אחרי היציאה מהשבי או סיפורו של קספר האוזר

לקראת שובו הקרוב והכה משמח של גלעד שליט, שבעזרת השם ואם להאמין לדיווחי החמאס יחזור בריא ושלם, חזרתי אני לרשומה שהתחלתי לכתוב לפני זמן רב.
זהו סיפורו של קספר האוזר, ילד שגדל בבידוד מלא מהעולם.
קספר הופיע יום אחד ברחובות נירנברג בשנת 1828. בכיסו נמצא פתק בוא נכתב שאמו ענייה מכדי להמשיך להחזיק בו ומבקשת שיטפלו בו. האנשים שמצאו אותו העריכו שגילו הוא 16, למרות שהתנהג כילד צעיר בהרבה.
הוא סבל מהתקפי אפילפסיה  ולא ידע לדבר מלבד להגיד שני דברים: אני רוצה להיות פרש כמו אבי ו - אני לא יודע. הוא ידע לבכות ולחייך וידע לכתוב את שמו. הליכתו היתה חסרת בטחון ומתנדנדת והוא לא שלט במוטוריקה עדינה.

ציור המתאר את מראהו של קספר האוזר כאשר הגיע בבגדי איכר לנירנברג


כעבור זמן קצר למד קספר לדבר באופן שאפשר לו לספר את סיפורו. הוא סיפר כי כל חייו חי בתא חשוך בגודל 2 מטרים מרובעים. קש שפוזר על הרצפה שימש לו כמיטה וסוס עץ מגולף שימש לו כידידו היחיד. הוא התקיים מתזונה של לחם ומים בלבד. מדי פעם הוציאו אותו מהתא לדקות ספורות כדי להחליף לו בגדים או לספר אותו.
האיש הראשון שהכיר היה האדם שלימד אותו את המשפט "אני רוצה להיות פרש כפי שהיה אבי" ולכתוב את המילים "קספר האוזר". לבסוף אותו אדם, שהתאמץ מאוד לא לחשוף עצמו לעיני קספר, שחרר אותו מהתא, שם התעלף קספר ולאחר מכן זכר את עצמו משוטט ברחובות נירנברג.

הסיפור עורר כבר אז סקרנות רבה באירופה, והועלו השערות שקספר הוא נצר לשושלת באדן וזאת בשל תווי פניהם הדומים. על פי השמועה היה מדובר בבנו של קרל לודוויג פרידריך, הדוכס הגדול מבאדן, וסטפני דה בוארנה, בתו המאומצת של נפוליאון. לדוכס לא היו צאצאים ממין זכר ולכן דודו, ליאופולד הראשון מבאדן ירש אותו. ההשערה הייתה כי סבתו של הדוכס, הרוזנת פון הוכברג, היא שכלאה את הילד מיד עם היוולדו, על מנת להבטיח את כתר הדוכסות לליאופולד.

בינתיים הושם האוזר בהשגחתו של מורה שלימד אותו לדבר, לקרוא ולכתוב. הוא טיפל בו באמצעות הומאופתיה ועודד אותו לכתוב יומן. האוזר נראה כפורח תחת טיפול זה.

רישום עפרון של קספר משנת 1929- מרשים ביותר עבור מישהו שרק שנה קודם לכן לא הצליח לשלוט באצבעותיו

באוקטובר 1829, שנה בלבד לאחר חזרתו לחברה, ניסה אדם רעול פנים לרצוח את האוזר עם גרזן, אך הצליח רק לפצוע את מצחו. נסיון הרצח חיזק את השמועות על מוצאו של האוזר מבית המלוכה של באדן.
בבדצמבר 1833, 4 שנים לאחר ניסיון הרצח הראשון, פיתו את האוזר להגיע לגן ציבורי (אנסבכר הופגרטן) בהבטחה כי שם יתגלה לו סוד מוצאו. משהגיע, דקר אותו אלמוני בחזהו. הוא נאבק, אך מת לאחר שלושה ימים. הרוצח לא זוהה ולא נתפס. בחיפוש בגן נמצא פתק שבו נכתב: "האוזר יוכל לספר לך איך אני נראה, מהיכן באתי ומי אני. על מנת למנוע זאת אומר לך זאת בעצמי. אני מ... על גבול בוואריה... שמי הוא MLÖ". מסתורי ביותר!
על מצבתו של האוזר נכתב- כאן טמון קספר האוזר, החידה של דורו. מקור הולדתו אינו ידוע, ומותו מסתורי.
בעיר אנסבך הוקמה אנדרטה לזכרו ועליה כתוב -כאן נרצח אלמוני על ידי אלמוני.
ב-1924 נתגלה בטירת פילזך, ליד נוימרקט אין דר אוברפפלץ, כ-34 קילומטר מנירנברג, חדר קטן שכלל סמרטוטים וסוס מגולף מעץ. נטען כי זהו המקום שבו הוחזק האוזר, אך הנושא לא אושש מעולם.
קספר בשנת 1830
ב-2002 המכון לרפואה משפטית של אוניברסיטת מינסטר בדק רקמות וקווצת שיער שנטען כי השתייכו להאוזר, והגיע למסקנה כי יש בהם דמיון למטען הגנטי שנשאה אסטריד פון מדינגר, צאצאית בת זמננו של סטפני דה בוארנה. ראיות אלה מחזקות את התאוריה כי אכן קספר היה יורשו החוקי של כס דוכסות באדן. אנשי הדוכסות שחיים כיום סירבו להגיב על הממצאים האלה.

הסיפור הזה יכול להישמע מופרך- איך אדם יכול לשרוד כשהוא חי בבידוד מלא כל שנות חייו ואז תוך פרק זמן קצר ללמוד לחיות בחברה אנושית?
אם נסתכל על הפרטים מקרוב נראה שאולי זה אפשרי: מבחינה תזונתית באותם ימים אנשים רבים חיו בעוני רב והתקיימו (בחייהם הקצרצרים) מתזונה דלה שהורכבה מסוג מזון אחד בלבד, כך שקספר יכול היה בהחלט לשרוד מאכילת לחם. מבחינת חשיפה לשמש שחיונית להישרדות, כנראה שבפעמים שהוציאו אותו מכלאו הוא ספג מעט אור שמש.
מוזר בעיניי שתוך זמן קצר הצליח לרכוש מיומנות מוטורית כה מרשימה שאפשרה לו לצייר כפי שצייר, אך כנראה שהוא באמת התאמן הרבה..
בעניין רכישת כשרים חושיים- מחקרים הוכיחו שבבני אדם אין תקופה קריטית לרכישת יכולות אלה- בשונה מבעלי חיים.
באמצע שנות ה 70, כשעוד ניתנה לחוקרים יד חופשית בביצוע מחקרים עם בעייתיות אתית, לקחו החוקרים האבל וויזל גורי חתולים שרק נולדו וכיסו את אחת מעיניהם. כאשר לאחר שבועיים הורידו את הרטייה מעיני החתולים, נמצא שהגורים התעוורו בעין המכוסה למרות שלא נגרם כל נזק פיזי לעין. הבעיה הייתה שבתקופה הקריטית שלאחר הלידה צריכים להיווצר קשרים מוחיים מסוימים כדי לאפשר את הראייה. בתינוקות אנושיים לא נמצאו כשרים שהחמצת רכישתם לאחר הלידה היא בלתי הפיכה- מלבד חוש השמיעה. ילד עד גיל 6 בערך מסוגל לקלוט את כל סוגי הצלילים. כשהוא מתבגר שמיעתו מוגבלת לשפת אימו בלבד. הוא יוכל ללמוד שפות אחרות ולשלוט בהן אך לא יוכל להגיע להטעמה המושלמת של השפה. יפנים למשל לא מבדילים בין האותיות R ו I. והמילים Read ו lead למשל נשמעות להם זהות!
אך למרות תוצאות המחקרים, ילדים שגודלו בבידוד או ע"י בעלי חיים בד"כ אינם מצליחים להשתלב בחברת בני האדם ומתים תוך זמן קצר.

במקור כתבתי את הפוסט הזה לפני שנה בערך, כשיצא הספר "חדר". בזמנו לא הרגשתי שלמה עם הטקסט ולא הצלחתי לפרסם אותו.
קוראים יקרים, יש כאן מוסר השכל- תמיד תלכו עם הלב שלכם, תעשו מה שאתם אוהבים ותזכרו שכל מה שאתם יוצרים יביא תועלת בזמן הנכון כי עיתוי זה חשוב אבל הכי חשוב זה להיות בתנועה כי החיים זה כמו רכיבה על אופניים.