‏הצגת רשומות עם תוויות ימי הביניים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ימי הביניים. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 4 בפברואר 2014

מריה מניקה את הקדושים

היה היה נזיר טוב לב וסגפן ששמו היה ברנרד מקלרבו. ברנרד נולד בצרפת בשנת 1100 לספירה, ונודע כאדם בעל יכולות רוחניות ומיסטיות גבוהות. הוא האמין שאת הדת צריך לחוש דרך התגלויות ולא לחקור כמו מדע, הקים מסדר נזירים משלו, עסק בהטפה ופלפולים תאולוגיים.




יום אחד הזדמן ברנרד מפריז למנזר בסיטו, והתבקש ע"י אב המנזר לשאת דרשה.
ברנרד נלחץ ונחרד מכך עד מאוד, הוא חש שאין לו את הכשרון לזה, ביחוד כי היה אדם מופנם, וחסר ניסיון בדיבור מול קהל.



מתוך יאוש הלך ברנרד להתפלל למריה, ותוך כדי תפילה נרדם. בחלומו הוא רואה את מריה מניקה את ישו התינוק ואז היא מבחינה בו, וקוראת לו שייגש אליה. כשהוא ניגש היא שולפת את אחד משדיה ומניקה אותו.

ברנרד הקיץ מהחלום והופתע לגלות שכעת היתה לו היכולת להטיף והוא נהיה נואם מדהים!!



מה זה אומר?
בימי הביניים היה קשר הדוק בין גוף לנפש, בין גשמי לרוחני ובין תחושות בגוף לבין התגלויות אלוהיות. ניתן לראות זאת בביטויים גופניים כמו סטיגמטה, סיגוף עצמי כדי להתקרב לחסד האל, טקס המיסה בו הלחם והיין הופכים לדמו ובשרו של יישו (טרנסובסטנציה) ותפיסה שכדי להתרפא יש להאמין.




ההנקה בימי הביניים סימלה הזנה רוחנית, החלב הוא כמו חוט מקשר בין האדם לחסד האלוהי
 - על ידי יניקה ממריה מקבל ברנרד מתכונותיה של מריה. החלב מזין אותו בידיעה רוחנית שיש בה התגלות. מריה מסוגלת להעניק משהו מאוד אימהי לאנשים שהגיעו לדרגה רוחנית מסוימת, ואנשי ימי הביניים באמת האמינו בניסים.




ההפרש בזמן בין חיי ברנרד לביטויים האמנותיים של ההנקה: ברנרד חי במאה ה 12, ואילו יצירות אמנות בהן מתוארת אותה הנקה מתחילות לצוץ רק במאה ה 15. הסיבות לכך הן מרובות - ראשית זה מראה שהסיפור היה סיפור רב מכר, שנדד מפה לאוזן במשך מאות שנים, שנית זה מראה שלאנשי התקופה היה צורך לחזור למקום של חסד, ולאמונה בכך שתפילה באמת יכולה לרפא ולגרום לשינוי.




זה מראה גם על תהליך שהתחיל להכרזה עליו כקדוש, במסגרת התהליך חוקרים את הניסים שאותו אדם עשה. בנוסף, פולחן מריה, שברנרד היה אחד ממפיציו, מקבל משנה חשיבות בספרד של המאה ה -14.


















אני הוקסמתי מהציורים האלה לחלוטין- היום זה לא היה עולה על הדעת בכלל לתאר דמויות חשובות / קדושות בצורה כל כך פיזית, מינית ובוטה, ואילו בימי הביניים מסתבר שזה היה לגמרי מקובל ובסדר - מריה - אמו של האל עלי אדמות, בחזה חשוף, מניקה אנשים בוגרים בשר ודם!
מה דעתכם??

יום שלישי, 4 בדצמבר 2012

ההיסטוריה של נייר הטואלט

כבר שבוע רודפת אותי שפעת עקשנית שלא מרפה, ובמיוחד קשים עלי הלילות חנוקי האף. באחד מהלילות האלה שכבתי במיטה מותשת, זקוקה נואשות לטישו ולא מסוגלת לגייס כוחות כדי לקום ולמצוא אחד. מישוש אקראי סביבי הניב חולצת טישרט ישנה, וכמו ילד שגונב ממתק ביצעתי בה את זממי. תחושת העבריינות שלי בעקבות הקינוח בחולצה גרמה לי לחשוב על מתי בעצם המציאו את נייר הטואלט, ומה הסיבה שגורמת לי להרגיש כעבריינית, שהרי עד לפני שנים לא רבות, כולם קינחו את האף במפיות בד ייעודיות..

התפתחות השימוש בנייר טואלט בארצות הברית- מעלי תירס לעיתונים ועד לגליל המוכר
















לסבא שלי תמיד היתה בכיס מטפחת בד, ששימשה בעיקר אותי כשהיינו מטיילים יחד. אמא שלי מספרת שעד שנות ה 60 בערך, למרות שכבר היה טישו בנמצא, נחשב יותר אלגנטי להצטייד במפיות לקינוח אף. המפיות היו מכובסות, מעומלנות ומגוהצות, והיה סוגים נפרדים לנשים ולגברים: המפיות של הנשים היו קטנות, בערך 15X15 ומעוטרות ברקמה ותחרה. המפיות של הגברים היו גדולות יותר, בערך 30X30, והן היו משובצות או לבנות בעיקר. הנשים שמרו את המפיות בתיק או הסתירו אותן בשרוול השמלה. הגברים הניחו בכיס הג'קט או המכנסיים. בשירותים באותה עת השתמשו בעיתונים.

אז במה השתמשו בתקופות קדומות יותר, עוד לפני המצאת הדפוס? בעיקר בכל מה שנמצא זמין בקרבת מקום, ותלוי באזור המחייה: חסרי האמצעים שטפו את עצמם בנהרות, בעזרת יד שמאל, או עם סמרטוטים, שבבי נסורת, עלים , עשב, חציר, אבן, חול, אזוב, מים, שלג, עלי תירס, קליפות פרי, עורות או צדפות.

רומאים עשירים השתמשו בצמר ומי ורדים. ואילו בשירותים הציבוריים היה ספוג על מקל שהושרה לאחר השימוש במי מלח לחיטוי (הו הזוועה!).
בימי הבינים: כדורי כותנה ועשבים למיניהם
ויקינגים: עודפי צמר כבשים
אצולה צרפתית השתמשה בתחרה, צמר וקנבוס בשילוב עם בידה.
האמריקאים הראשונים: עלי תירס, קטלוגים של סירס, עיתונים, עלים שונים, צדפות, חול
הודו: יד שמאל ומים
לורדים אנגלים: דפי ספר
ובתלמוד מסופר כי השתמשו בחתיכות חרס ו"פרפיסא" (צמח שגדל בעציצים).


נייר הטואלט שווק תחילה כמוצר רפואי למניעת טחורים























עד לפני 150 שנה בערך השתמשו בשירותים במה שהיה זמין באזור, ולא היה מוצר שתכליתו היא רק לניגוב טוסיק. ב- 1857 תושב ניו יורק ג'וזף גייטי, המציא את נייר הטואלט בקופסה מלבנית ושיווק אותו כמוצר רפואי למניעת טחורים. הצלחתו של המוצר היתה מוגבלת, כי האמריקאים התרגלו לנגב עם קטלוגים של בית הכולבו סירס שהגיעו בחינם בדואר ולא ראו סיבה לשלם כסף נוסף על המוצר הזה.
הקפיצה הבאה של נייר הטואלט היתה ב- 1890 ככשני האחים סקוט פיתחו את הקטע של נייר טואלט בגליל. גם הגליל לא הפך את המוצר לפופלארי, והוא שווק בעיקר למלונות ובתי מרקחת, וזאת בעיקר בגלל שהאמריקאים היו נבוכים מדי לקנות אותו, משהו בסגנון של המבוכה בקניית קונדום בימינו.. גם האחים סקוט עצמם התביישו במהות המוצר שלהם ולא לקחו עליו קרדיט עד לשנת 1902.
בסופו של דבר מה שהפך את נייר הטואלט לפופולארי כל כך, הוא שבסוף המאה ה- 19 יותר ויותר בתים נבנו עם שירותים בתוך הבית, עם צנרת פנימית. בגלל שעלי תירס ודפי עיתון סותמים את הצנרת, התחילו לשווק את נייר הטואלט ככזה שגם הרופאים וגם האינסטלטורים ממליצים עליו.
עד שנת 1928 המשיכו לשווק את נייר הטואלט בעיקר כמוצר רפואי, עד שהחליטו לנסות שיטת שיווק חדשה- בעזרת תמונות נשים- מה שהפך את כל הנושא לרך ויפה יותר. בהמשך הוחלפו תמונות הנשים בתינוקות וגורי כלבלבים שנהוגים עד היום.

 
מקלות לניקוי אנאלי ביפן, 710-784 לספירה



















אני תוהה איך ייתכן שכל הארגונים שפועלים להטמעה של עניין המיחזור מדברים כל הזמן על שימוש בתחבושות היגייניות רב פעמיות וחיתולי בד, ואף אחד לא מזכיר בכלל אפשרות שימוש במטפחת בד לקינוח האף, שהיא ללא ספק דבר שהרבה יותר קל ונעים לכבס..

יום שני, 31 באוקטובר 2011

ביוולף

בימים אלה אני שקועה בקריאת הספר פעמון הזכוכית של סילביה פלאת. בספר תוכלו למצוא תאורים מעולים של התחרפנות הדרגתית וטוטאלית של הגיבורה. בשלב מסוים בספר היא מזכירה את הטקסט שנקרא ביוולף שסטודנטים לספרות נדרשים ללמוד בקולג'. בהערת המתרגם נכתב כי זו "מהיצירות העתיקות ביותר באנגליה, כתובה בלשון ימי הביניים". רק שמעתי ימי הביניים ולא יכולתי להרפות יותר מהנושא. למה זה נקרא בשם המוזר והמסקרן הזה? מי כתב את זה ועל מה? איך נראית האנגלית הזאת של ימי הביניים? כל זאת ועוד לפניכם:

הדף הראשון של ביוולף, כתוב באנגלית עתיקה

ביוולף הוא סיפור המיתולוגיה האנגלי הקדום ביותר שידוע עליו, נכתב בשנת 800 לספירה בערך, אך מספר סיפור קדום בהרבה. בסיפור מתוארים סיפורי גבורה של המלך הגיבור שבזכותו כוחו, אומץ ליבו ונאמנותו ניצח מפלצות מרושעות.

העלילה מתרחשת באזור סקנדינביה על רקע מלחמה בין העמים הדנים לשבדים ולשבט הגותים. העלילה מיוחסת כולה לגיבור משבט הגותים, שהפך בסופו של דבר למלכם, בשם ביוולף, שנלחם בשלושה יצורים מיתולוגיים. השירים מלאים באיפיונים מהמיתולוגיה הנורדית ובביטויים מהנצרות. הם נחשבים ליצירת מופת ששופכת אור על דרך חייהם של האנשים באותם ימים ועל הקרבות שלהם. במונחים היסטוריים, הדמויות בשירים הן פגניות. אבל מרבית המאורעות מתרחשים בתקופה התנכית. ספר בראשית מהווה את אבן היסוד לשירה זו, מכיוון שגרנדל ואמו ידועים כשארי בשרו של קין.



העלילה:
1. קרב ראשון: ביוולף מתחיל בסיפורו של המלך הארות'גאר, שבנה אולם משתאות ענק לעמו. באולם זה היו מבלים הלוחמים הדניים את זמנם בשירה ובחגיגות, עד אשר המפלצת גרנדל - המנודה מהחברה - מתקיפה את האולם והורגת רבים מהלוחמים בעת מנוחתם. בהיותם חסרי אונים כנגד המפלצת, הארות'גאר ולוחמיו נוטשים את המקום.
לוחם צעיר בשם ביוולף שומע את דבר צרותיו של המלך הארות'גאר ובאישור מלכו אוסף את לוחמיו ולן באולם המשתאות. כשגרנדל מתקיף, ביוולף נאבק מולו בידיים חשופות, פוצע אותו אנושות וכורת את ידו. גרנדל נמלט לביתו בביצות.
2. קרב שני: אמא של גרנדל: בלילה למחרת, בחגיגות על ניצחונו של ביוולף על המפלצת, מגיעה אמו של המפלצת וקוטלת לוחם דני בזעמה. הארות'גאר וביוולף עוקבים אחר המפלצת למאורה השוכנת בתחתיתו של אגם. ביוולף צולל לתוך האגם ומותקף על ידי אימו של גרנדל. כשהיא לא מצליחה לפצוע אותו דרך השריון שלו, היא גוררת אותו לתחתית האגם. במאורה התת קרקעית מונחת גופתו של גרנדל ושאר גופות הלוחמים שהשניים הרגו. ביוולף ואימו של גרנדל מנהלים קרב אימתני. במהלך הקרב הוא עורף את ראשה באמצעות חרב קסמים שקיבל מידי הלוחם אונפרת' וזוכה לתגמול רב מהמלך הארות'גאר.
3. קרב שלישי: הדרקון: ביוולף חוזר לארץ מולדתו ובסופו של דבר זוכה לעלות על כס המלכות. חמישים שנה לאחר מכן, גונב עבד גביע מוזהב מתוך מאורת דרקון בדרום שבדיה. כאשר הדרקון רואה כי הגביע נגנב, הוא עוזב את המאורה בזעם וזורע הרס בממלכה. ביוולף נלחם בדרקון והורג אותו, אך נפצע פצעי מוות, ומת זמן קצר לאחר מכן.


ביוולף נלחם בדרקון בציור משנת 1908


פירוש השם ביוולף:

החוקרים חלוקים בדעתם לגבי משמעות השם- הם חיפשו קישורים רלוונטיים מהשפות השכנות והממצאים הם: צייד דובים/ זאב קרב/ ציפור נקר (שנלחמת עד מוות)/ זאבו של אל גרמאני ועוד..

השפה בה נכתב ביוולף- אנגלו סקסונית עתיקה:
זו בעצם אנגלית עתיקה, צורה של אנגלית שהיתה בשימוש בחלקים של אנגליה של היום וסקוטלנד הדרומית בין אמצע המאה ה-5 לאמצע המאה ה-12. זו שפה מערב-גרמנית ולכן היא דומה לפריזית עתיקה וסקסונית עתיקה ושונה מעט מהאנגלית המודרנית. אנגלית עתיקה דומה גם לאיסלנדית מודרנית, אבל פחות.
האנגלו סקסונים הקימו את אנגליה במאה ה 5 לספירה ועד למאה ה 12 הטמיעה השפה לתוכה אלמנטים מהשפות השכנות, כמו קלטית ונורדית- שפתם של הפולשים הויקינגים. אבל ההשפעה הרבה ביותר עליה היתה מהגרמנית. האנגלו סקסונים היו קבוצת עמים גרמאנים. הם נקראו כך ע"ש התבטאויות של המלך אלפרד הגדול שנהג להשתמש בתואר "רֶקְס אַנגלוֹרוּם סַקסוֹנוּם" או "רקס אנגול-סקסונום". מקור הביטוי אינו ידוע לבטח.



ראו את ההבדל בין אנגלית ספרותית של ימינו לעתיקה:
Father of ours, thou who art in heaven - Fæder ure þu þe eart on heofonum
Be thy name hallowed-  Si þin nama gehalgod

לזה אני קוראת תאווה לחך! ( ממש אפשר לשמוע את הערפד אריק מדבר)

סיפורי ביוולף הזכירו לי את הסיפורים שסבא שלי היה ממציא בשבילי כשהייתי קטנה. מעניין לחשוב איך כל המיתולוגיות, הדתות והאגדות מתחברות זו לזו. איך פעם מגלי ארצות היו חוזרים עם סיפורים ממקומות רחוקים ואלה היו עוברים מפה לאוזן סביב מדורות בקרחת יער.

ליל מנוחה לכולם,

ליאת

נ.ב. טולקין הושפע מביוולף כשכתב את שר הטבעות!




יום שבת, 8 באוקטובר 2011

אופנה ואביזרים בתקופה האליזבתנית


מזה זמן רב אני מתכננת לכתוב על מלתחתה המדהימה של המלכה אליזבת הראשונה, והנה עם פרוץ השנה העברית החדשה, לאחר שערכתי עם עצמי חשבון נפש נוקב על השנה שחלפה וגיבשתי תוכנית מסודרת לשנה החדשה, מצאתי את הזמן המתאים להביא אליכם את הפלא המדובר.
העידן האליזבתני הוא התקופה שקשורה לשלטונה של אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה (1558-1603), והיא נחשבת לתור הזהב של ההיסטוריה האנגלית. תקופה זו היוותה את השיא של תקופת הרנסנס האנגלי, והתרחשה בה פריחה של הספרות והשירה האנגלית. באותה תקופה פרח גם התיאטרון האליזבתני, שהמחזאי הגדול ביותר שלו היה ויליאם שייקספיר. זה היה עידן של התפשטות וגילוי ארצות, בעוד שבאנגליה עצמה הרפורמציה הפרוטסטנטית החלה להתבסס.

מלתחתה של אליזבת הראשונה והשפעתה על האופנה באנגליה של המאה ה-16
מספרים כי אהבתה של אליזבת לאופנה הושפעה מאוד מילדותה הסגפנית- הרצון להשיג שמלות מפוארות ומדהימות נבע מכך שכילדה סופקו לה הבגדים הבסיסיים ביותר. נמצא מכתב שכתבה האומנת של אליזבת הילדה שבו היא מבקשת מאביה הנרי השמיני שישלח לבתו בגדים כדי שלא תסתובב בסמרטוטים.
אליזבת בת 13
אך ראוותנותה האופנתית של המלכה לא באה רק כדי לכפר על דלות ילדותה אלא שימשה גם למטרות פוליטיות- להפגנת חוזק ועוצמה.מתחת לחזות  העשירה והבזבזנית של המלכה הסתתרה מציאות שונה- מציאות של קרנות כספים מוגבלות, תקציבים המושקעים בהקפדה ושימוש זהיר במשאבים ובחומרים. החשבונות של מלתחת המלכה היו מחושבים ומבוקרים ברשימות מדוקדקות של כמות החומרים שנקנתה, ממי נקנתה, באיזה סכום ולאיזו מטרה. אותם חשבונות הם אחד ממקורות המידע העיקריים על התלבושות של אותה התקופה. יחסית לבני מלוכה אחרים בני תקופתה, הוצאות המלכה היו צנועות. שמלות ופריטי לבוש אחרים תוכננו פעמים רבות כל שיוכלו להשתנות בהתאם לשינוי האופנה והטעם האישי. שרוולים היו מוחלפים בשרוולים אחרים, פנלים היו מתווספים או מוחלפים בחצאיות, שמלות ישנות היו נפרמות והבד שלהן שימש לתפירת פריטי לבוש אחרים. רקמות וקישוטים היו ממוחזרים משמלה אחת לאחרת ובנוסף המלכה שילמה פעמים רבות לשושבינות שלה, למשרתים ולאנשי שרות אחרים באמצעות פירטי לבוש ישנים מתוך המלתחה המלכותית.

אליזבת בת 17

אליזבת קיבלה ללא הרף פריטי לבוש בתור מתנות מאנשי החצר שלה. יש לי רשימה ארוכה של מתנות ופירוטן כמו למשל שמליידי שנדוורס (Lady Shandowers) קבלה בגד עליון הדוק מסטן בגוון אפרסק מכוסה כולו בעבודות רקמה לבנות, ומעוטר בתחרה ונציאנית זהובה, ורקמת משי עדין בצבע כתום, אבל החלטתי לוותר על הרשימה מפאת אורכה.
רשימת המתנות של המלכה אליזבת בשנת 1578 כללה שמונים פריטי לבוש שונים. בתקופה זו החלה פזרנותה על בגדים להחריף- במקרה אחד, כאשר כומר הטיף בפני אליזבת על בזבזנותה, היא קמה והלכה עוד לפני שהספיק לסיים את דבריו. אהבתה לגרבי משי, שטוענים כי לבשה זוג חדש כל שבוע, גרמה לתסיסה וביקורת מפי הפוריטנים, שהרגישו שגרב המשי ההדוקה חושפת במידה רבה מדי את צורת הקרסול כאשר השמלה מתרוממת מעט! עד מהרה נשות חצר רבות ניסו ביאוש להשיג את אותם גרביים אופנתיות שהיו יקרות מנשוא. אליזבת צברה גם נעליים, כפפות, מניפות, ידוניות – muffs (כסות פרווה לידיים), צווארונים מסולסלים, ממחטות, כובעים, שרוולים, שמלות תחתיות, שמלות עגולות, שמלות צרפתיות, גלימות ושובלים; בזמן מותה היו בבעלותה כאלפיים פריטי לבוש שונים. שום בן אצולה אנגלי בהיסטוריה לא היה לבוש בצורה כל כך אקסטראוגנטית כמו המלכה אליזבת. אליזבת נחשבה למובילת אופנה והנשים בממלכה, מהמעמד הבינוני והאצולה, חיקו את סגנונה. שינוי האופנה בתקופה האליזבתנית היה רב- בתחילת שילטונה של אליזבת ניתן היה להבחין בשינויים קלים במלתחתה: חצאיות בצורת חרוט, שרוולים רקומים, שרוולים נפוחים בכתפיים וצווארונים מסולסלים פשוטים מאוד. במשך החצי השני של מלכותה הקצינה את נשיותה, עם מחשוף עמוק ופרטינגייל גדול, בצורת גלגל עגלה או חצי עיגול, שנלבש מתחת לחצאית להגדלה מוגזמת של האגן. החצאיות הרחבות מאוד היו מאוזנות על-ידי שרוולים מרופדים בשם "רגלי כבש" (leg-of-mutton), וצווארונים מסולסלים ענקיים מתחרה שממסגרים את הפנים. בדים נרקמו בצפיפות, דוגמאות של פרחים, דגים, ציפורים ועלוות ונרקמו יחד עם חרוזים ואבני חן. המראה הושלם על-ידי אביזרים כגון מניפות אשר נכנסו לאופנה בתקופתה של אליזבת.




כפפות היו עוד אביזר נחוץ ויוקרתי ונחשב למתנה פופולרית. כמוהן, צורה נוספת של כפפות בעלות שרוול ארוך היו פופולריות. הכפפות היו מעוטרות ברקמה על החפת והיו מבושמות בבשמים. הבושם בו המלכה אליזבת השתמשה היה עשוי מהצמח אהוב עליה - מיורן.


אופנה ואביזרים:
הלבוש התחתון בתקופה זו כלל חולצה תחתונה, מחוך מחוזק ברזל או עץ, שמלה תחתונה, פרטינגייל (על כך בהרחבה בבלוג על קרינולינה), גרביים, שמלה, שרוולים תחתונים, צווארון וחפתים מסולסלים.
מניפות: 
לאליזבת היו כ- 27 מניפות בגזרות שונות, בדרך כלל עגולות, עשויות מנוצות ומחוברות לידית המשובצת באבנים יקרות .



כובעים-
במאה ה 16 כל הראשים היו מכוסים. הבחירה בסוג כיסוי הראש היתה מגוונת מאוד ותלויה במעמד, גיל והעדפה אישית.
השביס coif:


כיסוי הראש הנפוץ ביותר בתקופה האליזבתנית, ידוע גם בכינוי "biggin" (כובע ילדים מהודק שנקשר מתחת לראש) . הכובעים הפשוטים ביותר היו כובעי פישתן פשוטים, מותאמים במדויק לראש כאשר הם מכסים את כל השיער עם חוטים לקשירה מתחת לסנטר. שביסים משוכללים יותר עוצבו עם בליטה מחודדת בקידמת המצח. כובעי המעמד הגבוה היו בדרך כלל מקושטים ומעוטרים, לפעמים עשויים מרצועות של סלילי תחרה התפורים יחדיו ליצירת אריג, או מכוסים ברקמה, בדרך כלל שחורה עם חוטי זהב ותחרת זהב בקצוות. את השביס חבשו פעמים רבות ככובע תחתון לכובע אחר שהיה מתחבר אליו בסיכות.
הקאול - Caul


היה חבוש על-ידי נשים ממעמד בינוני וגבוה. הוא שימש כמעיין רשת לשיער ולרוב היה סרוג, או עשוי מבד שהיה מקושט כך שידמה לסריגה. נשים מהמעמד הגבוה חבשו קאול מקושט מאוד, עם חוטי זהב ואבני חן. הקאול בעל מבנה קטן, לא גולש לכתפיים, חובשים אותו משוך לאחור. הקאול בעצם נראה כמו כיסויי הקוקו עגבניה של רקדניות בלט.
האטיפט - Attifet-



סוג של כיסוי ראש קשיח בצורת לב שקצהו פונה לכיוון המצח. לרוב משויך למלכה מרי מסקוטלנד. כובע זה היה נפוץ אצל נשים בנות כל המעמדות. אין אטיפטס שנשמרו ולכן הצורה בה נתפרו היא משוערת בלבד.
כובע המאפין - Muffin cap, או כובע שק - bag cap


כובע למעמד האיכרים שהיווה גירסה לקאול, בעיקרון זהו עיגול בד גדול, אסוף לתוך סרט. מאוחר יותר הסגנון הזה נעשה מקובל אצל טבחים. הכובעים עשויים מפשתן, לרוב לבן, בגלל שמדובר בכובע איכרים לא נוספו להם קישוטים.

כובע שטוח - The Flat Cap


זהו כובע שטוח עם שוליים צרים. היה נפוץ בכל הגילאים והמעמדות, לשני המינים. חבשו אותו בדרך כלל מעל השביס. כובע נפוץ לרכיבה. גזרתו אובלית יותר מעגולה. אנשי המעמד הגבוה קישטו את שולי הכובע בצמות סרטים ואבני חן. בד"כ גם הוסיפו נוצה בצד.
טוק- The Toque, נראה כמו כובע צמר פשוט של ימינו. זהה לכובע השטוח, אבל החלק העליון הוא עגול ומקופל לתוך התיתורת.
הכובע הגבוה - The Tall Cap
משויך לרוב עם מעמד הסוחרים, אולם נחבש גם על ידי אנשי האצולה. זהו כובע יוניסקס שהיה מתחדד לכיוון קצה הראש ובעל שוליים. החלק העליון היה בנוי מפיסת בד גדולה, תלויה במדויק על המסגרת ומקופלת לתוך התיתורת. הקישוטים היו זהים לאלו שבכובעים השטוחים. נלבש מעל שביס. למיטב הבנתי מדובר במה שידוע בימינו ככובע מכשפה.
ה"ברדס הצרפתי" - The French Hood


הובא לאנגליה על-ידי אן בוליין (אשתו השנייה של הנרי השמיני, אמא של אליזבת). בצורתו הפשוטה היה חצי סער נוקשה, בדרך כלל נוטה אחורנית, עם הינומה שכמעט תמיד היתה עשויה קטיפה שחורה תלויה מחלקה העליון. בדרך כלל הייתה רצועה מוזהבת מקופלת מסביב לקצה הפנימי. הכובע נחשב למאוד מחמיא ולכן לא יצא מהאופנה עד לסוף המאה ה 16.
הפילבוקס - The Pillbox,


כובע זהה לזה שהיה אופנתי בשנות ה 60 של המאה ה- 20, אולם גדול בהרבה, בדרך כלל עם שובל ארוך שהיה מחובר אליו.  לרוב אספו את השיער לעגבניה שאותה הכניסו לכובע וחיזקו עם סיכות.

הסולנו - The Solano
כובע שמש, היה כובע בעל תיתורת רחבה, חלק עליון שטוח ורחב, עשוי מקש ונחבש לצורך הגנה מהשמש. היה אפשר לחבר אותו מעל כל סוג של כובע אחר. הם היו מקושטים מעט בסרטים, נוצות וצמות. נשים לפעמים חבשו אותם יחד עם הינומה מאוד ארוכה.

חגורות -
איכרים ואנשים מהמעמד הנמוך לרוב לבשו חגורות מעור גס או מבד. נחגורות נועדו בעיקר לנשיאת כלים (ראשית ימי הפאוץ'!) האבזם של החגורה היה פשוט, עשוי מברזל או יצוק מפליז. אבזמים בצורת האות "D” או עגולים היו נהוגים, גודלם כרוחב החגורה ולא יותר. עור החגורה בדרך כלל בצבע שחור או חום ולא בצבעים אחרים.
גברים ממעמד האצולה לבשו חגורות עור צרות, לפעמים עם תוספות או חיזוקים בכדי שיוכלו לשאת את משקלה של החרב.
נשות מעמד הביניים לבשו חגורות צרות מעור עם עיטורים מסוימים. נשות אצולה לבשו חגורות מבד רך מעוטרות אבנים יקרות. חגורה צרה נקשרה לפעמים לקצה החלק העליון של השמלה ועליה הייתה תלויה מניפה או אביזרים נשיים אחרים.

נעליים-
הנעליים למעמד הביניים והאצולה נתפרו בדרך כלל עם חרטום נעל גבוה ומחודד. הנעליים היו מקושטות בתחרות שונות, אבני חן, ציורים ויש אפילו דוגמא מאותה תקופה של נעל מעור לבן, מחוררת להשגת מראה של תחרה.
 chopines- קבקבי עץ בעליה סוליה עבה מאוד
במקור הומצאו נעליים אלה בטורקיה כדי להגן על כפות הרגליים מרטיבות ומלכלוך ברחובות אך בהמשך הפכו לאביזר אופנתי יוקרתי. היו פופולריות מאוד ברנסנס האיטלקי והספרדי. הפכו את הנועלת ל"מורמת מעם" בגובהה והיו מעוטרות באבני חן ובבדים יקרים. למרות הקישוטים והפאר שהושקע ביצירת הנעליים, מטעמי צניעות הן נותרו בלתי נראות מתחת לשמלות והיחידים שנחשפו לפלא היו המאהבים והמשרתים..



 

צווארונים מסולסלים
יחד אם הפרטינגייל הספרדי והמחוך, הצווארונים המסולסלים היו אביזר הכרחי באופנה האליזבתנית.


אפנת הצווארונים החלה בסביבות שנות ה-30 של המאה ה-16 , בתור צווארון מסולסל צנוע בקו הצווארון של תחתונית בעלת צווארון גבוה. בדרך כלל היה עשוי פשתן כמו התחתונית ולרוב עם כפלים רודפים. ניתן היה לקשט אותו ברקמה עדינה בשולי הבד. ככל שהתקדמה המאה ה 16 גדלו הצווארונים בגודלם ובנפחם. שכבות של סלסולים הונחו אחת מעל השנייה והוספו להם קישוטים רבים. לפעמים התאימו את עיצוב החפתים והצווארון.

אישה אליזבתנית מדגימה צווארון קפלים צנוע.

מאמצע שנות ה 60 של המאה ה 16 הצווארונים המסולסלים הצטמצמו שכבתית אך המשיכו לגבוה ולתפוח. צווארונים מסולסלים בעלי שכבה אחת בלבד של סלסולים בצורת הספרה 8 היו מקופלים בהרבה קיפולים לתוך הצווארון הישר של התחתונית. הצווארונים המסולסלים הללו נעשו מקפלים רודפים כפולים, ועל-ידי איסוף הבד לתוך רצועה או לתוך החלק העליון של צווארון החולצה או השמלה. הצווארון הזה ידוע גם בשם, “ruff-band”.
האופנה כעת כבר לא היתה לקישוט צבעוני בקצה הצווארון אלא לקישוטי תחרה לבנים. את הצווארונים המסולסלים לבשו בדרך כלל סגורים אולם לפעמים, כשהיו מחוברים למחוך פרטלט ניתן היה ללובשם פתוחים.
בעשור זה צווארונים מסולסלים ניתנים להפרדה הופיעו; כך היה הרבה יותר נוח לטפל בהם ולשמור עליהם. אומנות העימלון של צווארונים מסולסלים הפכה להיות מבוקשת מאוד.
בשנות ה- 80 של המאה ה- 16, הצווארונים המסולסלים התחילו לגדול באורכם ובגובהם והפכו שטוחים יותר.

הצווארונים המסולסלים הרחבים הללו, למרות העימלון החזק, דרשו הרבה יותר תמיכה מאשר הצווארונים המסולסלים של שנות ה- 70 של המאה. לחלק מהצווארונים הוסיפו חיזוקי ברזל או קרטון עטוף פשתן כדי להחזיק את הצווארון עומד במקומו. 

מלתחתה של אליזבת בפורטרטים:


המלכה אליזבת ושלושת האלות- 1569, מתאר את המלכה אליזבת בלבוש מהודר אך כזה שאינו שונה מזה שהיה נהוג על נשים אחרות ממעמד האצולה הגבוה. בתקופה זו היא השתמשה באלגוריות כמו זו שבפורטרט, מבלי התמיכה של בגדים ותכשיטים מפוארים, להעברת מסר המלוכה. בתמונה, היא חובשת את הכתב ונושאת את האורב (orb) והשרביט בזמן שהיא פונה לאלה פלאס (Pallas) אלת החוכמה, ג'ונו (Juno) מלכת הגדולה והעוצמה, וונוס (Venus) היופי שזוהר. בגבעה מאחורי הדמויות נמצא ארמון ווינזור. המלכה משחקת את תפקידו של פריס (Paris), שלפי המיתולוגיה היה צריך להחליט מי מהאלות היא היפה ביותר, כאשר היא נותנת לבחירתו את תפוח הזהב. התמונה מרמזת על שלושת התכונות של אליזבת: חוכמה, כוח ויופי כשליטה ואישה. זהו ציור המשל המוקדם ביותר שידוע של המלכה אליזבת.

"פורטרט הפניקס"



1575 , אחד הפורטרטים המפורסמים ביותר של המלכה אליזבת בעיקר בגלל המורכבות והעושר המדהים של הבגדים. הפורטרט ידוע בשמו "פורטרט הפניקס" בגלל המדליון אשר תלוי במרכז החלק העליון של השמלה; במדליון נראה פניקס העולה מן האפר, המסמל את עלייתה של המלכה אליזבת לכס המלכות.שימו לב לקישוטיות הרבה של השמלה- הקצוות של צווארוני התחרה המסולסלים, הפרטלט שרקום בצורה מורכבת בחוטים שחורים והשמלה כולה מוצפת ברקמה מוזהבת ופנינים. התכשיטים הכבדים והרבים מדגישים עוד יותר את היופי של המלכה והשמלה. ראשה גלוי ותלתליה מסודרים בצורה שהפכה לאופנתית מאוד. בציור רואים שהיא חובשת רק כיסוי ראש קטנטן והינומה שקופה מאוד.

דיוקן הארמיין:



 1585, אליזבת לובשת שמלה רקומה ומשובצת באבנים יקרות ושרשראות פנינים, יהלומים ואבני אודם. מהשרשרת תלוי תכשיט מפורסם הידוע בשמו "שלושת האחים", אבן יקרה המורכבת משלושה יהלומים מלבנים מאורכים מורכבים בצורת משולש מסביב ליהלום מחודד; כל חלק מחובר על-ידי פנינה, ופנינה אחת גדולה בצורת טיפה תלויה בקצה התחתון.
היא לובשת גם צווארון מסולסל מורכב מתחרה, שובל מאריג שקוף וגם עטרה מקושטת באבני חן מעל שערה הזהוב. ניתן לראות על ידה השמאלית סמור, עוד סמל לטוהר ובתולין; החיה עונדת קולר מזהב בצורת כתר.
פורטרט הארמדה:


דיוקן שצויר בעקבות הניצחון הגדול של אנגליה על ספרד בשנת 1588 . שמלתה של אליזבת מעוטרת פנינים וסרטים. מספר שרשראות פנינים תפורות לחלק העליון של השמלה. צווארון מסולסל מורכב ממסגר את פניה, ועל שערה היא חובשת עטרה מעוטרת בפנינים ואבנים יקרות; פנינה גדולה מונחת בשערה בדיוק מעל מרכז המצח. מימינה מונח הכתר המלכותי, ומאחוריה נופים ואירועים מהתבוסה של הארמדה הספרדית; כף ידה הימנית מונחת על הגלובוס בדיוק מעל יבשת אמריקה.
פורטרט הקשת בענן:



הדיוקן המדהים ביותר שנעשה למלכה אליזבת. צויר בשנת 1600 . אליזבת לבושה בשמלה רקומה בפרחי בר, המסמל את המלכה בתור אסטראה (Astraea – מסמלת את החוק הסדר וההגינות, הבתולה ההגונה של תור-הזהב מהספרות הקלסית). היא עטופה במעטה עם בטנה כתומה שמעוטרת ברקמה בצורת עיניים ואוזניים המציינים תהילה, או ידע המועבר למלכה על-ידי חברי-המועצה. היא מקושטת בהרבה מאוד פנינים ואבני אודם, על ראשה ישנו כובע ומעליו יושב כתר המלכות; הפנינים והכתר מסמלים את הטוהר (בתולין) והמלכות בהתאמה. מעל הכתר ישנו תכשיט בצורה של חצי סער, המסמל שבאותו רגע היא האלה סינטיה (Cynthia – המלכה הבתולה של הצייד והירח). מקשט את פנייה צווארון מסולסל מתחרה אשר מחובר לשמלה. מאחורי הראש והכתפיים, ישנה רעלה שקופה בעלת מסגרת פנינים.
לאורך ידה השמאלית של אליזבת מתפתל נחש שמפיו תלויה אבן אודם גדולה בצורת לב, מעל ראש הנחש ישנה "ספירה" שמימית. הספירה היינה סמל החוכמה, כאן היא שולטת בתשוקות ליבה של המלכה. בידה הימנית היא מחזיקה קשת-בענן אם המוטו – “Non sine sole iris” ("אין קשת-בענן ללא השמש"), הקשת-בענן מסמלת את השלום. המלכה אליזבת הייתה בסוף שנות השישים שלה כאשר הפורטרט הזה צויר ועדיין היא מצויירת בתור אישה צעירה עם שיער כתום-זהב מסודר בתלתלים סביב לפנייה.
נשים לונדוניות ואישה כפרית בתקופה האליזבתנית

מה דעתכם על הפלא האופנתי הזה? הייתם רוצים לחזור לשם? איך זה שעד עכשיו אף אחד לא פתח אתר נופש כזה שמספק שירותי חזרה בזמן? מקום בו תוכל לבחור תקופה היסטורית ובחדר תחכה לך מלתחה מתאימה לפי מידות שמסרת מראש.. ויהיו פעילויות ברוח התקופה- שיעורי ריקוד, ריקמה, טוויה, נימוסין והליכות, רכיבה על סוסים.. לי זה נשמע כמו רעיון מעולה לחופשה עם ערך מוסף!

לקוראי הבלוג האהובים ולכל בית ישראל שתהיה שנה זו הכי מוצלחת עד כה!

ליאת 3>

יום שני, 4 ביולי 2011

אופנת ימי הביניים- שמלת בליאוט

עומס יתר בחיי האישיים הרחיק אותי לאחרונה מהבלוג האהוב שלי (שעמית לעבודה קרא לו היום- "כי זה מעניין רק אותי")
עם שתי עבודות, שני מעברי דירה וניסיון להגיש פרויקט גמר בלימודים זה פשוט לא הותיר זמן לערוך ולסכם את הדברים שמעניינים אותי. בכל אופן, מאז שעברתי דירה עדיין לא מצאתי תמונה מתאימה לחדר שינה. וכך, בעודי מדפדפת באחד מבלוגי העיצוב החביבים עלי נתקלתי בתמונה הזאת:





















התמונה מדגימה שימוש בחיפוי קירות נועז, אבל מה שמשך את תשומת ליבי היו התמונות הגדולות האלה, של מלכים ו/או קדושים מימיי הביניים- בדיוק מה שאני אוהבת!
החיפוש שלי אחר תמונות מלכים וחתונות מימי הביניים העלה שלל נאה וגם שמתי לב לסגנון שמלה אחד שחוזר ברבות מהן. שמלה עם שרוולים ארוכים שנשפכים עד לרצפה שאני זוכרת מהאגדות שהקריאו לי כילדה.
שמלה כזאת נקראת שמלת בליאוט























שמלה זו שלטה באופנה באירופה של המאה ה- 11 עד למאה ה- 14, באזורים שהיו תחת השפעה צרפתית.

השמלה נתפרה ממשי עדין ונקשרה סביב הגוף בשרוכים שהתחילו בצידי הירכיים ועלו בבית השחי ועד למרפק- כך השיגו את מראה השרוול הצמוד בחלק העליון של הזרוע.





































קשירה זו גם יצרה מראה של קפלים רוחביים עדינים באזור המותן ובזרוע. מראה הקפלים הפך אופנתי מאוד וכדי להשיג אותו הקצו יותר בד בחלקים של הטורסו והשרוול- כנראה כבר אז גילו את האפקט מטשטש השומנים שהקפלים יוצרים. הגזרה עצמה עשויה משולשים וריבועים. התפר הקדמי (והאחורי) נועדו לאפשר לתפור בהם עוד משולשים- כדי ליצור נפח רב יותר לחצאית.



















הבליאוט היא בעצם שמלה עליונית שנלבשת מעל שמלה תחתונה צמודה בעלת שרוול ארוך שנקראת קירטל (kirtle). מומלץ שהשמלה התחתונה תהיה בצבע מנוגד לזה של העליונית כדי ליצור מראה משובב עין ולב.

הנה כמה דוגמאות מקסימות לפאר המדובר:

















































שמלה מימינו שנתפרה לפי ההנחיות

















בציור המפורסם של ואן דייק, קירטל כחול ובליאוט ירוק


















שילוב מונוכרומטי של שמלות





































ועוד תוספת קטנה כי זה באמת מיוחד- טבעות נישואין יהודיות בימי הביניים:






































פוסט קצר הפעם, ומרובה תמונות..

אז מה דעתכם על השמלות? הייתם רוצים שהאופנה הזאת תחזור?

אני כן!