרו בדרך כלל עם חרטום נעל גבוה ומחודד. הנעליים היו מקושטות בתחרות שונות, אבני חן, ציורים ויש אפילו דוגמא מאותה תקופה של נעל מעור לבן, מחוררת להשגת מראה של תחרה.
 chopines- קבקבי עץ בעליה סוליה עבה מאוד
במקור הומצאו נעליים אלה בטורקיה כדי להגן על כפות הרגליים מרטיבות ומלכלוך ברחובות אך בהמשך הפכו לאביזר אופנתי יוקרתי. היו פופולריות מאוד ברנסנס האיטלקי והספרדי. הפכו את הנועלת ל"מורמת מעם" בגובהה והיו מעוטרות באבני חן ובבדים יקרים. למרות הקישוטים והפאר שהושקע ביצירת הנעליים, מטעמי צניעות הן נותרו בלתי נראות מתחת לשמלות והיחידים שנחשפו לפלא היו המאהבים והמשרתים..

 

צווארונים מסולסלים
יחד אם הפרטינגייל הספרדי והמחוך, הצווארונים המסולסלים היו אביזר הכרחי באופנה האליזבתנית.

אפנת הצווארונים החלה בסביבות שנות ה-30 של המאה ה-16 , בתור צווארון מסולסל צנוע בקו הצווארון של תחתונית בעלת צווארון גבוה. בדרך כלל היה עשוי פשתן כמו התחתונית ולרוב עם כפלים רודפים. ניתן היה לקשט אותו ברקמה עדינה בשולי הבד. ככל שהתקדמה המאה ה 16 גדלו הצווארונים בגודלם ובנפחם. שכבות של סלסולים הונחו אחת מעל השנייה והוספו להם קישוטים רבים. לפעמים התאימו את עיצוב החפתים והצווארון.

אישה אליזבתנית מדגימה צווארון קפלים צנוע.

מאמצע שנות ה 60 של המאה ה 16 הצווארונים המסולסלים הצטמצמו שכבתית אך המשיכו לגבוה ולתפוח. צווארונים מסולסלים בעלי שכבה אחת בלבד של סלסולים בצורת הספרה 8 היו מקופלים בהרבה קיפולים לתוך הצווארון הישר של התחתונית. הצווארונים המסולסלים הללו נעשו מקפלים רודפים כפולים, ועל-ידי איסוף הבד לתוך רצועה או לתוך החלק העליון של צווארון החולצה או השמלה. הצווארון הזה ידוע גם בשם, “ruff-band”.
האופנה כעת כבר לא היתה לקישוט צבעוני בקצה הצווארון אלא לקישוטי תחרה לבנים. את הצווארונים המסולסלים לבשו בדרך כלל סגורים אולם לפעמים, כשהיו מחוברים למחוך פרטלט ניתן היה ללובשם פתוחים.
בעשור זה צווארונים מסולסלים ניתנים להפרדה הופיעו; כך היה הרבה יותר נוח לטפל בהם ולשמור עליהם. אומנות העימלון של צווארונים מסולסלים הפכה להיות מבוקשת מאוד.
בשנות ה- 80 של המאה ה- 16, הצווארונים המסולסלים התחילו לגדול באורכם ובגובהם והפכו שטוחים יותר.

הצווארונים המסולסלים הרחבים הללו, למרות העימלון החזק, דרשו הרבה יותר תמיכה מאשר הצווארונים המסולסלים של שנות ה- 70 של המאה. לחלק מהצווארונים הוסיפו חיזוקי ברזל או קרטון עטוף פשתן כדי להחזיק את הצווארון עומד במקומו. 

מלתחתה של אליזבת בפורטרטים:

המלכה אליזבת ושלושת האלות- 1569, מתאר את המלכה אליזבת בלבוש מהודר אך כזה שאינו שונה מזה שהיה נהוג על נשים אחרות ממעמד האצולה הגבוה. בתקופה זו היא השתמשה באלגוריות כמו זו שבפורטרט, מבלי התמיכה של בגדים ותכשיטים מפוארים, להעברת מסר המלוכה. בתמונה, היא חובשת את הכתב ונושאת את האורב (orb) והשרביט בזמן שהיא פונה לאלה פלאס (Pallas) אלת החוכמה, ג'ונו (Juno) מלכת הגדולה והעוצמה, וונוס (Venus) היופי שזוהר. בגבעה מאחורי הדמויות נמצא ארמון ווינזור. המלכה משחקת את תפקידו של פריס (Paris), שלפי המיתולוגיה היה צריך להחליט מי מהאלות היא היפה ביותר, כאשר היא נותנת לבחירתו את תפוח הזהב. התמונה מרמזת על שלושת התכונות של אליזבת: חוכמה, כוח ויופי כשליטה ואישה. זהו ציור המשל המוקדם ביותר שידוע של המלכה אליזבת.

"פורטרט הפניקס"



1575 , אחד הפורטרטים המפורסמים ביותר של המלכה אליזבת בעיקר בגלל המורכבות והעושר המדהים של הבגדים. הפורטרט ידוע בשמו "פורטרט הפניקס" בגלל המדליון אשר תלוי במרכז החלק העליון של השמלה; במדליון נראה פניקס העולה מן האפר, המסמל את עלייתה של המלכה אליזבת לכס המלכות.שימו לב לקישוטיות הרבה של השמלה- הקצוות של צווארוני התחרה המסולסלים, הפרטלט שרקום בצורה מורכבת בחוטים שחורים והשמלה כולה מוצפת ברקמה מוזהבת ופנינים. התכשיטים הכבדים והרבים מדגישים עוד יותר את היופי של המלכה והשמלה. ראשה גלוי ותלתליה מסודרים בצורה שהפכה לאופנתית מאוד. בציור רואים שהיא חובשת רק כיסוי ראש קטנטן והינומה שקופה מאוד.

דיוקן הארמיין:

 1585, אליזבת לובשת שמלה רקומה ומשובצת באבנים יקרות ושרשראות פנינים, יהלומים ואבני אודם. מהשרשרת תלוי תכשיט מפורסם הידוע בשמו "שלושת האחים", אבן יקרה המורכבת משלושה יהלומים מלבנים מאורכים מורכבים בצורת משולש מסביב ליהלום מחודד; כל חלק מחובר על-ידי פנינה, ופנינה אחת גדולה בצורת טיפה תלויה בקצה התחתון.
היא לובשת גם צווארון מסולסל מורכב מתחרה, שובל מאריג שקוף וגם עטרה מקושטת באבני חן מעל שערה הזהוב. ניתן לראות על ידה השמאלית סמור, עוד סמל לטוהר ובתולין; החיה עונדת קולר מזהב בצורת כתר.

פורטרט הארמדה:

דיוקן שצויר בעקבות הניצחון הגדול של אנגליה על ספרד בשנת 1588 . שמלתה של אליזבת מעוטרת פנינים וסרטים. מספר שרשראות פנינים תפורות לחלק העליון של השמלה. צווארון מסולסל מורכב ממסגר את פניה, ועל שערה היא חובשת עטרה מעוטרת בפנינים ואבנים יקרות; פנינה גדולה מונחת בשערה בדיוק מעל מרכז המצח. מימינה מונח הכתר המלכותי, ומאחוריה נופים ואירועים מהתבוסה של הארמדה הספרדית; כף ידה הימנית מונחת על הגלובוס בדיוק מעל יבשת אמריקה.

פורטרט הקשת בענן:

הדיוקן המדהים ביותר שנעשה למלכה אליזבת. צויר בשנת 1600 . אליזבת לבושה בשמלה רקומה בפרחי בר, המסמל את המלכה בתור אסטראה (Astraea – מסמלת את החוק הסדר וההגינות, הבתולה ההגונה של תור-הזהב מהספרות הקלסית). היא עטופה במעטה עם בטנה כתומה שמעוטרת ברקמה בצורת עיניים ואוזניים המציינים תהילה, או ידע המועבר למלכה על-ידי חברי-המועצה. היא מקושטת בהרבה מאוד פנינים ואבני אודם, על ראשה ישנו כובע ומעליו יושב כתר המלכות; הפנינים והכתר מסמלים את הטוהר (בתולין) והמלכות בהתאמה. מעל הכתר ישנו תכשיט בצורה של חצי סער, המסמל שבאותו רגע היא האלה סינטיה (Cynthia – המלכה הבתולה של הצייד והירח). מקשט את פנייה צווארון מסולסל מתחרה אשר מחובר לשמלה. מאחורי הראש והכתפיים, ישנה רעלה שקופה בעלת מסגרת פנינים.
לאורך ידה השמאלית של אליזבת מתפתל נחש שמפיו תלויה אבן אודם גדולה בצורת לב, מעל ראש הנחש ישנה "ספירה" שמימית. הספירה היינה סמל החוכמה, כאן היא שולטת בתשוקות ליבה של המלכה. בידה הימנית היא מחזיקה קשת-בענן אם המוטו – “Non sine sole iris” ("אין קשת-בענן ללא השמש"), הקשת-בענן מסמלת את השלום. המלכה אליזבת הייתה בסוף שנות השישים שלה כאשר הפורטרט הזה צויר ועדיין היא מצויירת בתור אישה צעירה עם שיער כתום-זהב מסודר בתלתלים סביב לפנייה.

נשים לונדוניות ואישה כפרית בתקופה האליזבתנית

מה דעתכם על הפלא האופנתי הזה? הייתם רוצים לחזור לשם? איך זה שעד עכשיו אף אחד לא פתח אתר נופש כזה שמספק שירותי חזרה בזמן? מקום בו תוכל לבחור תקופה היסטורית ובחדר תחכה לך מלתחה מתאימה לפי מידות שמסרת מראש.. ויהיו פעילויות ברוח התקופה- שיעורי ריקוד, ריקמה, טוויה, נימוסין והליכות, רכיבה על סוסים.. לי זה נשמע כמו רעיון מעולה לחופשה עם ערך מוסף!

לקוראי הבלוג האהובים ולכל בית ישראל שתהיה שנה זו הכי מוצלחת עד כה!

ליאת 3>

איך יוצרים בד מכדור כותנה?

הרגע חזרתי מטיול טרקטורונים מקסים שגרם לי להתחבר מחדש לטבע ולהבין שטיולים זה הדבר! והדבר שהכי הרשים אותי בטיול הזה היה שדה כותנה שחצינו בדרך, אף פעם לא הייתי בשדה כותנה.. כל הלבן הזה שנראה כמו שלג, עם כמה פרחים צהובים שעוד נשארו על הענפים ופקעות הכותנה הצמריריות שנראות בדיוק כמו הכדורים להסרת איפור מהסופר פארם.. קטפתי לי כמה כדורי כותנה כאלה, מוללתי אותם באצבעות והפרדתי מהגוש הלבן את הגרעינים השחורים שבפנים. ניסיתי להבין איך מפיקים מהדבר הזה חוטי כותנה.

להלן התהליך:
הכותנה לרוב נשתלת באביב. אחרי כחודש וחצי מופיעה הפריחה- צהובה או לבנה

כעבור 3 חודשים מופיע כדור הכותנה שמוכן לקטיף.
החישוב הזה מביא אותנו בדיוק לעכשיו- אוקטובר , כשהכותנה נאספת מהשדות.

הכותנה נאספת במכונות ונדחסת לקוביות גדולות


במפעל מתחילים תהליכי ניקוי שונים- מנפים את הגרעינים העקשניים שמסובכים בכותנה ומנקים אותה משיירי לכלוך ואבק. הכותנה מטבעה הופכת בקלות לחוטים כשממוללים ומשטחים אותה. תהליך זה נקרא טוויה. לפני הטוויה יש לשטח ולצבוע את הסיב. מכונות מיוחדות במפעל עושות זאת.

מפעל כותנה במסצ'וסטס, 1912

מיטיבי הלכת ייהנו לצפות בסרטון זה שמדגים את התהליך:
http://www.youtube.com/watch?v=kH_b3Heo48I

הפקת חוטי כותנה בימים עברו:
הראשונים שהפיקו מכותנה מגבות בגדים ומצעים היו אנשי הודו, בערך ב 2500 לפני הספירה. גם במצריים גידלו מעט כותנה, אבל בעיקר הפיקו אריגי פשתן.
בשנת 400 לפני הספירה כתב ההיסטוריון היווני הרודוטוס שבהודו גדלים עצי פרא שעליהם צמר שהוא טוב יותר מצמר כבשים!
כישור (או גלגל טווייה) הוא מכשיר ששימש לטווייה בתקופת ימי הביניים, ביחד עם הפלך. הטוויה היתה אחת המלאכות הנשיות העיקריות באותה תקופה וכך כל ילדה למדה להשתמש בכישור כדי לעזור בהכנת בגדים לבני ביתה. הטוויה נעשתה על ידי סיבוב גלגל הכישור ופיתול סיבי הצמר סביבו, דבר שגרם להם להתלפף לכדי חוט אחיד. עם המהפכה התעשייתית והמצאת מנוע הקיטור, הוחלפו הכישור והפלך, שהיו עד אז הדרך היחידה לטוויית חוטים לבגדים, במכונות. עד היום באזורים כפריים ממשיכים לטוות את החוטים בעזרת הכישור.


אישה אירית טווה בכישור, 1900 בערך.

את החוטים הופכים לאריג באמצעות נול.

איור מסוף המאה ה 19, אישה יפנית אורגת.

תחשבו כמה עבודה הושקעה פעם ביצירת פריט לבוש- מהקוטפים בשדות, אל הנשים שישבו ומוללו כל היום, השעות הרבות של האריגה ואז המלאכות הגבריות של השריית האריג במים, צביעתו וייבושו בשמש, ואז תפירה ידנית עם הרבה תפרים קטנים ומדויקים.. כמה עלתה שמלה פעם?? תזכרו את זה כשתקראו את הפוסט הבא בנושא אופנה בתקופה האליזבתנית :)

תעלומת רצח ארלוזרוב

אמא שלי נוהגת לספר לי על עניני אקטואליה שראתה בערוצים הרוסיים. איכשהו תמיד מדובר בנושאים שלא מצאו את דרכם לערוצים שאני מתעדכנת בהם, ובגלל שאני רואה בעצמי אדם מעודכן זה גורם לי לפקפק באמינות האינפורמציה. וכך, אתמול במהלך נסיעה של שעתיים הביתה, היא סיפרה על כתבה מרתקת שהיא קראה, שמדברת בין היתר על רצח ארלוזרוב ואומרת שארלוזרוב נרצח ע"י חיילים נאצים. מכיוון שברשותי כעת מכשיר אייפון, יכולתי להתחיל בחיפוש הוכחות כבר במהלך אותה נסיעה עגמומית. להלן ממצאיי:

חיים ארלוזרוב נולד ברוסיה ב23 לפברואר 1899. בעקבות פראות ביהודים עבר בצעירותו עם משפחתו לגרמניה. סיים תואר ד"ר לכלכלה והתחיל לפעול בתנועה הציונית. בגיל 34, בעודו מטייל עם אשתו סימה בטיילת ת"א עקבו אחריו 2 ברנשים ולאחר חילופי דברים קצרים ירו בו והרגו אותו.

1. הנאצים אשמים? (הגרסה של העיתון הרוסי) -
כשהיה ארלוזורוב תלמיד תיכון הוא התידד עם מגדה בת ה 16 (לימים גבלס) ונוצר ביניהם קשר רומנטי. דרכיהם נפרדו ומגדה המשיכה במסע כיבושים רומנטיים עד שהגיעה לצמרת השלטון הנאצי - בתחילה חשקה בהיטלר אך משום שזה סירב להתחתן נישאה לגבלס- שר התעמולה הנאצי.

מגדה גבלס, יפהפיה קרת לב

למרות שגודלה באהבה ע"י אב חורג יהודי, לא טרחה להציל אותו ממוות במחנה השמדה, וגם לא נענתה לבקשות לעזרה מחברות ילדות. מגדה הנאצית התביישה בפרשייה הרומנטית שניהלה עם יהודי, וכדי למנוע אפשרות פרסום ידיעה כזאת בעתיד תכננה לרצוח את ארלוזורוב. כששמעה שהוא מגיע לברלין במסגרת יוזמת "תוכנית ההעברה", שכרה דירה והזמינה אותו לבוא לפגוש אותה שם. כשהגיע ניסתה לירות בו אבל הוא השתלט עליה והצליח להימלט- בגלל שחשד שאנשי גסטפו ממתינים לו ברחוב הוא טיפס לגג הבניין ומשם לבניין אחר ולרחוב. מגדה הזועמת שלחה את אנשיה אחריו לארץ ישראל והם אלה שירו בו בחוף ימה של תל אביב.

2. הקומוניסטים אשמים? (המפלגה הקומוניסטית-פלסטינאית)ב 1991 יצא לאור הספר ''אדומים'', שמספר את תולדות המפלגה הקומוניסטית בישראל תחת המנדט הבריטי ובו מתואר רצח ארלוזרוב ככזה שבוצע על ידם. המפלגה נקראה פק''פ (ביידיש: המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית) והיתה מפלגה קומוניסטית שהופעלה ישירות ממוסקבה וכל תכלית קיומה היתה החרבת הציונות. לכן, לפי העיקרון של ''האויב של האויב שלי הוא חבר'' - תמכה פק''פ בצד הערבי, כולל הסתה לפרעות ביהודים, והתנהגה בעצם כמו מפלגה לאומנית ערבית לכל דבר (בשם האידיאל הקומוניסטי).
כדי לבצע את הרצח היו צריכים להתקיים בפק''פ שני תנאים יסודיים: יכולת ומניע.
המניע היה משולש:
א. בתחילת שנת 1933 נסע ארלוזורוב לגרמניה הנאצית כדי לחתום על "הסכם ההעברה" - שמטרתו היתה להעביר חלק מרכושם של יהודי גרמניה לארץ. מצד אחד, ההסכם הזה חירפן את התנועה הרביזיוניסטית ובמיוחד את "ברית הבריונים" כי שבר את החרם שהכריזה התנועה של ז'בוטינסקי על גרמניה הנאצית, ומצד שני פק"פ זעמה על זה לא פחות כי הרכוש שיועבר לארץ יועד מבחינתם לממן "נישול פלאחים ערבים" ולסייע לציונות. ידוע שברית הבריונים הסיתו רבות נגד ארלוזרוב, אבל ידוע הרבה פחות על ההסתה מצד פק"פ.
ב. הלילה שבין ה- 16 ל-‏17 ביוני היה יום השנה השלישי להוצאתם להורג של שלושה פורעים ערבים בתרפ''ט - שאותם הגדירה פק''פ כ''קדושים''.
ג. ה- 16 ביוני היה היום שקבעה ממשלת המנדט לפינוי הסופי של ואדי ח'ורית מהבדואים שיושבים בו - פינוי שתואר על-ידי פק''פ כגזל, נישול וכו', וחיים ארלוזורוב הוזכר אישית (יחד עם יהושע חנקין) כאשם ישירות בגזל המדובר.

איך בוצע הרצח? אברהם סטבסקי מברית הבריונים טען ששהה בעת הרצח בירושלים - ולכן יש לו אליבי. המשטרה לא הצליחה למצוא את הנהג שכביכול הסיע את סטבסקי לתל-אביב ומיד החזיר אותו לירושלים, במיוחד לאור העובדה שמספר המכוניות בארץ היה אז מצומצם וגם מספר הנהגים שהיו מוכנים לסייע לרצח כזה מטעמים אידיאולוגיים - שאף לאפס. כל אנשי ה"ברית" היו מוכרים ומעולם לא נטען שקיים בתוכם תא חשאי כלשהו. לעומת זאת לפק''פ, שפעלה במחתרת, היו אמצעי מודיעין ומעקב - חברות מפלגה רבות היו שתולות כ"עוזרות בית" אצל כמה מבכירי היישוב, וכן היו לה אמצעי מילוט מהארץ. האירוניה היא שהמשטרה האשימה דווקא את סטבסקי בכך שבחן דרכי מילוט דרך לבנון, בעוד ששנה לפני הרצח נתפסו כ- 20 חברי פק''פ בניסיון הימלטות בדיוק באותה הדרך. מבצעי הרצח היו יהודים חברי פק''פ וזאת משום שאחד מהתנאים לביצוע ההתנקשות היה יכולת לדבר באנגלית לשם התחזות - ומבין חברי המפלגה הערבים (שגם כך לא היו רבים), לא היו מועמדים מתאימים.
הפרט האחרון מקורו בעדות שמסר אברהם (רוזנצוויג) שושני : הוא שמע ממנהיג המפלגה - אביגדור (שליח מוסקבה) - על הישיבה המכרעת שבה הוחלט על ההתנקשות. הרוצחים עצמם, שזהותם איננה ידועה, הוברחו לברית-המועצות מיד לאחר הרצח ונספו שם באחד מגלי הטיהורים של סטאלין.
פק"פ היו שנואים ע"י מפא"י אפילו יותר מהימין הרביזיוניסטי וברל כצנלסון אף השווה אותם לעמלק.

3. הרוויזיוניסטים אשמים? 

ארלוזורוב, שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית יצא לברלין בשנת 1933 בניסיון להציל יהודים ואת רכושם מידי הנאצים והעלתם לארץ במה שכונה לבסוף "הסכם טרנספר". במסגרת ההסכם יכלו יהודי גרמניה לעלות לארץ ישראל עם חלק מהרכוש שלהם. (לא אושר להם להוציא כספים). וכך, בעת ששהה בברלין ניסה ארלוזורוב ליצור קשר עם מגדה כדי להשתמש בהשפעתה להצלת רכוש יהודי (הנאצים לא הסכימו לשאת ולתת ישירות עם יהודים). מגדה סירבה להיפגש איתו וסירבה להפגיש אותו עם בעלה.
במהלך שהותו בניכר התנהל בארץ מסע תעמולה נגדו ונגד תוכניותיו. הרוויזיוניסטים ובראשם ז'בוטינסקי קראו לפעילות אלימה נגד השלטון הבריטי והתנגדו לדרכי הנועם בהן פעל ארלוזורוב. בעיתון הרוויזיוניסטי "חזית העם", שהיה מקושר עם האגף הקיצוני והרדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית נעשה שימוש בביטויים כגון "ברית סטלין - בן-גוריון - היטלר", "סכין בגב האומה", "הינוקא האדום", "ערל-זה-רב" ו"הדיפלומט האדום" שבא למכור את כבוד העם היהודי "בעד בצע כסף להיטלר". ההשמצות הגיעו לשיא במשפט: "העם היהודי תמיד ידע להעריך כראוי את מוכרי כבוד עמם ותורתם, ידע גם כיום להשיב על הנבלה הזאת הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו".

בהלך הדברים הזה חזר ארלוזורוב לארץ ונרצח כחודש לאחר מכן: ב 16 ביוני 1933 - ארלוזורוב ואשתו השנייה סימה, ישבו במרפסת פנסיון "קטה דן" (היום מלון דן בת"א) וכאשר התקהלו סביבם סקרנים החליטו לצאת לטיול רגלי לכיוון צפון. כשהתקרבו לאזור לשפך הירקון הבחינה סימה בשני גברים שהלכו בעקבותיהם - אחד גבוה והשני נמוך. "השניים העוקבים אחרינו אינם מוצאים חן בעיני" אמרה לבעלה. הם יצאו מהחוף ונכנסו לשכונה קטנה ליד שפך הירקון. שוטטו בין בתי השכונה וכשהרגישו שנפטרו מהעוקבים, חזרו לחוף הים ופנו דרומה לכיוון מרכז תל אביב. שוב הבחינו בעוקבים ואז כשהתקרבו לבית הקברות המוסלמי (אזור מלון הילטון של היום) פנו שני העוקבים לעבר ארלוזורוב וסימה - אחד מהם האיר בפנס את פני ארלוזורוב. ארלוזורוב פנה אליהם ושאל "מדוע אתם מפריעים לנו?", וסימה הוסיפה "עזבו אותנו". הגבוה מבין השניים שאל בעברית "כמה השעה?" (ביטוי שאינו מקובל בשפה העברית, אך מקובל בשפות אירופאיות ובערבית). ארלוזורוב ענה "אין זה עסקך", ושוב שאל הגבוה "כמה השעה?". בני הזוג החלו לפסוע לדרכם וברגע זה שלף הנמוך אקדח וירה בארלוזורוב. שני המתנקשים הסתלקו בריצה ונעלמו.
סימה תמכה בבעלה הפצוע עד שהגיעו לקבוצת אנשים שנשאו את ארלוזורוב למבנה סמוך, וסימה יצאה להזעיק אמבולנס. האנשים שסביב הפצוע החליטו שלא להמתין לאמבולנס, וארלוזורוב הובל במכונית פרטית לבית החולים הדסה. הוא היה פצוע מקליע אחד בבטנו, עם שטף דם פנימי גדול. פציעה כזו אינה נחשבת לאנושה, אך באותה תקופה לא היה לבית-החולים הציוד הנדרש לבצע עירוי דם. ארלוזורוב נפטר כעבור שלוש שעות כתוצאה מאיבוד דם חריף. שני חשודים במעשה, אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, נעצרו בחשד לרצח. כשנה לאחר הרצח זוכה רוזנבלט מאשמה ואילו סטבסקי נמצא אשם על פי עדות ראייה של סימה ארלוזורוב. בעקבות ערעור על פסק דינו, זוכה גם סטבסקי מאשמה לפי דיני הראיות בישראל המנדטורית, לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה בלבד, ללא עדות מסייעת. בנוסף, נאשם אבא אחימאיר, רוויזיוניסט שייסד את תנועת "ברית הביריונים" כמעורב בשידול והסתה לרצח. אחימאיר זוכה גם הוא מאשמה אך הועמד לדין כמארגן של "ברית הבריונים", ונדון לשנה וחצי של מאסר בפועל.

ברית הבריונים - משמאל אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושוע ייבין

במפא"י לא קיבלו את פסק הדין בזיכוי של הנאשמים והמשיכו במשך שנים רבות להאשים את הרוויזיוניסטים על ההסתה שקדמה לרצח ארלוזורוב ועל המשפט עצמו. הם טענו שפסק הדין מזכה את הנאשמים מטעמים טכניים בלבד.

4. הערבים אשמים?
יהודה ארזי, שהיה קצין בבולשת המנדטורית ומונה להיות קצין חוקר בפרשת הרצח, הגיע בחקירתו למסקנה שלא הנאשמים הרוויזיוניסטים ביצעו את הרצח אלא שני ערבים תושבי יפו, ושהזיהוי שנעשה לנאשמים על ידי אלמנתו של ארלוזורוב - סימה, היה מבוים. ארזי אף סייע לצוות ההגנה של סטבסקי, מה שהוביל לקרע בינו לבין אנשי ההגנה, ולפרישתו מהמשטרה.

בתקופה מסוימת במהלך המשפט הודו ברצח שני עבריינים ערבים מיפו ואז חזרו בהם מן ההודאה בטענה כי סטבסקי הציע להם 1000 לירות עבור ההודאה באשמה. בית המשפט באותם ימים קבע שלא היו מעורבים בעשה.

בשנת 1982 , 50 שנה לאחר ביצוע הרצח, הוקמה "ועדת בכור" כדי לחקור את התעלומה. הוועדה קבעה פה אחד כי סטבסקי ורוזנבלט אינם הרוצחים וכי אין דרך לקבוע במי האשם.

עדויות מהמשפט:

1. הרצח אירע בכ''ה בחודש סיוון - 25 לחודש שאז הירח כרבע מגודלו, כלומר לילה בתנאי תאורה חלשים ולכן לא פלא שהרוצח היה צריך להאיר את פני הנרצח בפנס לשם זיהוי.
2. ארלוזורוב העיד לפני מותו בפני אליעזר קפלן (בהמשך שר בממשלת מפא''י), שהיורה היה ערבי, אלא שעורך עיתון הארץ סרב לפרסם עדות זאת! (על פי עדות עיתונאי הארץ בן ציון כ''ץ מפי קפלן, שעזב את העתון עקב סירוב עורך הארץ לפרסם את עדות ארלוזורוב).
3. סימה ארלוזורוב העידה בשעות הראשונות שהיורים היו ערבים, ולאחר מכן חזרה בה מעדותה, מן הסתם בעקבות הלחץ של ראשי מפא''י שלחצו אף על עורך הארץ שלא יפרסם את עדות ארלוזורוב.
4. קפלן (2.7.1933): ''אמרתי שאולי גם לארלוזורוב היה קשה להאמין שירו בו יהודים'' (שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, עמ' 233). לדבריו הוא הסתמך על מה שסימה ארלוזורוב אמרה לו בליל הרצח. מי ששמע את דבריו היה דוקא עורך הארץ, ד''ר משה גליקסון, ולא כץ.
5. היו לא מעט התארגנויות שבחשו בחקירה וחיפשו עדויות לכאן או לכאן. היתה הועדה של מפא''י והיו ה"ועד למען סטבסקי" וגם "הקבוצה" של גד מכנס ויתכן מאד שפעולותיהם הצליחו לשבש את החקירה.
6. נכון שלפרסום נרחב זכו הדברים שהושמו בפי אליעזר קפלן, ש''כאילו שמע מארלוזורוב, המוטל על ערש-מותו ב'הדסה', כי רוצחיו היו ערבים''.

זהו, אלה התאוריות שאני מצאתי. מה דעתכם, איזה אפשרות נראית לכם הכי הגיונית?
אותי מעניינת השאלה ששאלו הרוצחים את ארלוזרוב לשם זיהוי: "כמה השעה". למה בחרו לשאול דווקא את זה? הרי לא הגיוני שמדובר בשאלת זיהוי- כי הם כבר האירו עליו בפנס ושמעו את הקול שלו...  ולמה היו נחוצים שני אנשים לביצוע המשימה הזאת? האם יכול להיות שזה היה סתם רצח לא מתוכנן? אולי סתם שני בחורים ערבים עם אקדח שהתעצבנו כי התייחס אליהם בחוסר כבוד??

קצת רקע היסטורי:

מפלגת מפא"י/ העבודה בראשות דוד בן גוריון ולצידו ארלוזורוב. מולם קמו הרוויזיוניסטים בהנהגת ז'בוטינסקי. הם דגלו במחאה אלימה נגד הבריטים. מקור כוחה של מפא"י היה בעיקר ביישוב היהודי בארץ, בעוד שהתנועה הרוויזיוניסטית נשענה על היהודים אנשי המעמד הבינוני בגולה. בקונגרס הציוני ה-3 בשנת 1931 התקיימה המערכה הפוליטית הראשונה בין מפא"י לרוויזיוניסטים. שני הצדדים יצאו אחד נגד השני בהתקפות קשות שהנושא העיקרי שלהן היה המחלוקת על המדיניות הציונית. ההנהלה הציונית, בראשות חיים ויצמן, ניהלה מדיניות של שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי, ויתרה על חלק מהמטרות המדיניות של הציונות והסתפקה בפיתוח היישוב היהודי בארץ בקצב שהממשלה הבריטית הייתה מוכנה לאשר. למדיניות הזו התנגדו הרוויזיוניסטים, שדרשו להפעיל לחץ מדיני על הממשלה הבריטית ולאלץ אותה לאמץ את המדיניות שהתחייבה לה בהצהרת בלפור.
ברית הבריונים הייתה תנועה לאומית רוויזיוניסטית שפעלה בארץ ישראל בשנות ה-30. התנועה התנגדה לשלטון הבריטי, ודגלה בשיבת העם היהודי לארצו, אפילו בכוח הזרוע. מקימי התנועה היו "השלישייה": ד"ר אב"א אחימאיר, המשורר אורי צבי גרינברג וד"ר יהושע ייבין. זו היתה בעצם התנועה הראשונה בישראל שפעלה באופן אקטיבי נגד הבריטים, ויש שרואים בפעולותיה את זרע המאבק המזוין בבריטים, שהתבטא מאוחר יותר במחתרות אצ"ל ולח"י.

סופה של מגדה: רצחה את ששת ילדיה בסוף המלחמה כדי שלא יאלצו לחיות בעולם ללא היטלר. הרצח תוכנן לפחות חודש מראש ובוצע באמצעות מורפיום וכדורי ציאניד.

משפחתה של מגדה גבלס - המודל המשפחתי המושלם ע"פ הנאצים

אופנת ימי הביניים- שמלת בליאוט

עומס יתר בחיי האישיים הרחיק אותי לאחרונה מהבלוג האהוב שלי (שעמית לעבודה קרא לו היום- "כי זה מעניין רק אותי")
עם שתי עבודות, שני מעברי דירה וניסיון להגיש פרויקט גמר בלימודים זה פשוט לא הותיר זמן לערוך ולסכם את הדברים שמעניינים אותי. בכל אופן, מאז שעברתי דירה עדיין לא מצאתי תמונה מתאימה לחדר שינה. וכך, בעודי מדפדפת באחד מבלוגי העיצוב החביבים עלי נתקלתי בתמונה הזאת:





















התמונה מדגימה שימוש בחיפוי קירות נועז, אבל מה שמשך את תשומת ליבי היו התמונות הגדולות האלה, של מלכים ו/או קדושים מימיי הביניים- בדיוק מה שאני אוהבת!
החיפוש שלי אחר תמונות מלכים וחתונות מימי הביניים העלה שלל נאה וגם שמתי לב לסגנון שמלה אחד שחוזר ברבות מהן. שמלה עם שרוולים ארוכים שנשפכים עד לרצפה שאני זוכרת מהאגדות שהקריאו לי כילדה.
שמלה כזאת נקראת שמלת בליאוט























שמלה זו שלטה באופנה באירופה של המאה ה- 11 עד למאה ה- 14, באזורים שהיו תחת השפעה צרפתית.

השמלה נתפרה ממשי עדין ונקשרה סביב הגוף בשרוכים שהתחילו בצידי הירכיים ועלו בבית השחי ועד למרפק- כך השיגו את מראה השרוול הצמוד בחלק העליון של הזרוע.

קשירה זו גם יצרה מראה של קפלים רוחביים עדינים באזור המותן ובזרוע. מראה הקפלים הפך אופנתי מאוד וכדי להשיג אותו הקצו יותר בד בחלקים של הטורסו והשרוול- כנראה כבר אז גילו את האפקט מטשטש השומנים שהקפלים יוצרים. הגזרה עצמה עשויה משולשים וריבועים. התפר הקדמי (והאחורי) נועדו לאפשר לתפור בהם עוד משולשים- כדי ליצור נפח רב יותר לחצאית.

הבליאוט היא בעצם שמלה עליונית שנלבשת מעל שמלה תחתונה צמודה בעלת שרוול ארוך שנקראת קירטל (kirtle). מומלץ שהשמלה התחתונה תהיה בצבע מנוגד לזה של העליונית כדי ליצור מראה משובב עין ולב.

הנה כמה דוגמאות מקסימות לפאר המדובר:

















































שמלה מימינו שנתפרה לפי ההנחיות

















בציור המפורסם של ואן דייק, קירטל כחול ובליאוט ירוק


















שילוב מונוכרומטי של שמלות

ועוד תוספת קטנה כי זה באמת מיוחד- טבעות נישואין יהודיות בימי הביניים:

פוסט קצר הפעם, ומרובה תמונות..

אז מה דעתכם על השמלות? הייתם רוצים שהאופנה הזאת תחזור?

אני כן!

גן עדן וגהנום באיסלאם

הפוסט השלישי, האחרון והמעניין ביותר בטרילוגיית איסלאם - הדרך הבטוחה להגיע לבורדל של אללה! אבל רק אם אתה גבר.

גן העדן והגיהינום באיסלאם

הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר באסלם היא להיכנס לגן העדן של אללה ולחיות שם לנצח. ביום תחיית המתים יעלה אללה את המתים מקברם ויסלח למאמיניו על כל חטאיהם - הם יזכו להיכנס בשערי גן עדן רק משום אמונתם בקוראן ובמוחמד. אנשי הדתות האחרות ישרפו באש הגהנום. המתים יעלו מקברם ערומים ובלתי נימולים.

כאשר שאלה עיישה את מוחמד בעלה האם הגברים והנשים יעמדו עירומים יחדיו, והאם יביטו אלה על אלה, התרעם וענה לה שהמאורע יהיה חשוב מכדי שיתפנו לכך.

קטע מציור המתאר את יום הדין, סוף המאה ה 19. מוחמד מימין רכוב על סוס

ספרות החדית' האסלאמית היא קובץ סיפורים ואנקדוטות מחייו של מוחמד. סיפורים אלה עברו מפה לאוזן עד לעד הראשון שהיה נוכח באירוע, ועל פיהם ניתן ללמוד על הביוגרפיה של מוחמד וימי האיסלאם הראשונים. מסיפורים אלה ומהקוראן אפשר להבין את התפתחות תפיסת גן העדן והגיהינום בקרב המוסלמים הראשונים. הפעם הראשונה בה חוזה מוחמד במראות גן העדן היא בתחילת ימי התנבאותו במכה, בזמן שהיה ליקוי חמה. ליקוי החמה משבש את סדר הטבע, ומספק אפשרות עבור מוחמד לחזות בטבע שמעבר לטבע- גן העדן, כפי שמספר החדית' הבא:

"there was an eclipse of the sun and the Messenger of Allah, may Allah bless him and grant him peace, prayed, and the people prayed with him for a long time. by the time he finished the sun had appeared. (…) They said ‘Messenger of Allah, we saw you reach out for something while you were standing here and then we saw you withdraw.’ He said, ‘I saw the Garden and I reached out for a bunch of grapes from it, and if I had taken it you would have been able to eat from it for as long as this world lasted. Then I saw the Fire – and I have never seen anything more hideous than what I saw today – and I saw that most of its people were women"

מוחמד רכוב על בוראק, לצידו המלאך גבריאל שמראה לו את הגיהנום
בציור הנשים תלויות מלשונן - עונש על רכלנות. השד השחור אחראי על הלהבות

בעקבות חזיונות אלה התעוררה בלב המאמינים המוסלמים לראשונה אמונה דתית בגמול ועונש לא בעולם זה, אלא בעולם הבא. זמן מה לאחר מכן, בסביבות שנת 622 , מוחמד מצליח לא רק לראות את העולם הבא, אלא ממש לבקר בו. מאורע זה שהוא מהותי ביותר לאמונה המוסלמית קרוי "המסע הלילי" ובו מוחמד נלקח על גבי חיה פלאית למסע בגן העדן ובגיהינום. בספרות החדית' מופיעות גרסאות רבות ושונות למסע לילי זה. כך מתואר סיפור המסע באחד מהם:

לילה אחד המלאך גבריאל מעיר את מוחמד, ומרכיב אותו על גבי חיה פלאית הקרויה בוראק- חיה המתוארת כסוס בעל כנפיים, ולעיתים בעל ראש טווס. מוחמד, רכוב על בוראק ומלווה במלאך גבריאל מגיע לירושלים שם הוא פוגש במשה, אברהם וישו. הוא מוביל אותם בתפילה. לאחר מכן מוצגים בפניו 3 כלים – אחד מלא ביין, אחר במים, והשלישי בחלב. הוא שומע קול שאומר לו שאם יבחר במים – הוא ומאמיניו יטבעו, אם יבחר ביין – הוא ומאמיניו יטעו בדרכם. הוא בוחר בחלב, הנביאים האחרים מאשרים את בחירתו והוא ממשיך במסעו בגן העדן והגיהינום. המראות שרואה מוחמד במסע זה מספקים פירוט רב על החיים המצפים למאמינים ולחוטאים. הגיהינום מתואר כמקום המספק לכל אחד מהחוטאים עונש ספציפי על פי החטא שחטא, למשל כך הוא מתאר את העונש לגברים שחטאו ביחסים עם נשים אסורות, ונשים שהולידו ממזרים :

“Then I saw men with good fat meat before them side by side with lean stinking meat, eating of the latter and leaving the former. There are those who forsake the women that God has permitted and go after those he has forbidden. Then I saw women hanging by their breasts. These were those who had fathered bastards on their husbands.”

נשים תלויות משדיהן, עונש על שנתנתו לבעליהן לגדל ילדים שהרו לגברים אחרים

בתחילה חזיונות אלה התקבלו בחשדנות רבה על ידי אנשי מכה כפי שמעיד החדית' הבא:

“You know that no people are more short of land and water, and live a harder life than we, so ask your Lord, who has sent you, to remove for us these mountains which shut us in, and to straighten out our country for us, and to open up rivers like those of Syria and Iraq (…) if they say you are speaking the truth, and you do what we have asked you, we will believe in you, and we shall know what your position with God is, and that he has actually sent you as an apostle as you say.”

מסיפור זה אפשר להבין דברים חשובים ורקע להתפתחות האמונה בגן העדן באיסלאם. ראשית, הערבים במכה חיו באזור צחיח, ללא נהרות כלל, הם מבקשים לעצמם נהרות כמו בסוריה ובעיראק, וכך הם מדמיינים את גן העדן- לא כמקום המייצג מציאות רוחנית כפי שהוא מצטייר באופן כללי בנצרות, אלא כמקום פיזי ממש ובו תנאי אקלים שונים מאלה בהם הם רגילים לחיות. גן העדן מצטייר בדמיונם לא כמטאפורה למציאות רוחנית שונה, אלא כמציאות פיזית אלטרנטיבית לחיי המדבר. שנית, אנשי מכה הם ספקנים בקשר לאמיתות נבואתו של מוחמד, אך אינם מבטלים אותה לחלוטין. הם מבקשים סימן קונקרטי כדי שיוכלו לדעת שנבואתו אמת. זאת הקרקע הראשונית שעליה תתבסס מאוחר יותר, בעקבות הצלחתו הצבאית של מוחמד, האמונה בגן העדן והגיהינום, ותתקשר אל תפיסת המלחמה.

מוחמד מבקר בגן עדן. סביבו נשות המקום השרותיות

חיי גן עדן

בגן העדן 8 מדורים - המקומות הטובים ביותר שמורים עבור הנביאים ואלה שטבחו בכופרים. בגן העדן זורמים נהרות של חלב ומים, דבש טהור וגם יין, שאסור לפי ההלכה המוסלמית בעולם הזה. מפלים של כל אלה משמיעים פכפוך נעים ושם יטבלו המאמינים לנצח נצחים- זה הניצחון הסופי הם כותבים. המאמינים בדרגות הנמוכות יותר של גן העדן יראו את יתר מדורי גן העדן כפי שאנו מביטים על הכוכבים בשמיים.

מוחמד בתעופתו לשמיים
פוגש את נשות גן עדן. פרס 1540

בגן העדן יהנו המאמינים ממנוחה פסיבית. הם יבלו את זמנם בישיבה בצל עצים, על ספות מפוארות ורקומות, ישתו מהנהרות ויאכלו מהפירות. יין רב יוגש להם ע"י נערים יפים כמו פנינים (כך במקור). היין לא יכהה את החושים ולא יגרום להנגאובר. לכל אחד יהיה אוהל ענק שיאפשר שמירה מקסימלית על הפרטיות. בגן עדן יש רחוב אליו ילכו המאמינים כל יום שישי והבריזה שתגיע מהצפון תבשם אותם ואת בגדיהם בריח מתוק ותוסיף ליופיים ולחיותם. יש שם גם עצים כה גדולים שלרוכב על הסוס המהיר ביותר ידרשו 200 שנים כדי להקיף את הצל שעץ כזה מטיל. המאמינים יהיו לבושים בבגדי משי ירוק עם עיטורים כסופים. הנכנסים בשערי גן העדן יעברו שינויים גופניים רבים- פניהם ישתנו- הן יהיו זוהרות כמו הכוכבים בשמיים, גם גופם ומערכת העיכול שלהם יעברו שינוי רב- לא יהיו יותר הפרשות גופניות והם מדגישים שהם לא ירקו יותר ולא יסבלו מנזלת.

“The members of the first group that would be admitted to the paradise would have their faces as bright as the full moon during the night. They would neither spit nor suffer catarrh, nor void excrement. They would have their utensils and their combs made of gold and silver and the fuel of their braziers would be aloes and their sweat will be musk and every one of them would have two spouses (so beautiful) that the marrow of their shanks would be visible through the flesh. There would be no dissension amongst them and no enmity in their hearts”.

נשות גן העדן- houris

האטרקציה המרכזית בגן העדן של מוחמד הן ההוריס- נערות יפהפיות עם חזה גדול וכולן בנות אותו גיל- 16. הנערות נוצרו במיוחד למטרת תענוגות גן העדן (הן לא נשים שחיו בעולמנו ומתו). כולן בתולות, בעלות עיניים כהות ורחבות, עורן שקוף והן כמו פנינים בצדפה. הן ביישניות וענוגות, מרכינות ראשן תמיד, אך אוהבות חברה. איש מעולם לא נגע בהן לפני המאמין. 

במקומות מסוימים נאמר שכל מאמין יקבל 2 כאלה, במקומות אחרים נכתב שכל מי שמת למען האיסלם יקבל 72 ובמקומות אחרים ההפרזה פרועה ממש ומדברת על כמות בלתי נתפסת- יותר מביליון וחצי הוריס לכל אחד (לפי חישוב שכל מאמין יקבל 70 אוהלים, בכל אחד 70 חדרים, בכל אחד מהם 70 ספות ועל כל ספה 70 שטיחים ועל כל שטיח ישבו 70 בתולות) ולכל מאמין תהיה גם אונות מספקת כדי לבעול כל אחת מהחברות החדשות- והשפיכה תהיה ענן של רוח מבושמת וגם תתן הרבה מרץ במקום להרדים. אה כן וכל אורגזמה תימשך 600 שנים!!

ההוריס בגן עדן, רכובות על גמלים

GELEMANS
אלה נערי גן עדן יפים וצייתנים שישרתו את המאמינים ואיתם יוכלו לעסוק במעשי סדום. כל מאמין יקבל בין 1000 ל 80,000 נערים עבדים שכאלה.

חיי הגיהנום

הגיהינום מחולק ל- 7 מדורים. ההבדל בין המדורים הוא בגובה להבות האש שמתקיימות בהם- מאש המגיעה לגובה הקרסוליים ועד להבות אש שמכסות את כל הגוף. החוטאים הגדולים ביותר הם ההינדים משום שהם עובדי אלילים. פסליהם ישרפו בגיהנום וישמשו כדלק לאש הגהנום. היהודים והנוצרים בגלל שאינם עובדי אלילים יגיעו למקומות נוראים פחות. אללה יצמיח מחדש את עורם של החוטאים כדי שימשיכו לנצח נצחים להישרף ולסבול כאילו זאת הפעם הראשונה. אנשי גן העדן יהיו מודעים לסבל שעוברים החוטאים וזה רק יוסיף להנאתם הנצחית. מוחמד מספר כי רוב יושבי הגהנום הן נשים, וזאת בשל חוסר צייתנותן לבעליהן.

נשים נענשות בגהנום - תלויות משיערן. לפי מוחמד רוב אוכלוסית הגהנום מורכבת מנשים

כשקראתי את תאורי גן העדן מצאתי תאור שחוזר כל הזמן ולא הצלחתי להבין:

as for the righteous, they shall surely triumph. Theirs shall be gardens and vineyards, and high-bosomed maidens for companions: a truly overflowing cup”

למישהו יש רעיון מה מקור הביטוי הזה- כוס שעולה על גדותיה? זה אמור לסמל תענוגות שאין להם גבול?

עד כאן בנושא האיסלם לבינתיים. אני מרגישה שלא מיציתי כלל ושכתבתי בצורה חד צדדית. אני עדיין קוראת את הספר "לא אשנא" שכתב רופא ערבי מעזה והוא מביא שם צדדים שונים של האיסלאם, למשל את חשיבות ההשכלה בקוראן, לפיו אדם משכיל הוא טוב יותר מאדם אדוק. בכתיבת הטרילוגיה השתמשתי בחומר רב שתרגמתי ממאמר של פרופסור הודי, מן הסתם דבריו מושפעים מהאיבה השוררת בין ההינדים למוסלמים.

התיאורים של גן העדן האיסלמי מאוד מפתים. הם הזכירו לי את הספר כוחו של הלא מודע, שמדבר על לדמיין בצורה מוחשית ככל האפשר את הדברים שאנחנו רוצים שיקרו לנו. מה המשמעות לגבי כוחו של הלא מודע שלנו אם לנוודים הערבים במדבר כל החשיבה החיובית הזאת על פארקים ירוקים עם נהרות לא עזרה?

מעציבה חוסר ההתייחסות לנשים בגן עדן. איזה אינטרס יש להן ללכת להתפוצץ בשם הדת? מה הן כבר יקבלו? ואם היא פוצצה את עצמה כדי להרוג כופרים ולפני זה בגדה בבעלה? מה יהיה איתה אז??

לסיכום גן העדן המוסלמי כפי שאני מכירה אותו כעת הוא לא מקום רוחני ושונה מהותית מעולמנו אלא פשוט מקום פיזי אחר, שהוא מקסים, עם מזג אויר נעים ואוכל טוב וגם התנהלות שמזכירה בית זונות - ממש כמו גברים מערביים שטסים לתאילנד ומנצלים את המקומיות. אבל בעיקר גן העדן המוסלמי הוא עלבון גדול מאוד לנשיות.