בארוק: אופנה במאה ה -17

אז התחלתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה והייתי בטוחה שהבלוג שלי רק ירוויח מזה.
אך הנה אני כבר בערוב ימי הסמסטר וזה יהיה הפוסט הראשון... וגם זה רק כי הכנתי עבודה במסגרת קורס על הבארוק.
בכל אופן נושא העבודה היה מרתק במיוחד ודיבר על אופנת הבארוק, עם התמקדות במחצית השניה של המאה, והחלטתי להביא גם לכאן גרסה ערוכה ומתומצתת של אותה עבודה, עם דוגמאות לשינוי באופנה על הציר ההיסטורי שבין המאה ה- 16 ל- 18 וסיבות אפשריות להבדלים אלה.


ברמה הכללית תקופת הבארוק מתאפיינת בכל תחומי האמנות בתחושה של גרנדיוזיות, תנועה, אינסוף, משחקי אור וצל, נטייה לפעלולים ואשליות וכו'. זו תקופת מעבר, תקופה של תגליות מדעיות (כמו שכדור הארץ אינו מרכז היקום), שמתנגשות עם אמונה דתית חזקה, וכתוצאה מכך בני התקופה מתקשים להגדיר את עצמם ואת הקודים החדשים שמצופים מהם. האמנות בתקופה הזאת פורחת וניתן לציין את שייקספיר, באך, קראווג'ו ורמברנט בין הבולטים ביוצרים.

סביב 1600 משתנה התרבות הפוליטית ומתחילים לדבר על אבסולוטיזם. לואי ה- 14 עולה לשלטון בצרפת (1638-1715) והופך אותה למעצמה החזקה באירופה. צ'ארלס הראשון (1600-1649) שהיה מלך אנגליה סקוטלנד ואירלנד עד שהוצא להורג במלחמת האזרחים, מוחלף בבנו צ'ארלס השני (1630-1685) שחוזר כשהניסוי במשטר לא מלוכני נכשל ויש רסטורציה של המלוכה. 

בתמונות הבאות ניתן לראות את ההבדלים באופנת גברים ונשים מתקופת הרנסנס ועד לרוקוקו, כאשר ניתן לראות בקלות את השוני המהותי בתקופת תחילת הבארוק, עם אופנה משוחררת בהרבה, עם מחוך גמיש ופחות מגביל, צלללית רחבה ומותן גבוהה. 







המאה ה- 17 מתאפיינת בשינויים אופנתיים מהירים שלא נראו מעולם לפני כן. הבגדים הופכים ממגבילים כמו בתקופת הרנסנס למשוחררים (המחצית הראשונה של המאה) וחוזרים להיות מגבילים פעם נוספת. הקישוטים המרובים ירדו מהבגדים ואז הוחזרו אליהם אצל גברים ונשים כאחד במה שמבטא היטב את חוסר השקט של התקופה.

דוגמאות אופנתיות מהתקופה: ציורים של אנשי מעמד הביניים והסוחרים. האצולה לבשה גזרות דומות אך מקושטות בהרבה.

1650: האופנה לגברים ולנשים כוללת קו מותן גבוה, צללית רחבה ומשוחררת והרבה שימוש בתחרה, בייחוד בצווארונים ובחפתים. הגבר לבוש בחולצת 'דאבלט', מכנסי בריצ'ס, מגפיים, כובע רחב שוליים ומקל הליכה שהופך לפריט אופנתי בתקופה.



1670: קו המותן מתארך עבור שני המינים. הגבר לבוש במעיל Justaucorps, מכנסי בריצ'ס קצרים ורחבים יותר, לכובע שלו נוספת נוצה. האישה בחולצת 'בודיס' עם שרוולים רחבים, עיטורי פפיונים, חצאית 'פטיקוט' תחתונה עם עיטורי זהב וחצאית עליונה שמתרוממת לצדדים כמו מסך תאטרון. היא אוחזת במחמם ידיים מפרווה 'מאף', ומסיכה, שהיתה פריט אופנתי ליומיום באותה תקופה!


1690: האישה לבושה בשמלה שנוסף לה 'סטאמקר' (קדמת השמלה שמקושטת בפפיונים בתמונה) זה מעין פאנל בצורת האות U שמוסיף קישוט לתלבושת וגם הופך את המחוך לקשיח יותר משום שהוא מרופד בפיסות עץ או עצמות לוויתן.
סינר תחרה הופך למאוד אופנתי, והיא מציגה את תסרוקת ה Fontange שהיתה הכרחית.
הגבר בעניבת Jabot, מעיל באורך הברך, שיערו הטבעי ארוך ומסולסל.



ההשפעה הצרפתית על האופנה: 

לואי ה- 14 שעולה לשלטון בצרפת ב- 1643, האמין שעליו לשמש דוגמא לאנשיו בטעם וסגנון בכל התחומים- אדריכלות, ריהוט, מזון ואופנה. בילדותו ניסה ההמון למרוד במונרכיה (הפרונד), ולכן היה חשוב לו לשלוט בהם ביד חזקה. הוא עשה זאת באמצעות האופנה!



הוא עודד את האצילים לעזוב את נחלותיהם ולהגיע להתגורר איתו בוורסאי. שם גרם לאצילים להיכנס לחובות מההוצאות העצומות שציפה מהם להוציא על לבוש יקר. הוא היה מהיחידים בשליטי אירופה שדרשו קוד לבוש שונה לכל מאורע רשמי, והוא ערך נשפים ומסיבות רבות בהן התחרו האורחים מי יתלבש הכי יפה ואלגנטי. כדי להיות אציל חזק היית צריך להגיע לכל המסיבות, ובגלל שבתקופה זו ככל שהיית לבוש טוב יותר גם נחשבת לאדם חזק יותר, התחרות הפכה לקשה. האצילים עסקו בתככים ומזימות בחצר המלך ובזבזו את כל כספם על אופנה.

האצילים נאלצו לבקש מהמלך הלוואות וכך נותרו עניים מדי ועסוקים מדי בענייני לבוש מכדי לחשוב על מרד.
לואי גרם לתחרות רבה בחצר, למשל ארגן את טקסי ההתפשטות וההתלבשות, בהם יכלו להיות נוכחים רק המקורבים אליו ביותר וזה היה גם הזמן היחיד בו יכלו לשוחח איתו אישית. הוא גם עיצב למשל מעיל יוקרתי בצבע כחול עם רקמת זהב וכסף – שהרשה רק ל 50 איש ללבוש בכל זמן נתון.

השפעתו התרחבה ופנתה גם למעמד הביניים- כל מי שהיה לבוש מספיק טוב יכול היה להיכנס לגני וורסאי ולחזות בפאר וההדר, וכך אנשים פשוטים חסכו כספם רק כדי להגיע לאירועים אלה ולהתרשם מכוחו.

בתקופה זו כוחה של צרפת מתחזק והיא הופכת ליצרן הראשי באירופה של מוצרי יוקרה כמו משי, תחרה וברוקאד. כמיליון מתושבי צרפת מועסקים בתחומי האופנה והטקסטיל לעומת רק כ 38,000 בתעשיית הברזל.
שיווק אגרסיבי לארצות אחרות מרחיב את ההשפעה הצרפתית על האופנה, וזה נעשה בין היתר בעזרת שימוש בבובות אופנה שהדגימו את הטרנדים החדשים, גם באיפור ושיער.



במהלך המאה הסגנון האופנתי נע גם על הסקאלה שבין הקוואלירים ל Roundheads.
החלוקה החלה במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, כאשר הקוואלירים היו האבירים הלבושים היטב שלחמו לצד המלך ובעד הדת הקתולית, מול הRoundheads שרצו להפיל את המלך, לתת יותר כח לפרלמנט ותמכו בדת הפרוטסטנטית. אלה לבשו בגדים בצבעים כהים עם צווארונים וחפתים לבנים, כפי שניתן לראות בתמונה מימין.

דוגמאות אופנתיות על אצילי התקופה:
לואי ה 14 נישא למריה תרזה נסיכת ספרד. בתמונה ניתן לראות אותה כנערה, באופנה הלא עדכנית של ספרד, עם פנייר נוקשה שמחזיק את החצאית בצורת שולחן:

מריה תרזה כילדה, 1653

מריה תרזה נמסרת לבעלה ולצרפתים

מריה תרזה בפורטרט כמלכת צרפת

מריה תרזה ובנה, 1661

ניתן לראות את ההתפתחות האופנתית המהירה שעוברת על מריה תרזה בחצר הצרפתית, כשהתוצאה היא המראה האופנתי שכולל קו מותן מוארך, מחוך קשיח, שרוולים רחבים, חצאית עליונה שמורמת וחושפת את התחתונה, והדגשה כללית על קווים אורכיים ויצירת מראה רזה.

באותה תקופה באנגליה, צ'ארלס השני מקבל לידיו את האננס הראשון שגודל על אדמת המדינה. הוא לבוש במיטב האופנה עם מעיל באורך הברך, פארה ארוכה ועניבת Jabot.

צ'ארלס השני מקבל את האננס הראשון שגודל על אדמת אנגליה 1675

צ'ארלס נישא לנסיכת פורטוגל קתרינה, שגם היא מדגימה בתחילת דרכה את האופנה הספרדית הלא רלוונטית, ועוברת שינוי מהיר בחצר האנגלית: 

1660 - קתרינה כאישה צעירה

1663, קתרינה מלכת אנגליה

לבוש תחתון:
לבוש תחתון במאה ה 17 כלל כותונת כותנה בשילוב תחרה בשרוולים ובמחשוף, עם שרוולים רחבים. מעליה נקשר מחוך. פרטינגייל או Bum נקשרו מתחת למחוך כדי לתת נפל לאזור הירכיים.
השימוש פרטינגייל החל לצאת ולהיכנס לאופנה החל משנת 1600. במהלך מלחמת 30 השנים נלבש רק בספרד ובארצות האחרות נתנו לחצאיות מראה חופשי יותר, והוא נלבש רק לאירועים רשמיים. ב 1710 חזר הפרטינגייל לאופנה והנשים שלא לבשו אותו נראו מוזרות. 

שיער נשים:
בתחילת המאה השיער סודר בתסרוקת שנקראה Heartbrakers - v - השיער סודר בגלים משוחררים עד הכתפיים בצדדים, ויתר השיער היה אסוף או קלוע לכדור גבוה באחורי הראש. בחצי השני של המאה התלתלתים התארכו והפכו מורכבים יותר עד שנחו בחינניות מעבר לכתפיים

madame de montespan פילגשו הידועה ביותר של לואי ה 14, 1640-1707

.





















ב 1680 השיער התחיל לעלות כלפי מעלה. ולעיתים תסרוקות היתה מלווה בכובע Fontange : קונסטרוקציית מתכת מחופה בתחרה ופפיונים שהחזיקה את השיער במאונך. השיער הודבק למקומו בעזרת שומן כבשים וחלבון. בגלל שמים נחשבו למזיקים לעור הן לא חפפו (או התרחצו) הרבה וכינים הצטברו בתסרוקות. מקלות מיוחדים עוצבו כדי לאפשר גירוד חינני בשיער. 

שיער גברים:
עד 1663, אופנת הפאות לגבר המיוחס הפכה נפוחת שיער, גדולה, כבדה ובעלת מראה מזויף, ודרשה מהגברים לספר קצוץ את שיערם כדי שהפאה תשב טוב. צ'ארלס השני לבש פאה שחורה, והפאות נותרו לא מפודרות עד שנות ה 1690.

תכשיטים:
שרשראות פנינים צמודות לצוואר ועגילי פנינים נותרו פופולריים מ 1630 ולאורך כל התקופה.

Henrieta Maria

נעליים:
נעלי עקב לשני המינים, מעוטרות משי וברוקד.

סיפור סינדרלה שנכתב בתקופה זו, אומר שסינדרלה נעלה לנשף כפכפי משי אדום משובצים פנינים, והנסיך בעצם התאהב בנעליים וכלל לא חיפש את הנערה הנועלת..
איפור:
אידאל היופי היה של פנים בשרניים, סנטר כפול, עיניים בולטות, שפתיים עבות, ושיער כהה. למרות שזמן וחומרים יקרים הושקעו בטיפוח היופי, בריאות והיגיינה גרועות, יחד עם שימוש בחומרי איפור רעילים, גרם לכך שנשים נחשבו אחרי השיא שלהן בגיל 20 וזקנות בגיל 30. גם נשים וגם גברים התאפרו. והיה מבחר גדול של אבקות ותמרוקים.

פילגשו הצרפתיה של צ'ארלס השני Louise de Kérouaille. .
 1681.

עור לבן: עור בהיר נחשב כסמל לאצולה, עושר ועידון. משחות ואבקות שימשו להעצמת הלובן. משחת בסיס לבנה נוצרה מעופרת לבנה מעורבבת בחלבון וחומץ. זה נתן גימור חלק ומבריק אבל היה צריך להיזהר לא לצחוק כי אז המשטח נסדק. העופרת הרעילה את הלובש, וגרמה לחבלות בעור, שיניים מרקיבות, איבוד שיער ולבסוף מוות.

סומק: סומק בלחיים (עד אז רק קורטיזנות צבעו לחיים ושפתיים) יושם על ידי אבקת עופרת לבנה מעורבבת בצבע אדום, או פלפל ספרדי שנצבע באדום והיו משפשפים אותו על העור.
אודם: את השפתיים צבעו בצבע שמופק מכנימת הקוצ'יניל :שגופה מכיל כמויות גדולות של חומצה כרימינית שהיא חומר בצבע אדום (טחינת הכנימות והרתחתן במים והוספה של מלחי אלומיניום ונתרן יוצרת את צבע המאכל האדום קרמין). 

שומות דקורטיביות עשויות משי וקטיפה היו פופולריות לשני המינים. הן נגזרו לצורות קטנות כמו כוכבים יהלומים וירחים והיו פופולריות מאוד לדברים ולנשים. 
בתחילה שימשו השומות כדי להסתיר פצעים וצלקות בפנים, אך במהרה הפכו לסימבוליות: מדבקה ליד הפה סמלה רצון לפלרטט, ליד הלחי הימנית משמעה שאתה נשוי ואחת בפינת העין אומרת שאת פילגשו של מישהו. 

לסיכום, ניתן לראות שתקופת הבארוק בשיאו, שהתאפיינה כתקופה של בלבול ואי שקט, התבטאה אופנתית בבגדים רפויים ומשוחררים. זה מזכיר מאוד תקופות של מרד כמו המהפכה הפמיניסטית, ילדי הפרחים של שנות ה 60 ואפילו מה שעובר על כל טיאייג'ר כמעט - התקופות האלה תמיד מתבטאות בלבוש משוחרר, חופשי, ללא קונסטרוקציות מגבילות, שמתחלפות לאחר מכן בלבוש המחויט והמסודר שמצופה מאיתנו חברתית. האם זו הסיבה למהפכה האופנתית של הבארוק? אני חושבת שכן.


למיטיבי קרוא, מוסף מושגי אופנה של המאה ה 17:
Bustle - מתפיח חצאית
Bodis - החלק העליון של שמלה
Corset = stay – זו פשוט המילה האנגלית של זה. בודיס שיש לו קשירה.
Petticoats - חצאיות תחתיות ששימשו למתן נפח - גם לגברים מתחת לבריצ'ס
Stomacher- קישוט לבודיס - פאנל בצורת יו או וי שהיה חלק מהבודיס או נקשר עליו. שימש לקישוט ולחוזק. במאה ה 16 חוזקו עם לוחות עץ או עצמות לוייתן. בתחילת המאה ה 17 עשו אותם רכים וזורמים יותר. בסוף המאה ה 17 שוב חזרו להקשיח, אבל כעת היה מעוצב כך שידחוף את השדיים מעלה, ויצור מחשוף אופנתי.
whisk - הצווארון הגבוה של המאה ה 16, לדוגמא אליזבת הראשונה

Breeches- מכנסי חצאית באורך הברך לגברים
Justaucorps - מעיל צבעי באורך הברך
waistcoat- המקור לווסט של היום אבל אז בד"כ הגיע עם שרוולים, לבוש ביניים בין החולצה התחתונה ומתחת למעיל
baldric- סרט "מלכות יופי"

Rhinegraves : מכנסי בריצ'ס נפוחים מאוד שמעליהם נלבשה חצאית מקושטת. היו אופנתיים בין 1660-1680.

Jabot – קישוט לצוואר, נראה כמו עניבת תחרה רחבה. מוצמד לצווארון החולצה בסיכה או בסרט קשירה

בו בראמל - האיש, הדנדי והחליפה המודרנית

לאחר הפוסט של השבוע שעבר עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהאדרנלין וההתרגשות שעוררה בי הקריאה על בו בראמל. אין ספק, כך נראית אהבה.
מסיבות אלה ואחרות החלטתי להקדיש לבחוריקו פוסט שלם, שיעסוק בהרחבה בחייו ואיך קורה שמישהו בטלן כל כך הופך לרב השפעה כל כך על סביבותיו מאז ועד היום. (רמז - הוא ממש כריזמתי!)

בראמל עם עניבת הקראבאט הידועה

גורג' בריאן בראמל, נולד במזל תאומים כמוני, ב- 7/6/1778 ומת חסר כל ומשוגע מסיפיליס (ספוילר!)  ב- 30/3/1840 בצרפת.
הוא היה איש כריזמתי ונאה בצורה יוצאת דופן, בעל עור בהיר ו "אף גבוה", שנשבר מבעיטה של סוס מיד לאחר גיוסו לצבא. בין חבריו הקרובים ניתן היה למנות את הנסיך ריג'נט, בתקופה שלפני הכתרתו למלך ג'ורג' הרביעי, המשורר ביירון ועוד רבים וטובים. אותו ביירון אמר פעם ששלושת הדמויות החשובות ביותר של דורם הם הוא עצמו, נפוליאון ובראמל (!!)





בראמל נחשב לאבי דרך החיים הדנדית, הוא היה פורץ דרך אופנתי בתקופה של אנגליה הריג'נטית - תקופת ביניים שבה הוכרז המלך ג'ורג' השלישי כבלתי כשיר למלוכה בגלל שיגעון, ולכן בנו, הנסיך ריג'נט, תיפקד כמחליפו עד שאביו מת והוא הפך לשלוט בתור המלך ג'ורג' הרביעי. בני דורו כינו אותו "בראמל החתיך" ובין היתר הוא הכניס לאופנה את החליפה הגברית המודרנית עם המכנסיים הארוכים והעניבה. 

קורות חייו

הוא נולד בלונדון למשפחה ממעמד הביניים ולאב פוליטיקאי. לאב היו שאיפות גדולות שבנו יהפוך לג'נטלמן, כלומר למישהו מהחברה הגבוהה באנגליה, קצת כמו האמהות של היום שרוצות שהילדים יהיו סלבס.. בראמל הצעיר נשלח ללמוד בבית הספר הפרטי איטון לבנים עשירים, (ליד וינדזור) ושם עשה את החידוש האופנתי הראשון שלו כשהפך את עניבת הקראבאט (הסמל של בני איטון) למודרנית יותר, והוסיף לה אבזם זהב!

למרות שהיה ידוע ביופיו ודרך לבושו מעולם לא ישב להכין פורטרט רשמי של עצמו וכעת בכל תיעוד שלו הוא נראה שונה. בהיותו בצבא שבר את אפו כשנפל מסוס והאף החלים בצורה עקומה מאוד והוסיף קשיחות לתווי פניו העדינים. חלק חשבו שזה רק הוסיף ליופיו.













משם המשיך לאוניברסיטת אוקספורד, המשיך בחדשנות אופנתית והוציא לחלוטין מהאופנה את גרבי הכותנה והעניבות המרופטות וגם פיתח סלידה מספרים ומחובבי ספרים באופן כללי. 

ביוני 1794 הצטרף לגדוד הצבאי המהולל tenth royal hussars  בתפקיד קורנט, שהוא הדרגה הנמוכה ביותר של קצין. שנה לאחר מכן קודם לדרגת סגן. 

אביו מת באותה השנה, והותיר לו ירושה של 65,000 ליש"ט שבראמל היה זכאי לשליש מהם. בדרך כלל זה היה נחשב לסכום גדול, אבל זה לא הספיק כלל כירושה לקצין שאפתן בגדוד שלו. הקצינים, שרבים מהם עמדו לרשת תארים ואדמות "לבשו את אחוזותיהם על גבם, וחלקם עשו כך עוד לפני שירשו את האדמות". קצינים בכל גדוד צבאי נדרשו לספק לעצמם את המדים, הציוד והוצאות שונות, אבל בגדוד העשירי במיוחד היו וריאציות אינסופיות ומורכבות של לבוש ומדים. בנוסף היו הוצאות עצומות על מזון משום שהגדוד לא עשה תפקיד אמיתי מלבד סעודות או בידור. וגם, בראש כל אלה, היה נסיך מוויילס, ג'ורג' הרביעי העתידי, שזה היה הגדוד האישי שלו.

בראמל כבש את הגדוד בסערה, והנסיך במיוחד היה מוקסם ממנו ומאישיותו הכריזמתית. בזכות הקשר הקרוב עם הנסיך הוא הורשה לפספס מצעדים, להתנער מחובותיו, ובעיקרון לעשות רק מה שהוא רוצה. בתוך שלוש שנים, בשנת 1796, הוא קודם לדרגת סרן, לעיני הקצינים הותיקים שהגיבו בקנאה וגועל וחשו כי: "החבר של הגנרל שלנו הוא עכשיו הגנרל" . כאשר הגדוד שלו נשלח מלונדון למנצ'סטר הוא התפטר באופן מיידי באומרו שהמוניטין של העיר חלש, ואין בה אווירה, תרבות או נימוסים. 

בראמל במכנסיים האופנתיים
והכי לא אופנתיים ביקום

גם כאזרח חברותו והשפעתו של בראמל על הנסיך לא פסקה. סגנון הלבוש האלגנטי הפשוט והקולי שלו, בשילוב עם שנינותו הטבעית, העניקה לו את כרטיס הכניסה לחברה הגבוהה. אורח החיים וסדר היום של רוב הגברים האריסטוקרטים של התקופה כלל רחצה, טיפוח ושופינג בבוקר, רכיבה בהייד פארק או סיבוב במועדוני הג'נטלמנים אחר הצהריים, ואח"כ תיאטרון, הימורים, מסיבה פרטית או ביקור בבית זונות בערב. 

הוא שכר בית במייפייר, ולזמן מה הצליח להימנע מהימורים ואקסטרווגנדות אחרות שנדרשו בחיים במעגלים אלה. תחום אחד בו לא הסכים לחסוך היה בבגדים. כשנשאל כמה כסף צריך גבר כדי להרכיב לעצמו מלתחה, השיב כי סכום סביר יהיה בערך 800 פאונד. זה אומר בערך 160,000 דולר של היום, כאשר השכר הממוצע של חייט באותה תקופה היה פאונד לשבוע! 

בראמל התלבש בצורה כה הרמונית, ועם שילובי צבעים שיצרו תוצאה כה נעימה, עד שגברים מהמעמד הגבוה ביקשו את חוות דעתו המקצועית לגבי הבגדים שלהם.

מסופר כי הדוכס בדפורד ביקש לדעתו בנוגע למעיל - בראמל בדק את המעיל בדקדקנות - הפך אותו וסרק אותו בעין בוחנת ומלאת בוז. לאחר מכן לקח את הדש בין האצבע והאגודל העדינים שלו, וקרא בנימה של פליאה ורחמים, "בדפורד אתה קורא לדבר הזה מעיל?" 

הרגליו האישיים, כגון תשומת לבו הקפדנית לניקוי שיניו, גילוח, ורחצה יומית הותירו רושם רב על הצמרת החברתית שהחלה לנהוג כמותו. הנסיך המוקסם, היה מבלה שעות בחדר ההלבשה של בראמל, עד להרגלי הטיפוח הממושכים שלו בבוקר. 

למרבה הצער החברים העשירים של בראמל לא השפיעו עליו לטובה ובמהרה הוא החל לבזבז ולהמר כאילו עמדו לרשותו אותם נכסים כמו שלהם. אורח החיים הליברלי הזה צמצם את נכסיו והקשה עליו לשמור על יוקרתו, למרות שעדיין הסתדר בזכות קשריו. 

כל זה השתנה ביולי 1813, בנשף תחפושות שאותו אירח במועדון יחד עם חבריו לורד אלבנלי, הנרי מילדמיי והנרי פירפוינט, שנחשבו לדמויות המובילות במועדון וזכו לכינוי The dandy club על ידי ביירון.

בנשף בירך הנסיך את אלבנלי ופירפוינט, אך התעלם מבראמל ומילדברי, נעץ בהם מבט נוקב אך לא אמר דבר. זה גרם לבראמל להתחצף קשות לנסיך ולהגיד את האמירה המפורסמת : "אלבנלי, מי החבר השמן שלך?"

(הנסיך סבל כל חייו מבעיית השמנה)

"מי החבר השמן שלך?"

תקרית זו היתה הקש ששבר את גב הגמל, של הקרע שכנראה שהתחיל ביניהם זמן רב לפני כן, עוד ב 1811, השנה בה הנסיך הפך לריג'נט והתחיל לנטוש את חבריו משכבר הימים. באופן רגיל איבוד החיבה המלכותית משמעותה אבדון חברתי, אבל לבראמל היו עוד הרבה חברים מהמעמד הגבוה ובכמה חוגים אופנתיים. הוא הפך לאנומליה של הפייבוריט שפורח גם ללא פטרון, ועדיין שולט באופנה ומחוזר על ידי חלקים נרחבים של החברה. 

בכל אופן, שלוש שנים מאוחר יותר המזל לא האיר לו פנים וב 1816 הוא ברח מנושיו לצרפת, בעודו חייב אלפי פאונדים. בדר"כ חובות ההימורים של בראמל, כחובות של כבוד, שולמו תמיד ובאופן מיידי. יוצא מהכלל היה בהתערבות האחרונה שתועדה בספר ההימורים של מועדון ה- white's. ההתערבות נרשמה במרץ 1815, וסומנה כחוב שלא שולם ב- 20 לינואר 1816.

בצרפת העביר את שארית חייו, מתוך זה  10 שנים בcalais ללא דרכון, וזאת עד שניתן לו תפקיד יועץ בקונסוליית קאן, בזכות השפעתו של הלורד Alvanley והמרקיז של ווסטר, בתקופת שלטונו של ויליאם הרביעי. תפקיד זה סיפק לו קצבת מחייה קטנה והוא מילא תפקיד זה במשך שנתיים עד שהמליץ למשרד החוץ לבטל את הקונסוליה בקאן בתקווה שיעבירו אותו לתפקיד רווחי יותר במקום אחר. הקונסוליה בוטלה אך לא הוצא לו תפקיד חדש. במהירות אזל כספו וב 1835 תפסו אותו נושיו והוא נלקח לכלא, ממנו שוחרר רק לאחר התערבות חבריו מאנגליה.

הוא עבר מספר שבצים מוחיים, סבל מסיבוכים של מחלת הסיפיליס, ואושפז בבית משוגעים ב 1838 . מת עני ומשוגע במוסד Le Bon שבפאתי קאן בשנת 1840.

פסל של בראמל הוצב ברחוב ג'רמיין בלונדון
בשנת 2002

בראמל כתב מאמר על לבוש גברי ונשי בשנת 1822, יצירה שנמצאה רק 100 שנים לאחר מכן.

הוא הפך לדמות אגדית בזכות התנהגותו ולבושו והיווה השראה לאינספור סיפורים וקריקטורות.
בלזאק כתב עליו ב 1830 את "מאמר על החיים האלגנטיים". ספר אחר שפורסם עליו נקרא "על דנדיות וג'ורג' בראמל" שפורסם ב 1845. בודלר כתב עליו את - "אמן החיים המודרניים" ב 1863. קונן דויל כתב עליו את "רודני סטון"  ב 1896. 

במאה ה 20 נעשו על בראמל מספר סרטי קולנוע והצגות. ב 1954 יצא הסרט "בו בראמל" עם אליזבת טיילור, פיטר אוסטינוב וסטיוארט גריינג'ר. ב 1924, הופק סרט אילם, ובתפקיד הראשי ג'ון ברימור. ב 2006 יצאה עליו גם סדרת טלויזיה.

זה בטח היה ממש מסריח לחיות ככה בגלות.
מכירים עוד פרטים על האיש ועל חייו? יודעים איך העביר את שנות הגלות הארוכות שלו בצרפת? אשמח אם תכתבו לי.

אופנת הדנדי

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני זמן רב, עוד כשכתבתי על מחוכים, ואז גיליתי לתדהמתי שהיתה תקופה בהיסטוריה בה גברים חנטו את עצמם במחוכים כדי להיראות גם הם חטובים יותר!

הימים הם סוף ימיה של המאה ה- 18, הסגנון נקרא "דנדי" והוא מתאר סגנון גברי מטופח וגנדרני, שמתלבש באופן חדשני (הבסיס לחליפה הגברית המודרנית) עוסק בתחביבים אריסטוקרטיים, בעל שפה מעודנת ומתבל הכל בציניות רבה.

אבי הז'אנר הוא ככל הנראה Beau Brummell , שהיה מראשוני הסלבס ואיקון אופנה אנגלי.

בתמונה - ג'ואקים מירא הלוהט, מלך נאפולי ודנדי אמיתי. 

ג'ורג' בריאן "Beau" בראמל (07/06/1778-03/03/1840) הלונדוני, נחשב לאבי הדנדים וממציא החליפה הגברית המודרנית כפי שאנחנו מכירים אותה היום.
בראמל, שהיה חברו הטוב של הנסיך ריג'נט, המלך ג'ורג' הרביעי לעתיד, נחשב לפורץ דרך באופנה הגברית - הוא שלל את האופנה המצועצעת של התקופה, שכללה מכנסי ברך עם גרביים צבעוניות ובמקומם הכניס את הסגנון המאופק, המחויט בצורה מושלמת שהיה מבוסס על מעילים כהים, מכנסיים באורך מלא ומעל לכל חולצות כותנה צחורות ומעומלנות ללא רבב, ועניבות קרווט קשורות בצורה מורכבת.

הוא היה מהראשונים שהפסיקו לחבוש פאה מפודרת ובמקום זאת הסתפר בסגנון רומאי (ברוטוס סטייל), טען כי נחוצות לו חמש שעות כדי להתלבש בבוקר ואף המליץ על צחצוח המגפיים בשמפניה!
רבים באנגליה חיקו את סגנון לבושו והתנהגותו וניתן לומר שהוא היה מראשוני הסלבס.

בתמונה - רוברט דה מונטסקיו, 1855-1921, משורר, מוזה ודנדי

מיהו הדנדי?

דנדי, שניתן לתרגמו כגנדרן, מחזר או אבירי, הוא אדם שמציב חשיבות רבה למראה חיצוני, שפה מעודנת, תחביבים יוקרתיים, ועם זאת מתנהג בקוליות נון שלנטית ביחס לפולחנו העצמי.

הדנדים טיפחו התנהגות צינית בקיצוניות כזאת, שהסופר ג'ורג' מרדית', בעצמו לא דנדי, הגדיר פעם ציניות כ"דנדיות אינטלקטואלית"!



אילוסטרציה - דנדים ציניים

היסטורית, במיוחד בסוף המאה ה -18 ותחילת המאה ה -19 בבריטניה, בני המעמד הבינוני שאפו לחקות את אורח החיים של האצולה בעזרת התנהגות ומראה דנדי.

שארל בודלר, בשלב מאוחר ומטאפיזי יותר של הדנדיות, הגדיר את הדנדי כאחד שמרומם את האסתטיקה למקום של דת . "דנדיות במידה מסוימת מתקרבת לרוחניות ולסטואיות", וכן ש "ליצורים אלה אין כל מעמד אחר, אלא זה של טיפוח הרעיון של יופי בבני האדם, לסיפוק התשוקות שלהם, של תחושה ומחשבה.... בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, הדנדיות היא אפילו לא התענגות מופרזת מבגדים וחומריות. לדנדי המושלם הדברים האלה הם לא יותר מאשר הסמל לעליונות האריסטוקרטית של תודעתו". (!!)

 בתמונה - אוסקר ויילד, דנדי כהלכתו.

באופן פרדוקסלי, הדנדי הוא טיפוס שדורש קהל, כפי שהבחינה סוזן שמיד בספרה שבחן את "החיים המשווקים בהצלחה" של אוסקר ויילד ולורד ביירון, שהדגימו את תפקידיו של הדנדי במרחב הציבורי, הן ככותבים והן כדמויות שעומדות במרכז רכילות ושערוריות שונות.

גברים דנדים פריזאיים, 1830. הם לבושים במחוכים (!) שעוזרים להם להשיג את הצללית האופנתית.
השמאלי לובש פרוק והימני במעיל בוקר.

לפני המהפכה הדנדית - הגבר בפאה מפודרת, בגדים צבעוניים, מכנסי ברך וגרביים צמודים.

עד כאן על אופנת הדנדי, מקווה שנהניתם, אם אתם מכירים עוד דנדים חשובים כתבו לי!

אם אין לחם יש בריוש- מארי אנטואנט אופנה והיסטוריה

על מארי אנטואנט כבר כתבתי בעבר במסגרת הפוסט על המחוכים והרנסנס, אבל לא כתבתי דבר על חייה וסופה המסקרנים. אתמול כשחזרתי הביתה שודר הסרט עליה שביימה סופיה קופולה ומאז אני לא יכולה לנטוש את הנושא עוד.

אנטואנט, שסיימה את חייה ערופת ראש במהפכה הצרפתית הוכפשה בתקשורת במשך שנים רבות על ידי אנשים שניסו להתסיס את העם ולקחת את השלטון לעצמם. כך למשל המשפט הידוע- אם אין לחם שיאכלו עוגות (במקור- בריוש) לא נאמר על ידה כלל. היסטוריונים מגלים שאנטואנט היתה בעצם מלכה טובת לב, אמיצה ונדיבה, שעשתה רבות כדי להוריד מיסים ולהקל על העם ככל יכולתה.

הסרט מרהיב מבחינת ההשקעה בלבוש ובתפאורה המלכותית, ומעניין במיוחד לראות את כללי הטקס המשונים שהיו נהוגים בוורסאי- למשל כשכהמלכה כורעת ללדת נמצאים איתה בחדר כל אנשי החצר, כנראה מנהג שמקורו היה לוודא שהתינוק המלכותי לא מוחלף. נאסר עליה גם להתלבש לבד וכל נשות הארמון מלבישות ומפשיטות אותה.
חוץ מזה על הקידה המלכותית האלגנטית אני מתאמנת עד עכשיו (יד ימין במרכז החזה, יד שמאל הצידה תוך כדי קידה).

מארי בת 12

לפני שאכתוב קצת על חייה ומה שקרה לילדים שלה ושל לואי ה 16 לאחר המהפכה, קצת עניינים שקשורים באופנה-

איפור אופנתי במאה ה 18:

פנים מפודרות באבקה לבנה, שיער מקומח.
שפתיים באדום או בוורוד
המון סומק על הלחיים
עיניים נקיות, ללא איפור כמעט וגבות מודגשות בשחור.

הפצת אופנה על ידי שימוש בבובות אופנה:

כבר אז נחשבה פריז לבירת אופנה וכדי להפיץ את הטרדנדים לפריפרייה היו מכינים בובות ושולחים אותן לאנשים החשובים כדי שיתעדכנו. מתואר ציור של המשפחה הקיסרית ובו הבת הבכורה שלא נחשבה כחומר לחתונה מופיעה בשמלה פשוטה ואילו אנטואנט בת ה 7 אוחזת בידיה את בובת האופנה ולבושה כמוה בשמלה צרפתית רשמית עם שובל ארוך.

השמלות לבובות נתפרו באותה רמת דיוק והשקעה כאילו היו לשמלה אמיתית. מעבר לשליחת הבובות ככלי להפצת אופנה, הבובות גם הובאו על ידי החייטים לנשים הקונות כדי שיוכלו לקבל מושג ברור לגבי השמלה שהן מזמינות. הבובות  מאופרות ומסורקות לפי הטרנדים, שימו לב בתמונה לסומק הרב בלחיים. בובות כאלה זה דבר שאני לא ממש נהנית להביט בו, אז אסתפק בתמונה האחת הזאת, לקריאה נוספת כיתבו fashion dolls of the 18 century


קצת על מארי אנטואנט

מארי אנטואנט, (2 נובמבר 1755- 16 אוקטובר 1793) נולדה כמאריה אנטוניה, הבת ה 15 במספר של משפחת הקיסרות האוסטרית. הקיסרית האם, מריה תרזה, עבדה על השידוך ללואי ה 16 מאז שמארי נולדה וחינכה אותה לנימוסים ולשפה הצרפתית. (כילדה נחשבה לטובת מזג, אצילית ויפה ונאמר שמוצרט אף ביקש להינשא לה כשיגדל)
וכך כשהיתה בת 14 בלבד עברה לגור בצרפת עם בעלה החדש, מנותקת מכל משפחה וקרובים. חצר המלכות הצרפתית התרשמה מאוד מיופיה הבלונדיני המלאכי, מנימוסיה הצרפתיים המשובחים וידיעתה את ההיסטוריה הבורבונית.

במשך 7 שנים לא הצליחו בני הזוג לממש את הנישואים, לא ברור אם בגלל פגם באיבר מינו של הנסיך או בגלל אי ידיעה מה עושים. לבסוף הצליחו במשימה והביאו לעולם 4 ילדים, שתי בנות ושני בנים ועל סופם בהמשך.
לאחר הבאת הילדים התפנתה אנטואנט לעיסוק רב באופנה. למלכות צרפתיות לא היה כל תפקיד פוליטי והן לא יכלו לרשת את הכתר. יש אומרים שאנטואנט הפריזה בלבושה משום שזה היה הדבר היחיד שיכלה לשלוט בו ושיכול היה לגרום לה להיראות עוצמתית כלפי סביבתה.
היא מרדה בכללי הטקס שמחייבים הלבשה על ידי נערות החצר, בעודה מסתכנת בזעם החצר והעם, והתחילה להזמין  בקביעות את כל האופנות החדשות והפרובוקטיביות של Rose Bertin, ובסגנון Robe a la Polonaise , עם מחוכים מדגישי חזה וחצאיות חושפות קרסוליים. לאלה ציוותה את ה pouf- הר שיער בגובה 90 ס"מ, של תלתלים מפודרים ובתוכם קישוטים שונים שמרמזים על ארועי השעה. את כל אלה לבשה בעיר ובחצר כמו כוכבת, באופן מעורר הערצה וחיקויים שהפך את Bertin לאופנאי מבוקש מאוד. כל זה היה מאוד לא יאה משום שאופנה אולטרה שיקית נועדה רק למאהבת של המלך ולא למלכה שאמורה להיראות כמו נתינה נאמנה ושמרנית.
במהירה נראה היה שהלבוש היוקרתי לא נועד לכבד ולפאר את המונרכיה אלא רק את עצמה. אנטואנט לא לבשה שום דבר פעמיים ואילו המיתון בצרפת החריף והאנשים מחו על המיסים הכבדים. בתקופה זו התקיים נגד המלכה מסע הכפשות נרחב. בעיתונות וברחובות פורסמו קריקטורות וכתבות שבהם תוארה בין היתר כמפלצת, לסבית, בוגדת ומרגלת, מדוזה בעלות שיער נחשים, ערפד ששותה את כספי הציבור, מבזבזת קמח על פידור השיער כשלעם אין לחם לאכול.
בסופו של דבר היו אלה הבגדים שהתסיסו את זעמו של העם ובמהפכה הצרפתית כשפלשו ההמונים לטווילרי ולוורסאי הם התקדמו ישירות לארונות המלכה, לבזוז ולקרוע את שמלותיה, ואילו את הרהיטים וחפצי האמנות יקרי הערך השאירו כפי שהם.

הסוף
המשפחה המלכותית נכלאה יחד ונסיונות הבריחה שלהם לא הצליחו. לאחר שהוציאו להורג את המלך לואי ה 16, ישבה אנטואנט במאסר שבו כל מי שרצה יכול היה להגיע ולהביט בה מאחורי הסורגים. במשך חודשיים לבשה יום ולילה שמלת אבלים שחורה, למרות שבתה שלחה אליה גם בגדים אחרים. כשהגיעה למשפט הבגד השחור המרופט הזה עורר סימפטיה בצופים שרצו לסיים את ההליך נגדה ולשחרר אותה אך היה מאוחר מדי. במשפט הואשמה בבגידה למרות שלא היו כל עדויות לכך והעלילו עליה דברים שונים כמו שהיא מקיימת יחסי מין עם בנה בן ה 8, היא הגיבה לכל ההאשמות ואמרה שאפילו הטבע אינו מאפשר דבר כזה והקסימה את כולם בדיבורה ואישיותה. בכל אופן להוצאה להורג נאסר עליה ללבוש את השמלה השחורה הבלויה כדי לא לעורר אמפטיה בציבור, וכך אל הגיליוטינה הגיעה בשמלה לבנה חדשה ששמרה, עם שיער שהלבין בטרם עת והיא רק שבועיים לפני יומולדת 38.

ציור של אנטואנט מובלת אל הגליוטינה בשמלה לבנה פשוטה. מספרים שנשארה אצילית עד הסוף, וכשבטעות דרכה על רגלו של התליין התנצלה בפניו.

מה שקרה עם ילדיה לאחר מותה

סופי ביאטריס ( 1786 - 1787 ), נולדה לפני הזמן ומתה בגיל 11 חודשים.

ג'וזף לואי פרנסואה קסבייר , 22 אוקטובר 1781 - 4 יוני 1789, מת ממחלה בגיל שמונה, כנראה משחפת

לואי שארל, דופן צרפת, מי שמכונה לואי ה-17, 27 במרץ 1785 - 8 יוני 1795, מת בגיל עשר, שנתיים לאחר הוצאתה להורג של אימו ובהיותו שבוי במצודת טמפל. במשך זמן רב רווחה האמונה שהוא לא מת בכלא אלא הוחלף בילד אחר והוברח משם. עם זאת, בבדיקות שנערכו לשריד היחיד מגופתו- ליבו ששמור היום בכנסיית סנט דניס, מול שריד מגופתה של אימו, אין ספק כי הילד שמת במצודת טמפל הוא לואי שארל. כנראה מת מסיבוכים של מחלת השחפת שנבעו מתנאי מעצרו הקשים.

מארי תרז, נסיכת צרפת , 19 דצמבר 1778 - 19 באוקטובר 1851. לאחר הוצאתם להורג של הוריה ומותם של אחיה, נשארה כלואה בכלא טמפל עוד כשנתיים. בגיל 17 שוחררה במסגרת חילופי שבויים עם אוסטריה ומיד נישאה לדוכס דה אנגולם, אחיינו של מי שהכריז על עצמו כמלך לואי ה 18. הנישואים לא היו מאושרים ומעולם לא מומשו ונסיבות ילדותה הותירו אותה מרירה וכועסת. טכנית היתה מלכת צרפת למשך 20 דקות עד שבעלה הדוכס חתם על מסמכי הויתור. מתה בגיל 72, ובעדותה האחרונה אמרה שכדוגמא שהיא לוקחת מהוריה היא סולחת לכל אלה שהפכו את חייה לאומללים. היא יחידה ששרדה את המהפיכה הצרפתית ונותרה בגלות מצרפת כל חייה.

.

אנטואנט עם שלושה מילדיה, הילד מצביע על העריסה המכוסה בשחור ובכך מרמז על התינוקת שמתה בינקותה.

סיכום:
אויביה העיקריים של המלוכה לא היו ההמון הצרפתי אלא אלה שרצו את המלוכה לעצמם וגרמו להתססה ולפרסומים המכפישים בעיתונות. הריגתה של מארי אנטואנט נחשבה בעיני רבים מהתקופה כמעשה מיותר, שסימל יותר מכל את הברבריות ותאוות הדם של צרפת בתקופת המהפכה, שבה נהרגו 17,000 איש בגיליוטינה בפריז, ואלפים רבים נוספים ברחבי צרפת. מארי אנטואנט נקברה בקבר אחים בלתי מסומן שבו נקברו רבים מהרוגי הגליוטינה, בהם לואי ה-16. בשטח זה נבנתה מאוחר יותר כנסיית מדלן  בינואר 1815 הוצאו עצמותיה יחד עם עצמות בעלה ונקברו בבזיליקת סן דני, שם נבנתה מצבת קבר למלך ולמלכה בקתדרלת הקבורה של כל מלכי צרפת

קירסטן דאנסט בתפקיד מארי אנטואנט מתוך הסרט הנושא את אותו שם

אופנה ואביזרים בתקופה האליזבתנית

מזה זמן רב אני מתכננת לכתוב על מלתחתה המדהימה של המלכה אליזבת הראשונה, והנה עם פרוץ השנה העברית החדשה, לאחר שערכתי עם עצמי חשבון נפש נוקב על השנה שחלפה וגיבשתי תוכנית מסודרת לשנה החדשה, מצאתי את הזמן המתאים להביא אליכם את הפלא המדובר.
העידן האליזבתני הוא התקופה שקשורה לשלטונה של אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה (1558-1603), והיא נחשבת לתור הזהב של ההיסטוריה האנגלית. תקופה זו היוותה את השיא של תקופת הרנסנס האנגלי, והתרחשה בה פריחה של הספרות והשירה האנגלית. באותה תקופה פרח גם התיאטרון האליזבתני, שהמחזאי הגדול ביותר שלו היה ויליאם שייקספיר. זה היה עידן של התפשטות וגילוי ארצות, בעוד שבאנגליה עצמה הרפורמציה הפרוטסטנטית החלה להתבסס.

מלתחתה של אליזבת הראשונה והשפעתה על האופנה באנגליה של המאה ה-16

מספרים כי אהבתה של אליזבת לאופנה הושפעה מאוד מילדותה הסגפנית- הרצון להשיג שמלות מפוארות ומדהימות נבע מכך שכילדה סופקו לה הבגדים הבסיסיים ביותר. נמצא מכתב שכתבה האומנת של אליזבת הילדה שבו היא מבקשת מאביה הנרי השמיני שישלח לבתו בגדים כדי שלא תסתובב בסמרטוטים.

אליזבת בת 13

אך ראוותנותה האופנתית של המלכה לא באה רק כדי לכפר על דלות ילדותה אלא שימשה גם למטרות פוליטיות- להפגנת חוזק ועוצמה.מתחת לחזות  העשירה והבזבזנית של המלכה הסתתרה מציאות שונה- מציאות של קרנות כספים מוגבלות, תקציבים המושקעים בהקפדה ושימוש זהיר במשאבים ובחומרים. החשבונות של מלתחת המלכה היו מחושבים ומבוקרים ברשימות מדוקדקות של כמות החומרים שנקנתה, ממי נקנתה, באיזה סכום ולאיזו מטרה. אותם חשבונות הם אחד ממקורות המידע העיקריים על התלבושות של אותה התקופה. יחסית לבני מלוכה אחרים בני תקופתה, הוצאות המלכה היו צנועות. שמלות ופריטי לבוש אחרים תוכננו פעמים רבות כל שיוכלו להשתנות בהתאם לשינוי האופנה והטעם האישי. שרוולים היו מוחלפים בשרוולים אחרים, פנלים היו מתווספים או מוחלפים בחצאיות, שמלות ישנות היו נפרמות והבד שלהן שימש לתפירת פריטי לבוש אחרים. רקמות וקישוטים היו ממוחזרים משמלה אחת לאחרת ובנוסף המלכה שילמה פעמים רבות לשושבינות שלה, למשרתים ולאנשי שרות אחרים באמצעות פירטי לבוש ישנים מתוך המלתחה המלכותית.

אליזבת בת 17

אליזבת קיבלה ללא הרף פריטי לבוש בתור מתנות מאנשי החצר שלה. יש לי רשימה ארוכה של מתנות ופירוטן כמו למשל שמליידי שנדוורס (Lady Shandowers) קבלה בגד עליון הדוק מסטן בגוון אפרסק מכוסה כולו בעבודות רקמה לבנות, ומעוטר בתחרה ונציאנית זהובה, ורקמת משי עדין בצבע כתום, אבל החלטתי לוותר על הרשימה מפאת אורכה.
רשימת המתנות של המלכה אליזבת בשנת 1578 כללה שמונים פריטי לבוש שונים. בתקופה זו החלה פזרנותה על בגדים להחריף- במקרה אחד, כאשר כומר הטיף בפני אליזבת על בזבזנותה, היא קמה והלכה עוד לפני שהספיק לסיים את דבריו. אהבתה לגרבי משי, שטוענים כי לבשה זוג חדש כל שבוע, גרמה לתסיסה וביקורת מפי הפוריטנים, שהרגישו שגרב המשי ההדוקה חושפת במידה רבה מדי את צורת הקרסול כאשר השמלה מתרוממת מעט! עד מהרה נשות חצר רבות ניסו ביאוש להשיג את אותם גרביים אופנתיות שהיו יקרות מנשוא. אליזבת צברה גם נעליים, כפפות, מניפות, ידוניות – muffs (כסות פרווה לידיים), צווארונים מסולסלים, ממחטות, כובעים, שרוולים, שמלות תחתיות, שמלות עגולות, שמלות צרפתיות, גלימות ושובלים; בזמן מותה היו בבעלותה כאלפיים פריטי לבוש שונים. שום בן אצולה אנגלי בהיסטוריה לא היה לבוש בצורה כל כך אקסטראוגנטית כמו המלכה אליזבת. אליזבת נחשבה למובילת אופנה והנשים בממלכה, מהמעמד הבינוני והאצולה, חיקו את סגנונה. שינוי האופנה בתקופה האליזבתנית היה רב- בתחילת שילטונה של אליזבת ניתן היה להבחין בשינויים קלים במלתחתה: חצאיות בצורת חרוט, שרוולים רקומים, שרוולים נפוחים בכתפיים וצווארונים מסולסלים פשוטים מאוד. במשך החצי השני של מלכותה הקצינה את נשיותה, עם מחשוף עמוק ופרטינגייל גדול, בצורת גלגל עגלה או חצי עיגול, שנלבש מתחת לחצאית להגדלה מוגזמת של האגן. החצאיות הרחבות מאוד היו מאוזנות על-ידי שרוולים מרופדים בשם "רגלי כבש" (leg-of-mutton), וצווארונים מסולסלים ענקיים מתחרה שממסגרים את הפנים. בדים נרקמו בצפיפות, דוגמאות של פרחים, דגים, ציפורים ועלוות ונרקמו יחד עם חרוזים ואבני חן. המראה הושלם על-ידי אביזרים כגון מניפות אשר נכנסו לאופנה בתקופתה של אליזבת.




כפפות היו עוד אביזר נחוץ ויוקרתי ונחשב למתנה פופולרית. כמוהן, צורה נוספת של כפפות בעלות שרוול ארוך היו פופולריות. הכפפות היו מעוטרות ברקמה על החפת והיו מבושמות בבשמים. הבושם בו המלכה אליזבת השתמשה היה עשוי מהצמח אהוב עליה - מיורן.

אופנה ואביזרים:
הלבוש התחתון בתקופה זו כלל חולצה תחתונה, מחוך מחוזק ברזל או עץ, שמלה תחתונה, פרטינגייל (על כך בהרחבה בבלוג על קרינולינה), גרביים, שמלה, שרוולים תחתונים, צווארון וחפתים מסולסלים.
מניפות: 
לאליזבת היו כ- 27 מניפות בגזרות שונות, בדרך כלל עגולות, עשויות מנוצות ומחוברות לידית המשובצת באבנים יקרות .



כובעים-
במאה ה 16 כל הראשים היו מכוסים. הבחירה בסוג כיסוי הראש היתה מגוונת מאוד ותלויה במעמד, גיל והעדפה אישית.
השביס coif:

כיסוי הראש הנפוץ ביותר בתקופה האליזבתנית, ידוע גם בכינוי "biggin" (כובע ילדים מהודק שנקשר מתחת לראש) . הכובעים הפשוטים ביותר היו כובעי פישתן פשוטים, מותאמים במדויק לראש כאשר הם מכסים את כל השיער עם חוטים לקשירה מתחת לסנטר. שביסים משוכללים יותר עוצבו עם בליטה מחודדת בקידמת המצח. כובעי המעמד הגבוה היו בדרך כלל מקושטים ומעוטרים, לפעמים עשויים מרצועות של סלילי תחרה התפורים יחדיו ליצירת אריג, או מכוסים ברקמה, בדרך כלל שחורה עם חוטי זהב ותחרת זהב בקצוות. את השביס חבשו פעמים רבות ככובע תחתון לכובע אחר שהיה מתחבר אליו בסיכות.
הקאול - Caul

היה חבוש על-ידי נשים ממעמד בינוני וגבוה. הוא שימש כמעיין רשת לשיער ולרוב היה סרוג, או עשוי מבד שהיה מקושט כך שידמה לסריגה. נשים מהמעמד הגבוה חבשו קאול מקושט מאוד, עם חוטי זהב ואבני חן. הקאול בעל מבנה קטן, לא גולש לכתפיים, חובשים אותו משוך לאחור. הקאול בעצם נראה כמו כיסויי הקוקו עגבניה של רקדניות בלט.
האטיפט - Attifet-

סוג של כיסוי ראש קשיח בצורת לב שקצהו פונה לכיוון המצח. לרוב משויך למלכה מרי מסקוטלנד. כובע זה היה נפוץ אצל נשים בנות כל המעמדות. אין אטיפטס שנשמרו ולכן הצורה בה נתפרו היא משוערת בלבד.
כובע המאפין - Muffin cap, או כובע שק - bag cap

כובע למעמד האיכרים שהיווה גירסה לקאול, בעיקרון זהו עיגול בד גדול, אסוף לתוך סרט. מאוחר יותר הסגנון הזה נעשה מקובל אצל טבחים. הכובעים עשויים מפשתן, לרוב לבן, בגלל שמדובר בכובע איכרים לא נוספו להם קישוטים.

כובע שטוח - The Flat Cap

זהו כובע שטוח עם שוליים צרים. היה נפוץ בכל הגילאים והמעמדות, לשני המינים. חבשו אותו בדרך כלל מעל השביס. כובע נפוץ לרכיבה. גזרתו אובלית יותר מעגולה. אנשי המעמד הגבוה קישטו את שולי הכובע בצמות סרטים ואבני חן. בד"כ גם הוסיפו נוצה בצד.

טוק- The Toque, נראה כמו כובע צמר פשוט של ימינו. זהה לכובע השטוח, אבל החלק העליון הוא עגול ומקופל לתוך התיתורת.
הכובע הגבוה - The Tall Cap
משויך לרוב עם מעמד הסוחרים, אולם נחבש גם על ידי אנשי האצולה. זהו כובע יוניסקס שהיה מתחדד לכיוון קצה הראש ובעל שוליים. החלק העליון היה בנוי מפיסת בד גדולה, תלויה במדויק על המסגרת ומקופלת לתוך התיתורת. הקישוטים היו זהים לאלו שבכובעים השטוחים. נלבש מעל שביס. למיטב הבנתי מדובר במה שידוע בימינו ככובע מכשפה.
ה"ברדס הצרפתי" - The French Hood

הובא לאנגליה על-ידי אן בוליין (אשתו השנייה של הנרי השמיני, אמא של אליזבת). בצורתו הפשוטה היה חצי סער נוקשה, בדרך כלל נוטה אחורנית, עם הינומה שכמעט תמיד היתה עשויה קטיפה שחורה תלויה מחלקה העליון. בדרך כלל הייתה רצועה מוזהבת מקופלת מסביב לקצה הפנימי. הכובע נחשב למאוד מחמיא ולכן לא יצא מהאופנה עד לסוף המאה ה 16.
הפילבוקס - The Pillbox,

כובע זהה לזה שהיה אופנתי בשנות ה 60 של המאה ה- 20, אולם גדול בהרבה, בדרך כלל עם שובל ארוך שהיה מחובר אליו.  לרוב אספו את השיער לעגבניה שאותה הכניסו לכובע וחיזקו עם סיכות.

הסולנו - The Solano
כובע שמש, היה כובע בעל תיתורת רחבה, חלק עליון שטוח ורחב, עשוי מקש ונחבש לצורך הגנה מהשמש. היה אפשר לחבר אותו מעל כל סוג של כובע אחר. הם היו מקושטים מעט בסרטים, נוצות וצמות. נשים לפעמים חבשו אותם יחד עם הינומה מאוד ארוכה.

חגורות -
איכרים ואנשים מהמעמד הנמוך לרוב לבשו חגורות מעור גס או מבד. נחגורות נועדו בעיקר לנשיאת כלים (ראשית ימי הפאוץ'!) האבזם של החגורה היה פשוט, עשוי מברזל או יצוק מפליז. אבזמים בצורת האות "D” או עגולים היו נהוגים, גודלם כרוחב החגורה ולא יותר. עור החגורה בדרך כלל בצבע שחור או חום ולא בצבעים אחרים.
גברים ממעמד האצולה לבשו חגורות עור צרות, לפעמים עם תוספות או חיזוקים בכדי שיוכלו לשאת את משקלה של החרב.
נשות מעמד הביניים לבשו חגורות צרות מעור עם עיטורים מסוימים. נשות אצולה לבשו חגורות מבד רך מעוטרות אבנים יקרות. חגורה צרה נקשרה לפעמים לקצה החלק העליון של השמלה ועליה הייתה תלויה מניפה או אביזרים נשיים אחרים.

נעליים-

הנעליים למעמד הביניים והאצולה נתפרו בדרך כלל עם חרטום נעל גבוה ומחודד. הנעליים היו מקושטות בתחרות שונות, אבני חן, ציורים ויש אפילו דוגמא מאותה תקופה של נעל מעור לבן, מחוררת להשגת מראה של תחרה.
 chopines- קבקבי עץ בעליה סוליה עבה מאוד
במקור הומצאו נעליים אלה בטורקיה כדי להגן על כפות הרגליים מרטיבות ומלכלוך ברחובות אך בהמשך הפכו לאביזר אופנתי יוקרתי. היו פופולריות מאוד ברנסנס האיטלקי והספרדי. הפכו את הנועלת ל"מורמת מעם" בגובהה והיו מעוטרות באבני חן ובבדים יקרים. למרות הקישוטים והפאר שהושקע ביצירת הנעליים, מטעמי צניעות הן נותרו בלתי נראות מתחת לשמלות והיחידים שנחשפו לפלא היו המאהבים והמשרתים..

 

צווארונים מסולסלים
יחד אם הפרטינגייל הספרדי והמחוך, הצווארונים המסולסלים היו אביזר הכרחי באופנה האליזבתנית.

אפנת הצווארונים החלה בסביבות שנות ה-30 של המאה ה-16 , בתור צווארון מסולסל צנוע בקו הצווארון של תחתונית בעלת צווארון גבוה. בדרך כלל היה עשוי פשתן כמו התחתונית ולרוב עם כפלים רודפים. ניתן היה לקשט אותו ברקמה עדינה בשולי הבד. ככל שהתקדמה המאה ה 16 גדלו הצווארונים בגודלם ובנפחם. שכבות של סלסולים הונחו אחת מעל השנייה והוספו להם קישוטים רבים. לפעמים התאימו את עיצוב החפתים והצווארון.

אישה אליזבתנית מדגימה צווארון קפלים צנוע.

מאמצע שנות ה 60 של המאה ה 16 הצווארונים המסולסלים הצטמצמו שכבתית אך המשיכו לגבוה ולתפוח. צווארונים מסולסלים בעלי שכבה אחת בלבד של סלסולים בצורת הספרה 8 היו מקופלים בהרבה קיפולים לתוך הצווארון הישר של התחתונית. הצווארונים המסולסלים הללו נעשו מקפלים רודפים כפולים, ועל-ידי איסוף הבד לתוך רצועה או לתוך החלק העליון של צווארון החולצה או השמלה. הצווארון הזה ידוע גם בשם, “ruff-band”.
האופנה כעת כבר לא היתה לקישוט צבעוני בקצה הצווארון אלא לקישוטי תחרה לבנים. את הצווארונים המסולסלים לבשו בדרך כלל סגורים אולם לפעמים, כשהיו מחוברים למחוך פרטלט ניתן היה ללובשם פתוחים.
בעשור זה צווארונים מסולסלים ניתנים להפרדה הופיעו; כך היה הרבה יותר נוח לטפל בהם ולשמור עליהם. אומנות העימלון של צווארונים מסולסלים הפכה להיות מבוקשת מאוד.
בשנות ה- 80 של המאה ה- 16, הצווארונים המסולסלים התחילו לגדול באורכם ובגובהם והפכו שטוחים יותר.

הצווארונים המסולסלים הרחבים הללו, למרות העימלון החזק, דרשו הרבה יותר תמיכה מאשר הצווארונים המסולסלים של שנות ה- 70 של המאה. לחלק מהצווארונים הוסיפו חיזוקי ברזל או קרטון עטוף פשתן כדי להחזיק את הצווארון עומד במקומו. 

מלתחתה של אליזבת בפורטרטים:

המלכה אליזבת ושלושת האלות- 1569, מתאר את המלכה אליזבת בלבוש מהודר אך כזה שאינו שונה מזה שהיה נהוג על נשים אחרות ממעמד האצולה הגבוה. בתקופה זו היא השתמשה באלגוריות כמו זו שבפורטרט, מבלי התמיכה של בגדים ותכשיטים מפוארים, להעברת מסר המלוכה. בתמונה, היא חובשת את הכתב ונושאת את האורב (orb) והשרביט בזמן שהיא פונה לאלה פלאס (Pallas) אלת החוכמה, ג'ונו (Juno) מלכת הגדולה והעוצמה, וונוס (Venus) היופי שזוהר. בגבעה מאחורי הדמויות נמצא ארמון ווינזור. המלכה משחקת את תפקידו של פריס (Paris), שלפי המיתולוגיה היה צריך להחליט מי מהאלות היא היפה ביותר, כאשר היא נותנת לבחירתו את תפוח הזהב. התמונה מרמזת על שלושת התכונות של אליזבת: חוכמה, כוח ויופי כשליטה ואישה. זהו ציור המשל המוקדם ביותר שידוע של המלכה אליזבת.

"פורטרט הפניקס"



1575 , אחד הפורטרטים המפורסמים ביותר של המלכה אליזבת בעיקר בגלל המורכבות והעושר המדהים של הבגדים. הפורטרט ידוע בשמו "פורטרט הפניקס" בגלל המדליון אשר תלוי במרכז החלק העליון של השמלה; במדליון נראה פניקס העולה מן האפר, המסמל את עלייתה של המלכה אליזבת לכס המלכות.שימו לב לקישוטיות הרבה של השמלה- הקצוות של צווארוני התחרה המסולסלים, הפרטלט שרקום בצורה מורכבת בחוטים שחורים והשמלה כולה מוצפת ברקמה מוזהבת ופנינים. התכשיטים הכבדים והרבים מדגישים עוד יותר את היופי של המלכה והשמלה. ראשה גלוי ותלתליה מסודרים בצורה שהפכה לאופנתית מאוד. בציור רואים שהיא חובשת רק כיסוי ראש קטנטן והינומה שקופה מאוד.

דיוקן הארמיין:

 1585, אליזבת לובשת שמלה רקומה ומשובצת באבנים יקרות ושרשראות פנינים, יהלומים ואבני אודם. מהשרשרת תלוי תכשיט מפורסם הידוע בשמו "שלושת האחים", אבן יקרה המורכבת משלושה יהלומים מלבנים מאורכים מורכבים בצורת משולש מסביב ליהלום מחודד; כל חלק מחובר על-ידי פנינה, ופנינה אחת גדולה בצורת טיפה תלויה בקצה התחתון.
היא לובשת גם צווארון מסולסל מורכב מתחרה, שובל מאריג שקוף וגם עטרה מקושטת באבני חן מעל שערה הזהוב. ניתן לראות על ידה השמאלית סמור, עוד סמל לטוהר ובתולין; החיה עונדת קולר מזהב בצורת כתר.

פורטרט הארמדה:

דיוקן שצויר בעקבות הניצחון הגדול של אנגליה על ספרד בשנת 1588 . שמלתה של אליזבת מעוטרת פנינים וסרטים. מספר שרשראות פנינים תפורות לחלק העליון של השמלה. צווארון מסולסל מורכב ממסגר את פניה, ועל שערה היא חובשת עטרה מעוטרת בפנינים ואבנים יקרות; פנינה גדולה מונחת בשערה בדיוק מעל מרכז המצח. מימינה מונח הכתר המלכותי, ומאחוריה נופים ואירועים מהתבוסה של הארמדה הספרדית; כף ידה הימנית מונחת על הגלובוס בדיוק מעל יבשת אמריקה.

פורטרט הקשת בענן:

הדיוקן המדהים ביותר שנעשה למלכה אליזבת. צויר בשנת 1600 . אליזבת לבושה בשמלה רקומה בפרחי בר, המסמל את המלכה בתור אסטראה (Astraea – מסמלת את החוק הסדר וההגינות, הבתולה ההגונה של תור-הזהב מהספרות הקלסית). היא עטופה במעטה עם בטנה כתומה שמעוטרת ברקמה בצורת עיניים ואוזניים המציינים תהילה, או ידע המועבר למלכה על-ידי חברי-המועצה. היא מקושטת בהרבה מאוד פנינים ואבני אודם, על ראשה ישנו כובע ומעליו יושב כתר המלכות; הפנינים והכתר מסמלים את הטוהר (בתולין) והמלכות בהתאמה. מעל הכתר ישנו תכשיט בצורה של חצי סער, המסמל שבאותו רגע היא האלה סינטיה (Cynthia – המלכה הבתולה של הצייד והירח). מקשט את פנייה צווארון מסולסל מתחרה אשר מחובר לשמלה. מאחורי הראש והכתפיים, ישנה רעלה שקופה בעלת מסגרת פנינים.
לאורך ידה השמאלית של אליזבת מתפתל נחש שמפיו תלויה אבן אודם גדולה בצורת לב, מעל ראש הנחש ישנה "ספירה" שמימית. הספירה היינה סמל החוכמה, כאן היא שולטת בתשוקות ליבה של המלכה. בידה הימנית היא מחזיקה קשת-בענן אם המוטו – “Non sine sole iris” ("אין קשת-בענן ללא השמש"), הקשת-בענן מסמלת את השלום. המלכה אליזבת הייתה בסוף שנות השישים שלה כאשר הפורטרט הזה צויר ועדיין היא מצויירת בתור אישה צעירה עם שיער כתום-זהב מסודר בתלתלים סביב לפנייה.

נשים לונדוניות ואישה כפרית בתקופה האליזבתנית

מה דעתכם על הפלא האופנתי הזה? הייתם רוצים לחזור לשם? איך זה שעד עכשיו אף אחד לא פתח אתר נופש כזה שמספק שירותי חזרה בזמן? מקום בו תוכל לבחור תקופה היסטורית ובחדר תחכה לך מלתחה מתאימה לפי מידות שמסרת מראש.. ויהיו פעילויות ברוח התקופה- שיעורי ריקוד, ריקמה, טוויה, נימוסין והליכות, רכיבה על סוסים.. לי זה נשמע כמו רעיון מעולה לחופשה עם ערך מוסף!

לקוראי הבלוג האהובים ולכל בית ישראל שתהיה שנה זו הכי מוצלחת עד כה!

ליאת 3>