‏הצגת רשומות עם תוויות היסטוריה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות היסטוריה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 24 באפריל 2014

אדריכלות נאצית לעומת אדריכלות קומוניסטית - הגודל קובע

כשכתבתי באחד הפוסטים הקודמים שלי על האדריכל הנאצי אלברט שפר ועל התכנון שלו לעיר העתידית "בירת העולם גרמאניה" נזכרתי במשהו שכתבתי עליו זמן רב לפני כן, המגדל הגרנדיוזי "ארמון הסובייטים" שתוכנן להיבנות ברוסיה וגם הוא לא יצא בסוף לפועל.
כשהייתי בברלין בפעם האחרונה ישבנו שם בבר של מלון חדש ואופנתי. המלון ממוקם בבניין שנבנה בשנת 1939, והמארח הגרמני שלי ציין את העובדה שנבנה בעת הנאצים בשלטון והתרשמנו יחד מהאדריכלות הכבדה וחמורת הסבר שבה התאפיין הבניין.


לובי הכניסה המרשים בתחושה של מוזיאון
















הכניסה הראשית למלון, נבנה ב 1939 

זה גרם לי לתהות אם יש בכלל הבדל בין אדריכלות נאצית לאדריכלות קומוניסטית. שאלתי את אמא שלי והיא אמרה שאין הבדל - שתי המערכות התאפיינו בבנייה בקנה מידה עצום וראוותני, וזאת כדי להוכיח את גדולתן.

''בירת העולם גרמאניה''
תוכנית ברלין לפי חזונו של היטלר ותכנונו של אלברט שפר. העיר החדשה היתה עתידה להיקרא "בירת העולם גרמאניה", וכללה מבנים עצומים בגודלם, כמו למשל אולם כנסים שתוכנן להיות גדול פי 2 מאולם המראות בוורסאי וכיפה כמו של בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא רק עצומה ממנה פי כמה, כזו שלא היתה אפילו היכולת ההנדסית לבנות אותה בזמנו!

דגם של העיר העתידית שהיתה אמורה לקום על חורבות ברלין:

























מנגד, בבירת הקומוניזם תוכנן להיבנות 'ארמון הסובייטים'
גורד שחקים עצום דמוי מגדל בבל שיועד להיבנות במקום קתדרלה במוסקבה, ליד הקרמלין, ולשמש כמרכז כנסים ומטה למפלגה הקומוניסטית. בנייתו נעצרה עם פלישת הנאצים לרוסיה במלחמת העולם השנייה והוא לא הושלם מעולם. כיום שוחזרה הכנסייה שניצבה במקום זה בעבר.





































איך זה נראה לפני - קתדרלת ישו מושיענו:



















מגדל טטלין // אנדרטת האינטרנציונל השלישי
לנין שכר את שירותיו של האדריכל האוונגרדי ולדימיר טטלין כדי שיבנה מונומנט לבולשביזם בשנת 1920.
האנדרטה שתכנן טטלין היתה אמורה להתנשא לגובה 400 מטר - פי 3 ממגדל אייפל - הבניין הגבוה ביותר באותו זמן.

הבנין המתוכנן היה אמור להיות מורכב מקוביה שמעליה פירמידה עם צילינדר שנשען עליה ומוקף בספירלה אלכסונית!! וזה כדי ליצור תחושה של תנועה ולסמל את ההתקדמות של המהפכה הקומוניסטית. המבנה תוכנן להיות עשוי שלד מתכת חשוף צבוע באדום (צבע המהפכה) וגם יסתובב סביב צירו אחת לשנה. מקרן ענק היה אמור להקרין תעמולה על העננים. למרות שהפרויקט מעולם לא עבר את שלב התדהמה הראשונית - גם בגלל בעיות כספים וגם כי לא היה את הידע ההנדסי ליצירתו, הוא נחשב היום לעבודת אמנות שהשפיעה רבות על אדריכלות המאה העשרים.
הדגם המקורי של המבנה, שהיה בגובה 3.5 מטר ועשוי מעץ נאבד למרבה הצער.

טטלין רצה להתנתק מאדריכלות העבר וליצור אומנות חדשה ומהפכנית. ניתן לראות שהושפע מהקונסטרוקציה החשופה של מגדל אייפל.

הדמיית מגדל טטלין




















היוצר הרב-תחומי ליסיצקי כתב על המבנה כי: "ברזל הוא חזק כרצון הפרולטריון וזכוכית בהירה כמצפונם".

בסופו של דבר לא יצרתי כאן השוואה בין הנאצים לקומוניסטים, אבל בכל זאת היה לי מעניין לקרוא על היוזמות האדריכליות המרתקות האלה, מקווה שגם לכם. אתם מוזמנים להעשיר את ידיעותיי בתגובות :)




יום שלישי, 4 בפברואר 2014

מריה מניקה את הקדושים

היה היה נזיר טוב לב וסגפן ששמו היה ברנרד מקלרבו. ברנרד נולד בצרפת בשנת 1100 לספירה, ונודע כאדם בעל יכולות רוחניות ומיסטיות גבוהות. הוא האמין שאת הדת צריך לחוש דרך התגלויות ולא לחקור כמו מדע, הקים מסדר נזירים משלו, עסק בהטפה ופלפולים תאולוגיים.




יום אחד הזדמן ברנרד מפריז למנזר בסיטו, והתבקש ע"י אב המנזר לשאת דרשה.
ברנרד נלחץ ונחרד מכך עד מאוד, הוא חש שאין לו את הכשרון לזה, ביחוד כי היה אדם מופנם, וחסר ניסיון בדיבור מול קהל.



מתוך יאוש הלך ברנרד להתפלל למריה, ותוך כדי תפילה נרדם. בחלומו הוא רואה את מריה מניקה את ישו התינוק ואז היא מבחינה בו, וקוראת לו שייגש אליה. כשהוא ניגש היא שולפת את אחד משדיה ומניקה אותו.

ברנרד הקיץ מהחלום והופתע לגלות שכעת היתה לו היכולת להטיף והוא נהיה נואם מדהים!!



מה זה אומר?
בימי הביניים היה קשר הדוק בין גוף לנפש, בין גשמי לרוחני ובין תחושות בגוף לבין התגלויות אלוהיות. ניתן לראות זאת בביטויים גופניים כמו סטיגמטה, סיגוף עצמי כדי להתקרב לחסד האל, טקס המיסה בו הלחם והיין הופכים לדמו ובשרו של יישו (טרנסובסטנציה) ותפיסה שכדי להתרפא יש להאמין.




ההנקה בימי הביניים סימלה הזנה רוחנית, החלב הוא כמו חוט מקשר בין האדם לחסד האלוהי
 - על ידי יניקה ממריה מקבל ברנרד מתכונותיה של מריה. החלב מזין אותו בידיעה רוחנית שיש בה התגלות. מריה מסוגלת להעניק משהו מאוד אימהי לאנשים שהגיעו לדרגה רוחנית מסוימת, ואנשי ימי הביניים באמת האמינו בניסים.




ההפרש בזמן בין חיי ברנרד לביטויים האמנותיים של ההנקה: ברנרד חי במאה ה 12, ואילו יצירות אמנות בהן מתוארת אותה הנקה מתחילות לצוץ רק במאה ה 15. הסיבות לכך הן מרובות - ראשית זה מראה שהסיפור היה סיפור רב מכר, שנדד מפה לאוזן במשך מאות שנים, שנית זה מראה שלאנשי התקופה היה צורך לחזור למקום של חסד, ולאמונה בכך שתפילה באמת יכולה לרפא ולגרום לשינוי.




זה מראה גם על תהליך שהתחיל להכרזה עליו כקדוש, במסגרת התהליך חוקרים את הניסים שאותו אדם עשה. בנוסף, פולחן מריה, שברנרד היה אחד ממפיציו, מקבל משנה חשיבות בספרד של המאה ה -14.


















אני הוקסמתי מהציורים האלה לחלוטין- היום זה לא היה עולה על הדעת בכלל לתאר דמויות חשובות / קדושות בצורה כל כך פיזית, מינית ובוטה, ואילו בימי הביניים מסתבר שזה היה לגמרי מקובל ובסדר - מריה - אמו של האל עלי אדמות, בחזה חשוף, מניקה אנשים בוגרים בשר ודם!
מה דעתכם??

יום חמישי, 16 בינואר 2014

הנאום הסודי של חרושצ'וב

היום בשיעור האחרון לסמסטר בקורס משטר תרבות וחברה במאה ה- 20, לפתע הזכיר המרצה בדרך אגב את "הנאום הסודי" של חרושצ'וב, ואת העובדה שהמוסד חשף אותו למערב. החיבה שלי לדברים סודיים גרמה לי להתנתק לגמרי מכל מה שקרה בשיעור ולהתחיל לחפש כמה שיותר חומר בנושא:

סטאלין וחרושצ'וב מתדיינים
הנאום המדובר התרחש בשנת 1956, ובו תקף חרושצ'וב את סטאלין (שמת 3 שנים לפני כן) על שעיוות בצורה חמורה את עקרונות המפלגה הקומוניסטית, הגדיר אותו כעריץ, חשף את פשעיו - האלימות והדיכוי האכזריים, על שהמציא את המושג "אויב העם" ויצא נגד פולחן האישיות שלו.

הנאום, שנמשך 4 שעות והכיל כ- 26,000 מילים גרם לשוק ותדהמה לשומעיו: חלק התעלפו, חלק נתקפו תחושות יאוש ואחרים לא האמינו למשמע אוזניהם. בועידה עצמה נאסר לדון בדברים ורבים מהנוכחים חזרו לבתיהם, שקעו בדיכאון, ושניים מהם אף התאבדו בשבועות שלאחר הנאום.

חרושצ'וב נואם
בכל אופן, לאחר הנאום דלפו שמועות בעולם על מה שדובר והתחיל מסע מודיעיני עולמי בניסיון להשיג את הנוסח המלא של הנאום. הראשונים שהצליחו להשיג את תוכן הנאום היו אנשי השב"כ, שקיבלו את הטקסט המלא בעזרתו של העיתונאי היהודי-פולני ויקטור גרייבסקי, שסיכן את עצמו קשות כשביקש להשאיל את הנאום ובעצם צילם אותו והחזיר לאחר כמה שעות. לדברי גרייבסקי: "פעלתי באימפולס, היום ברטרוספקטיבה אני יודע שהייתי טיפש וצעיר. אם היו עולים עלי לא היינו מדברים היום. אני לא יודע אם היו הורגים אותי, אבל הייתי בוודאי יושב הרבה שנים בכלא".

ויקטור גרייבסקי בערוב ימיו
כשהנאום הגיע לישראל - 70 עמודים בפולנית, הביא אותו ראש השב"כ דאז עמוז מנור לידי בן גוריון, שקרא אותו במהלך הלילה ואז אמר : "אם זה אותנטי, זהו מסמך היסטורי ובעוד שלושים שנים יהיה במוסקווה משטר ליברלי".למחרת סיפר על כך ראש השב"כ לראש המוסד- איסר הראל והם העבירו אותו ל CIA.
סטאלין כפרחח צעיר
ה- CIA ביקשו את רשותו של בן גוריון לפרסם את המסמך, והוא הסכים, בתנאי שישמיטו את המעורבות הישראלית בנושא, כדי לא לערער עוד יותר את היחסים הדיפלומטיים עם רוסיה.

אחרי שהנאום הגיע לאמריקאים, הם עשו הכל כדי שהעם הרוסי ידע על המתרחש: מאות אלפי עותקים של הנאום, בכל השפות המזרח אירופיות נזרקו מבלונים פורחים שנשלחו מזרחה, ושידורים ברדיו "קול אמריקה" שידרו את הנאום ללא הרף. גם סבא שלי היה מאזין בלילות בניסיון לקלוט את השידורים (בשקט כדי שהשכנים לא ישמעו ויסגירו אותו). לפי אמא שלי כולם ניחשו מה קורה כי שכנים נעלמו בפתאומיות בלי לחזור.. היו שמועות על הדברים שנעשים בסתר, אבל אף אחד לא ידע לבטח, דיברו על זה רק בבית ובלחש.

סטאלין בשיאו

ויקטור גרייבסקי עצמו עלה לארץ כשנה לאחר פועלו האמיץ, ועבד ברשות השידור. זמן מה לאחר הגעתו לארץ פנו אליו מה-ק.ג.ב בבקשה שיעבוד בשבילם. הוא הסכים אך בעצם דיווח כל העת לשב"כ. השב"כ דאג שיעביר ידיעות אמיתיות, כדי לשמור על אמונם ורק מדי פעם העביר ידיעות שגויות. שיתוף הפעולה הזה (לכאורה) עם הק.ג.ב נמשך 15 שנה, דרך סוכנים שהיו אנשי הכנסייה הפרובוסלאבית בישראל (!).
הק.ג.ב אפילו רצו להעניק לו את פרס לנין למפעל חיים.. בסופו של דבר השב"כ העניק לו פרס מפעל חיים כשנה לפני מותו בשנת 2007.

סמל הק.ג.ב



יום חמישי, 19 בדצמבר 2013

בארוק: אופנה במאה ה -17

אז התחלתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה והייתי בטוחה שהבלוג שלי רק ירוויח מזה.
אך הנה אני כבר בערוב ימי הסמסטר וזה יהיה הפוסט הראשון... 
וגם זה רק כי הכנתי עבודה במסגרת קורס על הבארוק.
בכל אופן נושא העבודה היה מרתק במיוחד ודיבר על אופנת הבארוק, עם התמקדות במחצית השניה של המאה, והחלטתי להביא גם לכאן גרסה ערוכה ומתומצתת של אותה עבודה, עם דוגמאות לשינוי באופנה על הציר ההיסטורי שבין המאה ה- 16 ל- 18 וסיבות אפשריות להבדלים אלה.



ברמה הכללית תקופת הבארוק מתאפיינת בכל תחומי האמנות בתחושה של גרנדיוזיות, תנועה, אינסוף, משחקי אור וצל, נטייה לפעלולים ואשליות וכו'. זו תקופת מעבר, תקופה של תגליות מדעיות (כמו שכדור הארץ אינו מרכז היקום), שמתנגשות עם אמונה דתית חזקה, וכתוצאה מכך בני התקופה מתקשים להגדיר את עצמם ואת הקודים החדשים שמצופים מהם. האמנות בתקופה הזאת פורחת וניתן לציין את שייקספיר, באך, קראווג'ו ורמברנט בין הבולטים ביוצרים.

סביב 1600 משתנה התרבות הפוליטית ומתחילים לדבר על אבסולוטיזם. לואי ה- 14 עולה לשלטון בצרפת (1638-1715) והופך אותה למעצמה החזקה באירופה. צ'ארלס הראשון (1600-1649) שהיה מלך אנגליה סקוטלנד ואירלנד עד שהוצא להורג במלחמת האזרחים, מוחלף בבנו צ'ארלס השני (1630-1685) שחוזר כשהניסוי במשטר לא מלוכני נכשל ויש רסטורציה של המלוכה. 

בתמונות הבאות ניתן לראות את ההבדלים באופנת גברים ונשים מתקופת הרנסנס ועד לרוקוקו, כאשר ניתן לראות בקלות את השוני המהותי בתקופת תחילת הבארוק, עם אופנה משוחררת בהרבה, עם מחוך גמיש ופחות מגביל, צלללית רחבה ומותן גבוהה. 







המאה ה- 17 מתאפיינת בשינויים אופנתיים מהירים שלא נראו מעולם לפני כן. הבגדים הופכים ממגבילים כמו בתקופת הרנסנס למשוחררים (המחצית הראשונה של המאה) וחוזרים להיות מגבילים פעם נוספת. הקישוטים המרובים ירדו מהבגדים ואז הוחזרו אליהם אצל גברים ונשים כאחד במה שמבטא היטב את חוסר השקט של התקופה.

דוגמאות אופנתיות מהתקופה: ציורים של אנשי מעמד הביניים והסוחרים. האצולה לבשה גזרות דומות אך מקושטות בהרבה.

1650: האופנה לגברים ולנשים כוללת קו מותן גבוה, צללית רחבה ומשוחררת והרבה שימוש בתחרה, בייחוד בצווארונים ובחפתים. הגבר לבוש בחולצת 'דאבלט', מכנסי בריצ'ס, מגפיים, כובע רחב שוליים ומקל הליכה שהופך לפריט אופנתי בתקופה.



1670: קו המותן מתארך עבור שני המינים. הגבר לבוש במעיל Justaucorps, מכנסי בריצ'ס קצרים ורחבים יותר, לכובע שלו נוספת נוצה. האישה בחולצת 'בודיס' עם שרוולים רחבים, עיטורי פפיונים, חצאית 'פטיקוט' תחתונה עם עיטורי זהב וחצאית עליונה שמתרוממת לצדדים כמו מסך תאטרון. היא אוחזת במחמם ידיים מפרווה 'מאף', ומסיכה, שהיתה פריט אופנתי ליומיום באותה תקופה!


1690: האישה לבושה בשמלה שנוסף לה 'סטאמקר' (קדמת השמלה שמקושטת בפפיונים בתמונה) זה מעין פאנל בצורת האות U שמוסיף קישוט לתלבושת וגם הופך את המחוך לקשיח יותר משום שהוא מרופד בפיסות עץ או עצמות לוויתן.
סינר תחרה הופך למאוד אופנתי, והיא מציגה את תסרוקת ה Fontange שהיתה הכרחית.
הגבר בעניבת Jabot, מעיל באורך הברך, שיערו הטבעי ארוך ומסולסל.



ההשפעה הצרפתית על האופנה: 

לואי ה- 14 שעולה לשלטון בצרפת ב- 1643, האמין שעליו לשמש דוגמא לאנשיו בטעם וסגנון בכל התחומים- אדריכלות, ריהוט, מזון ואופנה. בילדותו ניסה ההמון למרוד במונרכיה (הפרונד), ולכן היה חשוב לו לשלוט בהם ביד חזקה. הוא עשה זאת באמצעות האופנה!



הוא עודד את האצילים לעזוב את נחלותיהם ולהגיע להתגורר איתו בוורסאי. שם גרם לאצילים להיכנס לחובות מההוצאות העצומות שציפה מהם להוציא על לבוש יקר. הוא היה מהיחידים בשליטי אירופה שדרשו קוד לבוש שונה לכל מאורע רשמי, והוא ערך נשפים ומסיבות רבות בהן התחרו האורחים מי יתלבש הכי יפה ואלגנטי. כדי להיות אציל חזק היית צריך להגיע לכל המסיבות, ובגלל שבתקופה זו ככל שהיית לבוש טוב יותר גם נחשבת לאדם חזק יותר, התחרות הפכה לקשה. האצילים עסקו בתככים ומזימות בחצר המלך ובזבזו את כל כספם על אופנה.

האצילים נאלצו לבקש מהמלך הלוואות וכך נותרו עניים מדי ועסוקים מדי בענייני לבוש מכדי לחשוב על מרד.
לואי גרם לתחרות רבה בחצר, למשל ארגן את טקסי ההתפשטות וההתלבשות, בהם יכלו להיות נוכחים רק המקורבים אליו ביותר וזה היה גם הזמן היחיד בו יכלו לשוחח איתו אישית. הוא גם עיצב למשל מעיל יוקרתי בצבע כחול עם רקמת זהב וכסף – שהרשה רק ל 50 איש ללבוש בכל זמן נתון.

השפעתו התרחבה ופנתה גם למעמד הביניים- כל מי שהיה לבוש מספיק טוב יכול היה להיכנס לגני וורסאי ולחזות בפאר וההדר, וכך אנשים פשוטים חסכו כספם רק כדי להגיע לאירועים אלה ולהתרשם מכוחו.

בתקופה זו כוחה של צרפת מתחזק והיא הופכת ליצרן הראשי באירופה של מוצרי יוקרה כמו משי, תחרה וברוקאד. כמיליון מתושבי צרפת מועסקים בתחומי האופנה והטקסטיל לעומת רק כ 38,000 בתעשיית הברזל.
שיווק אגרסיבי לארצות אחרות מרחיב את ההשפעה הצרפתית על האופנה, וזה נעשה בין היתר בעזרת שימוש בבובות אופנה שהדגימו את הטרנדים החדשים, גם באיפור ושיער.



במהלך המאה הסגנון האופנתי נע גם על הסקאלה שבין הקוואלירים ל Roundheads.
החלוקה החלה במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, כאשר הקוואלירים היו האבירים הלבושים היטב שלחמו לצד המלך ובעד הדת הקתולית, מול הRoundheads שרצו להפיל את המלך, לתת יותר כח לפרלמנט ותמכו בדת הפרוטסטנטית. אלה לבשו בגדים בצבעים כהים עם צווארונים וחפתים לבנים, כפי שניתן לראות בתמונה מימין.





דוגמאות אופנתיות על אצילי התקופה:
לואי ה 14 נישא למריה תרזה נסיכת ספרד. בתמונה ניתן לראות אותה כנערה, באופנה הלא עדכנית של ספרד, עם פנייר נוקשה שמחזיק את החצאית בצורת שולחן:

מריה תרזה כילדה, 1653
























מריה תרזה נמסרת לבעלה ולצרפתים


מריה תרזה בפורטרט כמלכת צרפת

מריה תרזה ובנה, 1661































































ניתן לראות את ההתפתחות האופנתית המהירה שעוברת על מריה תרזה בחצר הצרפתית, כשהתוצאה היא המראה האופנתי שכולל קו מותן מוארך, מחוך קשיח, שרוולים רחבים, חצאית עליונה שמורמת וחושפת את התחתונה, והדגשה כללית על קווים אורכיים ויצירת מראה רזה.

באותה תקופה באנגליה, צ'ארלס השני מקבל לידיו את האננס הראשון שגודל על אדמת המדינה. הוא לבוש במיטב האופנה עם מעיל באורך הברך, פארה ארוכה ועניבת Jabot.


צ'ארלס השני מקבל את האננס הראשון שגודל על אדמת אנגליה 1675





















צ'ארלס נישא לנסיכת פורטוגל קתרינה, שגם היא מדגימה בתחילת דרכה את האופנה הספרדית הלא רלוונטית, ועוברת שינוי מהיר בחצר האנגלית: 


1660 - קתרינה כאישה צעירה



1663, קתרינה מלכת אנגליה












לבוש תחתון:
לבוש תחתון במאה ה 17 כלל כותונת כותנה בשילוב תחרה בשרוולים ובמחשוף, עם שרוולים רחבים. מעליה נקשר מחוך. פרטינגייל או Bum נקשרו מתחת למחוך כדי לתת נפל לאזור הירכיים.
השימוש פרטינגייל החל לצאת ולהיכנס לאופנה החל משנת 1600. במהלך מלחמת 30 השנים נלבש רק בספרד ובארצות האחרות נתנו לחצאיות מראה חופשי יותר, והוא נלבש רק לאירועים רשמיים. ב 1710 חזר הפרטינגייל לאופנה והנשים שלא לבשו אותו נראו מוזרות. 








שיער נשים:
בתחילת המאה השיער סודר בתסרוקת שנקראה Heartbrakers - v - השיער סודר בגלים משוחררים עד הכתפיים בצדדים, ויתר השיער היה אסוף או קלוע לכדור גבוה באחורי הראש. בחצי השני של המאה התלתלתים התארכו והפכו מורכבים יותר עד שנחו בחינניות מעבר לכתפיים


madame de montespan פילגשו הידועה ביותר של לואי ה 14, 1640-1707


.





















ב 1680 השיער התחיל לעלות כלפי מעלה. ולעיתים תסרוקות היתה מלווה בכובע Fontange : קונסטרוקציית מתכת מחופה בתחרה ופפיונים שהחזיקה את השיער במאונך. השיער הודבק למקומו בעזרת שומן כבשים וחלבון. בגלל שמים נחשבו למזיקים לעור הן לא חפפו (או התרחצו) הרבה וכינים הצטברו בתסרוקות. מקלות מיוחדים עוצבו כדי לאפשר גירוד חינני בשיער. 



שיער גברים:

עד 1663, אופנת הפאות לגבר המיוחס הפכה נפוחת שיער, גדולה, כבדה ובעלת מראה מזויף, ודרשה מהגברים לספר קצוץ את שיערם כדי שהפאה תשב טוב. צ'ארלס השני לבש פאה שחורה, והפאות נותרו לא מפודרות עד שנות ה 1690.

תכשיטים:
שרשראות פנינים צמודות לצוואר ועגילי פנינים נותרו פופולריים מ 1630 ולאורך כל התקופה.


Henrieta Maria

























נעליים:

נעלי עקב לשני המינים, מעוטרות משי וברוקד.














סיפור סינדרלה שנכתב בתקופה זו, אומר שסינדרלה נעלה לנשף כפכפי משי אדום משובצים פנינים, והנסיך בעצם התאהב בנעליים וכלל לא חיפש את הנערה הנועלת..
איפור:

אידאל היופי היה של פנים בשרניים, סנטר כפול, עיניים בולטות, שפתיים עבות, ושיער כהה. למרות שזמן וחומרים יקרים הושקעו בטיפוח היופי, בריאות והיגיינה גרועות, יחד עם שימוש בחומרי איפור רעילים, גרם לכך שנשים נחשבו אחרי השיא שלהן בגיל 20 וזקנות בגיל 30. גם נשים וגם גברים התאפרו. והיה מבחר גדול של אבקות ותמרוקים.


פילגשו הצרפתיה של צ'ארלס השני Louise de Kérouaille. .
 1681.


























עור לבן: עור בהיר נחשב כסמל לאצולה, עושר ועידון. משחות ואבקות שימשו להעצמת הלובן. משחת בסיס לבנה נוצרה מעופרת לבנה מעורבבת בחלבון וחומץ. זה נתן גימור חלק ומבריק אבל היה צריך להיזהר לא לצחוק כי אז המשטח נסדק. העופרת הרעילה את הלובש, וגרמה לחבלות בעור, שיניים מרקיבות, איבוד שיער ולבסוף מוות.

סומק: סומק בלחיים (עד אז רק קורטיזנות צבעו לחיים ושפתיים) יושם על ידי אבקת עופרת לבנה מעורבבת בצבע אדום, או פלפל ספרדי שנצבע באדום והיו משפשפים אותו על העור.
אודם: את השפתיים צבעו בצבע שמופק מכנימת הקוצ'יניל :שגופה מכיל כמויות גדולות של חומצה כרימינית שהיא חומר בצבע אדום (טחינת הכנימות והרתחתן במים והוספה של מלחי אלומיניום ונתרן יוצרת את צבע המאכל האדום קרמין). 


שומות דקורטיביות עשויות משי וקטיפה היו פופולריות לשני המינים. הן נגזרו לצורות קטנות כמו כוכבים יהלומים וירחים והיו פופולריות מאוד לדברים ולנשים. 
בתחילה שימשו השומות כדי להסתיר פצעים וצלקות בפנים, אך במהרה הפכו לסימבוליות: מדבקה ליד הפה סמלה רצון לפלרטט, ליד הלחי הימנית משמעה שאתה נשוי ואחת בפינת העין אומרת שאת פילגשו של מישהו. 

























לסיכום, ניתן לראות שתקופת הבארוק בשיאו, שהתאפיינה כתקופה של בלבול ואי שקט, התבטאה אופנתית בבגדים רפויים ומשוחררים. זה מזכיר מאוד תקופות של מרד כמו המהפכה הפמיניסטית, ילדי הפרחים של שנות ה 60 ואפילו מה שעובר על כל טיאייג'ר כמעט - התקופות האלה תמיד מתבטאות בלבוש משוחרר, חופשי, ללא קונסטרוקציות מגבילות, שמתחלפות לאחר מכן בלבוש המחויט והמסודר שמצופה מאיתנו חברתית. האם זו הסיבה למהפכה האופנתית של הבארוק? אני חושבת שכן.



למיטיבי קרוא, מוסף מושגי אופנה של המאה ה 17:

Bustle - מתפיח חצאית
Bodis - החלק העליון של שמלה

Corset = stay – זו פשוט המילה האנגלית של זה. בודיס שיש לו קשירה.
Petticoats - חצאיות תחתיות ששימשו למתן נפח - גם לגברים מתחת לבריצ'ס
Stomacher- קישוט לבודיס - פאנל בצורת יו או וי שהיה חלק מהבודיס או נקשר עליו. שימש לקישוט ולחוזק. במאה ה 16 חוזקו עם לוחות עץ או עצמות לוייתן. בתחילת המאה ה 17 עשו אותם רכים וזורמים יותר. בסוף המאה ה 17 שוב חזרו להקשיח, אבל כעת היה מעוצב כך שידחוף את השדיים מעלה, ויצור מחשוף אופנתי.
whisk - הצווארון הגבוה של המאה ה 16, לדוגמא אליזבת הראשונה




Breeches- מכנסי חצאית באורך הברך לגברים
Justaucorps - מעיל צבעי באורך הברך
waistcoat- המקור לווסט של היום אבל אז בד"כ הגיע עם שרוולים, לבוש ביניים בין החולצה התחתונה ומתחת למעיל
baldric- סרט "מלכות יופי"



















Rhinegraves : מכנסי בריצ'ס נפוחים מאוד שמעליהם נלבשה חצאית מקושטת. היו אופנתיים בין 1660-1680.

Jabot – קישוט לצוואר, נראה כמו עניבת תחרה רחבה. מוצמד לצווארון החולצה בסיכה או בסרט קשירה



יום חמישי, 23 במאי 2013

בו בראמל - האיש, הדנדי והחליפה המודרנית

לאחר הפוסט של השבוע שעבר עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהאדרנלין וההתרגשות שעוררה בי הקריאה על בו בראמל. אין ספק, כך נראית אהבה.
מסיבות אלה ואחרות החלטתי להקדיש לבחוריקו פוסט שלם, שיעסוק בהרחבה בחייו ואיך קורה שמישהו בטלן כל כך הופך לרב השפעה כל כך על סביבותיו מאז ועד היום. (רמז - הוא ממש כריזמתי!)

בראמל עם עניבת הקראבאט הידועה

גורג' בריאן בראמל, נולד במזל תאומים כמוני, ב- 7/6/1778 ומת חסר כל ומשוגע מסיפיליס (ספוילר!)  ב- 30/3/1840 בצרפת.
הוא היה איש כריזמתי ונאה בצורה יוצאת דופן, בעל עור בהיר ו "אף גבוה", שנשבר מבעיטה של סוס מיד לאחר גיוסו לצבא. בין חבריו הקרובים ניתן היה למנות את הנסיך ריג'נט, בתקופה שלפני הכתרתו למלך ג'ורג' הרביעי, המשורר ביירון ועוד רבים וטובים. אותו ביירון אמר פעם ששלושת הדמויות החשובות ביותר של דורם הם הוא עצמו, נפוליאון ובראמל (!!)





בראמל נחשב לאבי דרך החיים הדנדית, הוא היה פורץ דרך אופנתי בתקופה של אנגליה הריג'נטית - תקופת ביניים שבה הוכרז המלך ג'ורג' השלישי כבלתי כשיר למלוכה בגלל שיגעון, ולכן בנו, הנסיך ריג'נט, תיפקד כמחליפו עד שאביו מת והוא הפך לשלוט בתור המלך ג'ורג' הרביעי. בני דורו כינו אותו "בראמל החתיך" ובין היתר הוא הכניס לאופנה את החליפה הגברית המודרנית עם המכנסיים הארוכים והעניבה. 

קורות חייו


הוא נולד בלונדון למשפחה ממעמד הביניים ולאב פוליטיקאי. לאב היו שאיפות גדולות שבנו יהפוך לג'נטלמן, כלומר למישהו מהחברה הגבוהה באנגליה, קצת כמו האמהות של היום שרוצות שהילדים יהיו סלבס.. בראמל הצעיר נשלח ללמוד בבית הספר הפרטי איטון לבנים עשירים, (ליד וינדזור) ושם עשה את החידוש האופנתי הראשון שלו כשהפך את עניבת הקראבאט (הסמל של בני איטון) למודרנית יותר, והוסיף לה אבזם זהב!






למרות שהיה ידוע ביופיו ודרך לבושו מעולם לא ישב להכין פורטרט רשמי של עצמו וכעת בכל תיעוד שלו הוא נראה שונה. בהיותו בצבא שבר את אפו כשנפל מסוס והאף החלים בצורה עקומה מאוד והוסיף קשיחות לתווי פניו העדינים. חלק חשבו שזה רק הוסיף ליופיו.













משם המשיך לאוניברסיטת אוקספורד, המשיך בחדשנות אופנתית והוציא לחלוטין מהאופנה את גרבי הכותנה והעניבות המרופטות וגם פיתח סלידה מספרים ומחובבי ספרים באופן כללי. 
ביוני 1794 הצטרף לגדוד הצבאי המהולל tenth royal hussars  בתפקיד קורנט, שהוא הדרגה הנמוכה ביותר של קצין. שנה לאחר מכן קודם לדרגת סגן. 
אביו מת באותה השנה, והותיר לו ירושה של 65,000 ליש"ט שבראמל היה זכאי לשליש מהם. בדרך כלל זה היה נחשב לסכום גדול, אבל זה לא הספיק כלל כירושה לקצין שאפתן בגדוד שלו. הקצינים, שרבים מהם עמדו לרשת תארים ואדמות "לבשו את אחוזותיהם על גבם, וחלקם עשו כך עוד לפני שירשו את האדמות". קצינים בכל גדוד צבאי נדרשו לספק לעצמם את המדים, הציוד והוצאות שונות, אבל בגדוד העשירי במיוחד היו וריאציות אינסופיות ומורכבות של לבוש ומדים. בנוסף היו הוצאות עצומות על מזון משום שהגדוד לא עשה תפקיד אמיתי מלבד סעודות או בידור. וגם, בראש כל אלה, היה נסיך מוויילס, ג'ורג' הרביעי העתידי, שזה היה הגדוד האישי שלו.
בראמל כבש את הגדוד בסערה, והנסיך במיוחד היה מוקסם ממנו ומאישיותו הכריזמתית. בזכות הקשר הקרוב עם הנסיך הוא הורשה לפספס מצעדים, להתנער מחובותיו, ובעיקרון לעשות רק מה שהוא רוצה. בתוך שלוש שנים, בשנת 1796, הוא קודם לדרגת סרן, לעיני הקצינים הותיקים שהגיבו בקנאה וגועל וחשו כי: "החבר של הגנרל שלנו הוא עכשיו הגנרל" . כאשר הגדוד שלו נשלח מלונדון למנצ'סטר הוא התפטר באופן מיידי באומרו שהמוניטין של העיר חלש, ואין בה אווירה, תרבות או נימוסים. 

בראמל במכנסיים האופנתיים
והכי לא אופנתיים ביקום
גם כאזרח חברותו והשפעתו של בראמל על הנסיך לא פסקה. סגנון הלבוש האלגנטי הפשוט והקולי שלו, בשילוב עם שנינותו הטבעית, העניקה לו את כרטיס הכניסה לחברה הגבוהה. אורח החיים וסדר היום של רוב הגברים האריסטוקרטים של התקופה כלל רחצה, טיפוח ושופינג בבוקר, רכיבה בהייד פארק או סיבוב במועדוני הג'נטלמנים אחר הצהריים, ואח"כ תיאטרון, הימורים, מסיבה פרטית או ביקור בבית זונות בערב. 
הוא שכר בית במייפייר, ולזמן מה הצליח להימנע מהימורים ואקסטרווגנדות אחרות שנדרשו בחיים במעגלים אלה. תחום אחד בו לא הסכים לחסוך היה בבגדים. כשנשאל כמה כסף צריך גבר כדי להרכיב לעצמו מלתחה, השיב כי סכום סביר יהיה בערך 800 פאונד. זה אומר בערך 160,000 דולר של היום, כאשר השכר הממוצע של חייט באותה תקופה היה פאונד לשבוע! 
בראמל התלבש בצורה כה הרמונית, ועם שילובי צבעים שיצרו תוצאה כה נעימה, עד שגברים מהמעמד הגבוה ביקשו את חוות דעתו המקצועית לגבי הבגדים שלהם.

מסופר כי הדוכס בדפורד ביקש לדעתו בנוגע למעיל - בראמל בדק את המעיל בדקדקנות - הפך אותו וסרק אותו בעין בוחנת ומלאת בוז. לאחר מכן לקח את הדש בין האצבע והאגודל העדינים שלו, וקרא בנימה של פליאה ורחמים, "בדפורד אתה קורא לדבר הזה מעיל?" 

הרגליו האישיים, כגון תשומת לבו הקפדנית לניקוי שיניו, גילוח, ורחצה יומית הותירו רושם רב על הצמרת החברתית שהחלה לנהוג כמותו. הנסיך המוקסם, היה מבלה שעות בחדר ההלבשה של בראמל, עד להרגלי הטיפוח הממושכים שלו בבוקר. 
למרבה הצער החברים העשירים של בראמל לא השפיעו עליו לטובה ובמהרה הוא החל לבזבז ולהמר כאילו עמדו לרשותו אותם נכסים כמו שלהם. אורח החיים הליברלי הזה צמצם את נכסיו והקשה עליו לשמור על יוקרתו, למרות שעדיין הסתדר בזכות קשריו. 
כל זה השתנה ביולי 1813, בנשף תחפושות שאותו אירח במועדון יחד עם חבריו לורד אלבנלי, הנרי מילדמיי והנרי פירפוינט, שנחשבו לדמויות המובילות במועדון וזכו לכינוי The dandy club על ידי ביירון.

בנשף בירך הנסיך את אלבנלי ופירפוינט, אך התעלם מבראמל ומילדברי, נעץ בהם מבט נוקב אך לא אמר דבר. זה גרם לבראמל להתחצף קשות לנסיך ולהגיד את האמירה המפורסמת : "אלבנלי, מי החבר השמן שלך?"
(הנסיך סבל כל חייו מבעיית השמנה)


"מי החבר השמן שלך?"
























תקרית זו היתה הקש ששבר את גב הגמל, של הקרע שכנראה שהתחיל ביניהם זמן רב לפני כן, עוד ב 1811, השנה בה הנסיך הפך לריג'נט והתחיל לנטוש את חבריו משכבר הימים. באופן רגיל איבוד החיבה המלכותית משמעותה אבדון חברתי, אבל לבראמל היו עוד הרבה חברים מהמעמד הגבוה ובכמה חוגים אופנתיים. הוא הפך לאנומליה של הפייבוריט שפורח גם ללא פטרון, ועדיין שולט באופנה ומחוזר על ידי חלקים נרחבים של החברה. 

בכל אופן, שלוש שנים מאוחר יותר המזל לא האיר לו פנים וב 1816 הוא ברח מנושיו לצרפת, בעודו חייב אלפי פאונדים. בדר"כ חובות ההימורים של בראמל, כחובות של כבוד, שולמו תמיד ובאופן מיידי. יוצא מהכלל היה בהתערבות האחרונה שתועדה בספר ההימורים של מועדון ה- white's. ההתערבות נרשמה במרץ 1815, וסומנה כחוב שלא שולם ב- 20 לינואר 1816.
בצרפת העביר את שארית חייו, מתוך זה  10 שנים בcalais ללא דרכון, וזאת עד שניתן לו תפקיד יועץ בקונסוליית קאן, בזכות השפעתו של הלורד Alvanley והמרקיז של ווסטר, בתקופת שלטונו של ויליאם הרביעי. תפקיד זה סיפק לו קצבת מחייה קטנה והוא מילא תפקיד זה במשך שנתיים עד שהמליץ למשרד החוץ לבטל את הקונסוליה בקאן בתקווה שיעבירו אותו לתפקיד רווחי יותר במקום אחר. הקונסוליה בוטלה אך לא הוצא לו תפקיד חדש. במהירות אזל כספו וב 1835 תפסו אותו נושיו והוא נלקח לכלא, ממנו שוחרר רק לאחר התערבות חבריו מאנגליה.
הוא עבר מספר שבצים מוחיים, סבל מסיבוכים של מחלת הסיפיליס, ואושפז בבית משוגעים ב 1838 . מת עני ומשוגע במוסד Le Bon שבפאתי קאן בשנת 1840.


פסל של בראמל הוצב ברחוב ג'רמיין בלונדון
בשנת 2002
בראמל כתב מאמר על לבוש גברי ונשי בשנת 1822, יצירה שנמצאה רק 100 שנים לאחר מכן.
הוא הפך לדמות אגדית בזכות התנהגותו ולבושו והיווה השראה לאינספור סיפורים וקריקטורות.
בלזאק כתב עליו ב 1830 את "מאמר על החיים האלגנטיים". ספר אחר שפורסם עליו נקרא "על דנדיות וג'ורג' בראמל" שפורסם ב 1845. בודלר כתב עליו את - "אמן החיים המודרניים" ב 1863. קונן דויל כתב עליו את "רודני סטון"  ב 1896. 
במאה ה 20 נעשו על בראמל מספר סרטי קולנוע והצגות. ב 1954 יצא הסרט "בו בראמל" עם אליזבת טיילור, פיטר אוסטינוב וסטיוארט גריינג'ר. ב 1924, הופק סרט אילם, ובתפקיד הראשי ג'ון ברימור. ב 2006 יצאה עליו גם סדרת טלויזיה.




זה בטח היה ממש מסריח לחיות ככה בגלות.
מכירים עוד פרטים על האיש ועל חייו? יודעים איך העביר את שנות הגלות הארוכות שלו בצרפת? אשמח אם תכתבו לי.