‏הצגת רשומות עם תוויות תרבות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תרבות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 24 באפריל 2014

אדריכלות נאצית לעומת אדריכלות קומוניסטית - הגודל קובע

כשכתבתי באחד הפוסטים הקודמים שלי על האדריכל הנאצי אלברט שפר ועל התכנון שלו לעיר העתידית "בירת העולם גרמאניה" נזכרתי במשהו שכתבתי עליו זמן רב לפני כן, המגדל הגרנדיוזי "ארמון הסובייטים" שתוכנן להיבנות ברוסיה וגם הוא לא יצא בסוף לפועל.
כשהייתי בברלין בפעם האחרונה ישבנו שם בבר של מלון חדש ואופנתי. המלון ממוקם בבניין שנבנה בשנת 1939, והמארח הגרמני שלי ציין את העובדה שנבנה בעת הנאצים בשלטון והתרשמנו יחד מהאדריכלות הכבדה וחמורת הסבר שבה התאפיין הבניין.


לובי הכניסה המרשים בתחושה של מוזיאון
















הכניסה הראשית למלון, נבנה ב 1939 

זה גרם לי לתהות אם יש בכלל הבדל בין אדריכלות נאצית לאדריכלות קומוניסטית. שאלתי את אמא שלי והיא אמרה שאין הבדל - שתי המערכות התאפיינו בבנייה בקנה מידה עצום וראוותני, וזאת כדי להוכיח את גדולתן.

''בירת העולם גרמאניה''
תוכנית ברלין לפי חזונו של היטלר ותכנונו של אלברט שפר. העיר החדשה היתה עתידה להיקרא "בירת העולם גרמאניה", וכללה מבנים עצומים בגודלם, כמו למשל אולם כנסים שתוכנן להיות גדול פי 2 מאולם המראות בוורסאי וכיפה כמו של בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא רק עצומה ממנה פי כמה, כזו שלא היתה אפילו היכולת ההנדסית לבנות אותה בזמנו!

דגם של העיר העתידית שהיתה אמורה לקום על חורבות ברלין:

























מנגד, בבירת הקומוניזם תוכנן להיבנות 'ארמון הסובייטים'
גורד שחקים עצום דמוי מגדל בבל שיועד להיבנות במקום קתדרלה במוסקבה, ליד הקרמלין, ולשמש כמרכז כנסים ומטה למפלגה הקומוניסטית. בנייתו נעצרה עם פלישת הנאצים לרוסיה במלחמת העולם השנייה והוא לא הושלם מעולם. כיום שוחזרה הכנסייה שניצבה במקום זה בעבר.





































איך זה נראה לפני - קתדרלת ישו מושיענו:



















מגדל טטלין // אנדרטת האינטרנציונל השלישי
לנין שכר את שירותיו של האדריכל האוונגרדי ולדימיר טטלין כדי שיבנה מונומנט לבולשביזם בשנת 1920.
האנדרטה שתכנן טטלין היתה אמורה להתנשא לגובה 400 מטר - פי 3 ממגדל אייפל - הבניין הגבוה ביותר באותו זמן.

הבנין המתוכנן היה אמור להיות מורכב מקוביה שמעליה פירמידה עם צילינדר שנשען עליה ומוקף בספירלה אלכסונית!! וזה כדי ליצור תחושה של תנועה ולסמל את ההתקדמות של המהפכה הקומוניסטית. המבנה תוכנן להיות עשוי שלד מתכת חשוף צבוע באדום (צבע המהפכה) וגם יסתובב סביב צירו אחת לשנה. מקרן ענק היה אמור להקרין תעמולה על העננים. למרות שהפרויקט מעולם לא עבר את שלב התדהמה הראשונית - גם בגלל בעיות כספים וגם כי לא היה את הידע ההנדסי ליצירתו, הוא נחשב היום לעבודת אמנות שהשפיעה רבות על אדריכלות המאה העשרים.
הדגם המקורי של המבנה, שהיה בגובה 3.5 מטר ועשוי מעץ נאבד למרבה הצער.

טטלין רצה להתנתק מאדריכלות העבר וליצור אומנות חדשה ומהפכנית. ניתן לראות שהושפע מהקונסטרוקציה החשופה של מגדל אייפל.

הדמיית מגדל טטלין




















היוצר הרב-תחומי ליסיצקי כתב על המבנה כי: "ברזל הוא חזק כרצון הפרולטריון וזכוכית בהירה כמצפונם".

בסופו של דבר לא יצרתי כאן השוואה בין הנאצים לקומוניסטים, אבל בכל זאת היה לי מעניין לקרוא על היוזמות האדריכליות המרתקות האלה, מקווה שגם לכם. אתם מוזמנים להעשיר את ידיעותיי בתגובות :)




יום חמישי, 23 במאי 2013

בו בראמל - האיש, הדנדי והחליפה המודרנית

לאחר הפוסט של השבוע שעבר עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהאדרנלין וההתרגשות שעוררה בי הקריאה על בו בראמל. אין ספק, כך נראית אהבה.
מסיבות אלה ואחרות החלטתי להקדיש לבחוריקו פוסט שלם, שיעסוק בהרחבה בחייו ואיך קורה שמישהו בטלן כל כך הופך לרב השפעה כל כך על סביבותיו מאז ועד היום. (רמז - הוא ממש כריזמתי!)

בראמל עם עניבת הקראבאט הידועה

גורג' בריאן בראמל, נולד במזל תאומים כמוני, ב- 7/6/1778 ומת חסר כל ומשוגע מסיפיליס (ספוילר!)  ב- 30/3/1840 בצרפת.
הוא היה איש כריזמתי ונאה בצורה יוצאת דופן, בעל עור בהיר ו "אף גבוה", שנשבר מבעיטה של סוס מיד לאחר גיוסו לצבא. בין חבריו הקרובים ניתן היה למנות את הנסיך ריג'נט, בתקופה שלפני הכתרתו למלך ג'ורג' הרביעי, המשורר ביירון ועוד רבים וטובים. אותו ביירון אמר פעם ששלושת הדמויות החשובות ביותר של דורם הם הוא עצמו, נפוליאון ובראמל (!!)





בראמל נחשב לאבי דרך החיים הדנדית, הוא היה פורץ דרך אופנתי בתקופה של אנגליה הריג'נטית - תקופת ביניים שבה הוכרז המלך ג'ורג' השלישי כבלתי כשיר למלוכה בגלל שיגעון, ולכן בנו, הנסיך ריג'נט, תיפקד כמחליפו עד שאביו מת והוא הפך לשלוט בתור המלך ג'ורג' הרביעי. בני דורו כינו אותו "בראמל החתיך" ובין היתר הוא הכניס לאופנה את החליפה הגברית המודרנית עם המכנסיים הארוכים והעניבה. 

קורות חייו


הוא נולד בלונדון למשפחה ממעמד הביניים ולאב פוליטיקאי. לאב היו שאיפות גדולות שבנו יהפוך לג'נטלמן, כלומר למישהו מהחברה הגבוהה באנגליה, קצת כמו האמהות של היום שרוצות שהילדים יהיו סלבס.. בראמל הצעיר נשלח ללמוד בבית הספר הפרטי איטון לבנים עשירים, (ליד וינדזור) ושם עשה את החידוש האופנתי הראשון שלו כשהפך את עניבת הקראבאט (הסמל של בני איטון) למודרנית יותר, והוסיף לה אבזם זהב!






למרות שהיה ידוע ביופיו ודרך לבושו מעולם לא ישב להכין פורטרט רשמי של עצמו וכעת בכל תיעוד שלו הוא נראה שונה. בהיותו בצבא שבר את אפו כשנפל מסוס והאף החלים בצורה עקומה מאוד והוסיף קשיחות לתווי פניו העדינים. חלק חשבו שזה רק הוסיף ליופיו.













משם המשיך לאוניברסיטת אוקספורד, המשיך בחדשנות אופנתית והוציא לחלוטין מהאופנה את גרבי הכותנה והעניבות המרופטות וגם פיתח סלידה מספרים ומחובבי ספרים באופן כללי. 
ביוני 1794 הצטרף לגדוד הצבאי המהולל tenth royal hussars  בתפקיד קורנט, שהוא הדרגה הנמוכה ביותר של קצין. שנה לאחר מכן קודם לדרגת סגן. 
אביו מת באותה השנה, והותיר לו ירושה של 65,000 ליש"ט שבראמל היה זכאי לשליש מהם. בדרך כלל זה היה נחשב לסכום גדול, אבל זה לא הספיק כלל כירושה לקצין שאפתן בגדוד שלו. הקצינים, שרבים מהם עמדו לרשת תארים ואדמות "לבשו את אחוזותיהם על גבם, וחלקם עשו כך עוד לפני שירשו את האדמות". קצינים בכל גדוד צבאי נדרשו לספק לעצמם את המדים, הציוד והוצאות שונות, אבל בגדוד העשירי במיוחד היו וריאציות אינסופיות ומורכבות של לבוש ומדים. בנוסף היו הוצאות עצומות על מזון משום שהגדוד לא עשה תפקיד אמיתי מלבד סעודות או בידור. וגם, בראש כל אלה, היה נסיך מוויילס, ג'ורג' הרביעי העתידי, שזה היה הגדוד האישי שלו.
בראמל כבש את הגדוד בסערה, והנסיך במיוחד היה מוקסם ממנו ומאישיותו הכריזמתית. בזכות הקשר הקרוב עם הנסיך הוא הורשה לפספס מצעדים, להתנער מחובותיו, ובעיקרון לעשות רק מה שהוא רוצה. בתוך שלוש שנים, בשנת 1796, הוא קודם לדרגת סרן, לעיני הקצינים הותיקים שהגיבו בקנאה וגועל וחשו כי: "החבר של הגנרל שלנו הוא עכשיו הגנרל" . כאשר הגדוד שלו נשלח מלונדון למנצ'סטר הוא התפטר באופן מיידי באומרו שהמוניטין של העיר חלש, ואין בה אווירה, תרבות או נימוסים. 

בראמל במכנסיים האופנתיים
והכי לא אופנתיים ביקום
גם כאזרח חברותו והשפעתו של בראמל על הנסיך לא פסקה. סגנון הלבוש האלגנטי הפשוט והקולי שלו, בשילוב עם שנינותו הטבעית, העניקה לו את כרטיס הכניסה לחברה הגבוהה. אורח החיים וסדר היום של רוב הגברים האריסטוקרטים של התקופה כלל רחצה, טיפוח ושופינג בבוקר, רכיבה בהייד פארק או סיבוב במועדוני הג'נטלמנים אחר הצהריים, ואח"כ תיאטרון, הימורים, מסיבה פרטית או ביקור בבית זונות בערב. 
הוא שכר בית במייפייר, ולזמן מה הצליח להימנע מהימורים ואקסטרווגנדות אחרות שנדרשו בחיים במעגלים אלה. תחום אחד בו לא הסכים לחסוך היה בבגדים. כשנשאל כמה כסף צריך גבר כדי להרכיב לעצמו מלתחה, השיב כי סכום סביר יהיה בערך 800 פאונד. זה אומר בערך 160,000 דולר של היום, כאשר השכר הממוצע של חייט באותה תקופה היה פאונד לשבוע! 
בראמל התלבש בצורה כה הרמונית, ועם שילובי צבעים שיצרו תוצאה כה נעימה, עד שגברים מהמעמד הגבוה ביקשו את חוות דעתו המקצועית לגבי הבגדים שלהם.

מסופר כי הדוכס בדפורד ביקש לדעתו בנוגע למעיל - בראמל בדק את המעיל בדקדקנות - הפך אותו וסרק אותו בעין בוחנת ומלאת בוז. לאחר מכן לקח את הדש בין האצבע והאגודל העדינים שלו, וקרא בנימה של פליאה ורחמים, "בדפורד אתה קורא לדבר הזה מעיל?" 

הרגליו האישיים, כגון תשומת לבו הקפדנית לניקוי שיניו, גילוח, ורחצה יומית הותירו רושם רב על הצמרת החברתית שהחלה לנהוג כמותו. הנסיך המוקסם, היה מבלה שעות בחדר ההלבשה של בראמל, עד להרגלי הטיפוח הממושכים שלו בבוקר. 
למרבה הצער החברים העשירים של בראמל לא השפיעו עליו לטובה ובמהרה הוא החל לבזבז ולהמר כאילו עמדו לרשותו אותם נכסים כמו שלהם. אורח החיים הליברלי הזה צמצם את נכסיו והקשה עליו לשמור על יוקרתו, למרות שעדיין הסתדר בזכות קשריו. 
כל זה השתנה ביולי 1813, בנשף תחפושות שאותו אירח במועדון יחד עם חבריו לורד אלבנלי, הנרי מילדמיי והנרי פירפוינט, שנחשבו לדמויות המובילות במועדון וזכו לכינוי The dandy club על ידי ביירון.

בנשף בירך הנסיך את אלבנלי ופירפוינט, אך התעלם מבראמל ומילדברי, נעץ בהם מבט נוקב אך לא אמר דבר. זה גרם לבראמל להתחצף קשות לנסיך ולהגיד את האמירה המפורסמת : "אלבנלי, מי החבר השמן שלך?"
(הנסיך סבל כל חייו מבעיית השמנה)


"מי החבר השמן שלך?"
























תקרית זו היתה הקש ששבר את גב הגמל, של הקרע שכנראה שהתחיל ביניהם זמן רב לפני כן, עוד ב 1811, השנה בה הנסיך הפך לריג'נט והתחיל לנטוש את חבריו משכבר הימים. באופן רגיל איבוד החיבה המלכותית משמעותה אבדון חברתי, אבל לבראמל היו עוד הרבה חברים מהמעמד הגבוה ובכמה חוגים אופנתיים. הוא הפך לאנומליה של הפייבוריט שפורח גם ללא פטרון, ועדיין שולט באופנה ומחוזר על ידי חלקים נרחבים של החברה. 

בכל אופן, שלוש שנים מאוחר יותר המזל לא האיר לו פנים וב 1816 הוא ברח מנושיו לצרפת, בעודו חייב אלפי פאונדים. בדר"כ חובות ההימורים של בראמל, כחובות של כבוד, שולמו תמיד ובאופן מיידי. יוצא מהכלל היה בהתערבות האחרונה שתועדה בספר ההימורים של מועדון ה- white's. ההתערבות נרשמה במרץ 1815, וסומנה כחוב שלא שולם ב- 20 לינואר 1816.
בצרפת העביר את שארית חייו, מתוך זה  10 שנים בcalais ללא דרכון, וזאת עד שניתן לו תפקיד יועץ בקונסוליית קאן, בזכות השפעתו של הלורד Alvanley והמרקיז של ווסטר, בתקופת שלטונו של ויליאם הרביעי. תפקיד זה סיפק לו קצבת מחייה קטנה והוא מילא תפקיד זה במשך שנתיים עד שהמליץ למשרד החוץ לבטל את הקונסוליה בקאן בתקווה שיעבירו אותו לתפקיד רווחי יותר במקום אחר. הקונסוליה בוטלה אך לא הוצא לו תפקיד חדש. במהירות אזל כספו וב 1835 תפסו אותו נושיו והוא נלקח לכלא, ממנו שוחרר רק לאחר התערבות חבריו מאנגליה.
הוא עבר מספר שבצים מוחיים, סבל מסיבוכים של מחלת הסיפיליס, ואושפז בבית משוגעים ב 1838 . מת עני ומשוגע במוסד Le Bon שבפאתי קאן בשנת 1840.


פסל של בראמל הוצב ברחוב ג'רמיין בלונדון
בשנת 2002
בראמל כתב מאמר על לבוש גברי ונשי בשנת 1822, יצירה שנמצאה רק 100 שנים לאחר מכן.
הוא הפך לדמות אגדית בזכות התנהגותו ולבושו והיווה השראה לאינספור סיפורים וקריקטורות.
בלזאק כתב עליו ב 1830 את "מאמר על החיים האלגנטיים". ספר אחר שפורסם עליו נקרא "על דנדיות וג'ורג' בראמל" שפורסם ב 1845. בודלר כתב עליו את - "אמן החיים המודרניים" ב 1863. קונן דויל כתב עליו את "רודני סטון"  ב 1896. 
במאה ה 20 נעשו על בראמל מספר סרטי קולנוע והצגות. ב 1954 יצא הסרט "בו בראמל" עם אליזבת טיילור, פיטר אוסטינוב וסטיוארט גריינג'ר. ב 1924, הופק סרט אילם, ובתפקיד הראשי ג'ון ברימור. ב 2006 יצאה עליו גם סדרת טלויזיה.




זה בטח היה ממש מסריח לחיות ככה בגלות.
מכירים עוד פרטים על האיש ועל חייו? יודעים איך העביר את שנות הגלות הארוכות שלו בצרפת? אשמח אם תכתבו לי.

יום רביעי, 9 בינואר 2013

מלווינה, פינוקיו ובורטינו

לפני שבועות מספר צבעתי שיערי בסגול (תהליך ארוך וטורדני כשלעצמו) ולפתע התחלתי לשמוע את השם "מלווינה" נזרק לכיווני.
בירור קצר (ולא באינטרנט הישראלי, שמתעלם מקיומה לחלוטין)  העלה כי מלווינה היא דמות כחולת שיער מהסיפור על פינוקיו.


מלווינה, מושא אהבתו של פיירו

הרשו לי תחילה להוריד מליבי את העובדה שאני מתעבת סיפורים על בובות שקמות לתחייה! עצם זה שאני כותבת על זה בבלוג מצריך ממני תעצומות נפש וגדלות רוח. בכל אופן, אותה מלווינה חמדמדה, גם היא בובה, והיא מושא אהבתו של הליצן העצוב פיירו.



אלכסיי ניקולייביץ טולסטוי

חפירה מעמיקה יותר העלתה כי הסיפור פינוקיו בגרסתו הרוסית נקרא " בורטינו" ונכתב על ידי אלכסיי טולסטוי (29/12/1882-23/02/1945) סופר סובייטי מפורסם שכתב בסגנונות רבים והתמחה במדע בדיוני ורומנים היסטוריים.

טולסטוי סיפר כי בילדותו קרא את פינוקיו האיטלקי, וכאשר היו לו ילדים משלו ניסה לשחזר את הסיפור וכך נוצרה הגרסה הרוסית שלו.

במהלך החיפושים אחרי הסופר של בורטינו התבלבלתי לחשוב שמדובר בלב טולסטוי, שבגלל חיבתי אליו אשאיר כאן את תמונתו : התמונה היחידה שלו שאינה בשחור לבן, משנת 1908




















אז אני אמנם מאוד לא אוהבת את הסיפור פינוקיו על שלל דמויותיו, אבל השם מלווינה דווקא מצא חן בעיניי.
חקירה קצרה העלתה כי זה שם מומצא! והמציא אותו המשורר הסקוטי בן המאה ה- 18 ג'יימס מקפירסון. בגלל סיפור פתלתל כלשהו על כך שנפוליאון העריץ את אותו מקפירסון, יצא שהשם הזה הופץ בארצות סקנדינביה והפך לפופלארי במיוחד. (אותו מקפירסון אגב המציא גם את השם פיונה!)

הסיבה בגללה העריץ נפוליאון את מקפירסון היתה בגלל ספרו האפי "אוסיאן" (Ossian.)



















בתמונה: אוסיאן מקבל את רוחות הגיבורים הצרפתים.

מקפירסון טען שאסף את הסיפורים מפה לאוזן, ושמקורות הסיפורים עתיקים ביותר והוא מהווה את המיתולוגיה האירית.

זהו להפעם, פוסט קצרצר בנושאים שהעסיקו אותי היום :) ותודה ליורי שהעמיד אותי על טעותי בנוגע לטולסטוי.








יום שלישי, 4 בדצמבר 2012

ההיסטוריה של נייר הטואלט

כבר שבוע רודפת אותי שפעת עקשנית שלא מרפה, ובמיוחד קשים עלי הלילות חנוקי האף. באחד מהלילות האלה שכבתי במיטה מותשת, זקוקה נואשות לטישו ולא מסוגלת לגייס כוחות כדי לקום ולמצוא אחד. מישוש אקראי סביבי הניב חולצת טישרט ישנה, וכמו ילד שגונב ממתק ביצעתי בה את זממי. תחושת העבריינות שלי בעקבות הקינוח בחולצה גרמה לי לחשוב על מתי בעצם המציאו את נייר הטואלט, ומה הסיבה שגורמת לי להרגיש כעבריינית, שהרי עד לפני שנים לא רבות, כולם קינחו את האף במפיות בד ייעודיות..

התפתחות השימוש בנייר טואלט בארצות הברית- מעלי תירס לעיתונים ועד לגליל המוכר
















לסבא שלי תמיד היתה בכיס מטפחת בד, ששימשה בעיקר אותי כשהיינו מטיילים יחד. אמא שלי מספרת שעד שנות ה 60 בערך, למרות שכבר היה טישו בנמצא, נחשב יותר אלגנטי להצטייד במפיות לקינוח אף. המפיות היו מכובסות, מעומלנות ומגוהצות, והיה סוגים נפרדים לנשים ולגברים: המפיות של הנשים היו קטנות, בערך 15X15 ומעוטרות ברקמה ותחרה. המפיות של הגברים היו גדולות יותר, בערך 30X30, והן היו משובצות או לבנות בעיקר. הנשים שמרו את המפיות בתיק או הסתירו אותן בשרוול השמלה. הגברים הניחו בכיס הג'קט או המכנסיים. בשירותים באותה עת השתמשו בעיתונים.

אז במה השתמשו בתקופות קדומות יותר, עוד לפני המצאת הדפוס? בעיקר בכל מה שנמצא זמין בקרבת מקום, ותלוי באזור המחייה: חסרי האמצעים שטפו את עצמם בנהרות, בעזרת יד שמאל, או עם סמרטוטים, שבבי נסורת, עלים , עשב, חציר, אבן, חול, אזוב, מים, שלג, עלי תירס, קליפות פרי, עורות או צדפות.

רומאים עשירים השתמשו בצמר ומי ורדים. ואילו בשירותים הציבוריים היה ספוג על מקל שהושרה לאחר השימוש במי מלח לחיטוי (הו הזוועה!).
בימי הבינים: כדורי כותנה ועשבים למיניהם
ויקינגים: עודפי צמר כבשים
אצולה צרפתית השתמשה בתחרה, צמר וקנבוס בשילוב עם בידה.
האמריקאים הראשונים: עלי תירס, קטלוגים של סירס, עיתונים, עלים שונים, צדפות, חול
הודו: יד שמאל ומים
לורדים אנגלים: דפי ספר
ובתלמוד מסופר כי השתמשו בחתיכות חרס ו"פרפיסא" (צמח שגדל בעציצים).


נייר הטואלט שווק תחילה כמוצר רפואי למניעת טחורים























עד לפני 150 שנה בערך השתמשו בשירותים במה שהיה זמין באזור, ולא היה מוצר שתכליתו היא רק לניגוב טוסיק. ב- 1857 תושב ניו יורק ג'וזף גייטי, המציא את נייר הטואלט בקופסה מלבנית ושיווק אותו כמוצר רפואי למניעת טחורים. הצלחתו של המוצר היתה מוגבלת, כי האמריקאים התרגלו לנגב עם קטלוגים של בית הכולבו סירס שהגיעו בחינם בדואר ולא ראו סיבה לשלם כסף נוסף על המוצר הזה.
הקפיצה הבאה של נייר הטואלט היתה ב- 1890 ככשני האחים סקוט פיתחו את הקטע של נייר טואלט בגליל. גם הגליל לא הפך את המוצר לפופלארי, והוא שווק בעיקר למלונות ובתי מרקחת, וזאת בעיקר בגלל שהאמריקאים היו נבוכים מדי לקנות אותו, משהו בסגנון של המבוכה בקניית קונדום בימינו.. גם האחים סקוט עצמם התביישו במהות המוצר שלהם ולא לקחו עליו קרדיט עד לשנת 1902.
בסופו של דבר מה שהפך את נייר הטואלט לפופולארי כל כך, הוא שבסוף המאה ה- 19 יותר ויותר בתים נבנו עם שירותים בתוך הבית, עם צנרת פנימית. בגלל שעלי תירס ודפי עיתון סותמים את הצנרת, התחילו לשווק את נייר הטואלט ככזה שגם הרופאים וגם האינסטלטורים ממליצים עליו.
עד שנת 1928 המשיכו לשווק את נייר הטואלט בעיקר כמוצר רפואי, עד שהחליטו לנסות שיטת שיווק חדשה- בעזרת תמונות נשים- מה שהפך את כל הנושא לרך ויפה יותר. בהמשך הוחלפו תמונות הנשים בתינוקות וגורי כלבלבים שנהוגים עד היום.

 
מקלות לניקוי אנאלי ביפן, 710-784 לספירה



















אני תוהה איך ייתכן שכל הארגונים שפועלים להטמעה של עניין המיחזור מדברים כל הזמן על שימוש בתחבושות היגייניות רב פעמיות וחיתולי בד, ואף אחד לא מזכיר בכלל אפשרות שימוש במטפחת בד לקינוח האף, שהיא ללא ספק דבר שהרבה יותר קל ונעים לכבס..