ליברטינים, דנדים והרוזן ג'ון וילמוט

בערך באותה תקופה בה התגנדרו הדנדים בצרפת ובאנגליה, התקיימה תנועה נוספת בארצות אלה, שבמובנים מסוימים מקבילה אליה בחלק מהתפיסות הפילוסופיות שלה, והיא התנועה הליברטינית.

זה נושא שרציתי לכתוב עליו כבר מזמן, כשהכרתי את הלהקה של פיט דוהרטי שנשאה את השם המסקרן The Libertines ובאותו זמן גם שודרה התוכנית "עץ דעת" של ערן סבאג המעולה, ופרק ממנה הוקדש למרקיז דה סאד, ליברטין בעצמו.
בקיצור, הליברטינים והדנדים פעלו באותה תקופת זמן בהיסטוריה, ובעוד שהיו הרבה ליברטינים שהם גם דנדים, האם אפשר לומר שבדנדים היה מן הליברטיניות?

ג'וני דפ בתפקידו כג'ון וילמוט בסרט "ליברטין"

ליברטינים

ההגדרה של ליברטין היא אדם שתופס את המוסר כמשהו מיותר או לא רצוי, ומתעלם ומזלזל בצורות ההתנהגות שמקובלות על ידי רוב החברה. לעומת זאת הוא מקדש את תענוגות הגוף והחוויות החושיות בכלל. כפילוסופיה, הליברטינים צברו חסידים חדשים בעיקר במאות ה 17-19 בצרפת ובבריטניה.

שארל מוריס דה טליראן כתב על ג'וסף בונפרטה (אחיו הגדול והליברטין של נפוליאון) כי הוא: "ביקש רק את הנאות החיים וגישה נוחה לליברטיניות", בעודו על כס המלכות של נאפולי.

המילה "ליברטין" נגזרה משמה של דמות מהמיתולוגיה הרומית - ליבר (שמשמעותו "חופשי"). ליבר ייצג בעלים וגידולים ונחגג על ידי דתות מסתוריות, כולל הסדר הסודי של הליברטינים.
בין הליברטינים המפורסמים ניתן למנות את המרקיז דה סאד, ואת ג'ון וילמוט, הרוזן השני של רוצ'סטר שבו אתמקד הפעם.

John Wilmot, 2nd Earl of Rochester

הרוזן השני מרוצ'סטר, ג'ון וילמוט (1.4.1647 - 26.7.1680), היה משורר אנגלי ואיש חצרו של המלך צ'ארלס השני בתקופת הרסטורציה. בתקופה בה פעל המלך נגד הרודנות הרוחנית של עידן הפוריטניות שקדם לה, ווילמוט היה התגלמותו של העידן החדש, דבר שהתבטא בחייו ההוללים ובשירה שלו, שפעמים רבות התערבבו אלה באלה.

A.C Grayling כתב עליו כי: "זה די מדהים לחיות בעידן של חוסר מוסריות פרוע, ועדיין להיחשב לאיש הכי מופקר מכולם".

וילמוט חסר הכל התחתן עם רוזנת עשירה, אותה חטף עקב ההתנגדות של משפחתה לחתן העני. כעונש המלך שם אותו במעצר ל 3 שבועות. כדי לכפר על מעשיו התגייס לחיל הים של הצבא המלכותי והשתתף במלחמה ההולנדית השנייה. אומץ ליבו בשדה הקרב זיכה אותו, כשחזר ב 1666, בתפקיד בחצר המלך.

התפקיד נקרא "ג'נטלמן של חדר המיטות" ובו נדרש וילמוט להלביש ולהפשיט את המלך, להגיש את המזון שלו כשהוא סועד לבד ולישון לרגליי מיטתו (שבוע אחד בחודש).

חייו התחלקו בין חיי משפחה רגועים בקוטג' הכפרי לבין חיי הוללות פרועים בלונדון ובחצר המלכות. הוא היה חלק מחבורה שכונתה "החבורה השמחה" (the merry gang) ונכתב עליו כי: "במשך חמש שנים ברציפות הוא היה שיכור כל הזמן ולא בשליטה מלאה על עצמו, דבר שהוביל אותו לעשות הרבה מעשים פרועים ובלתי מוסברים" .

בשנת 1673, החל וילמוט לאמן במשחק את השחקנית המתחילה אליזבת בארי, שהפכה להיות השחקנית המפורסמת ביותר בדורה. הוא לקח אותה כפילגש בשנת 1675 ובזמן מערכת היחסים ביניהם, שנמשכה כ 5 שנים, נולדה להם בת.

באותה שנה, בחגיגות חג המולד, הציג וילמוט על במת התיאטרון סאטירה על שלטונו של צ'ארלס השני, שנקראה "באי של בריטניה" - ביצירה מתח ביקורת על היותו של המלך מכור למין על חשבון ממלכתו (!) תגובתו של צ'ארלס לתיאור סאטירי זה הייתה הגלייתו של וילמוט מחצר המלכות עד לפברואר של אותה שנה.

במקרה אחר כתב שיר נגד המלך:

Here lies a great and mighty King,

Whose promise none relied on;
He never said a foolish thing,
Nor ever did a wise one.


על כך השיב צ'ארלס כי - זה נכון, כי מילותיי הן שלי בלבד ואילו פעולותיי הן של השרים שלי

ביוני 1675 שבר וילמוט בהתקף טירוף שעון ייחודי ויקר ערך שעמד בחצר המלכות והראה את הזמן בכל מקום בעולם. מסופר כי כשראה את השעון אמר: "מה אתה עומד פה כדי לזיין את הזמן?" לאחר אירוע זה וילמוט שוב ברח מהחצר.

ב 1676 הסתבך בקטטה עם משמר הלילה וכשאחד מחבריו לפמלייה נדקר לא עזר לו והשאיר אותו למות ברחוב. האהדה אליו פחתה משמעותית והוא ירד למחתרת.

בתקופה זו עבד במסווה, כרופא האליל "ד"ר בנדו" שעזר לכאורה לרפא בעיות פיריון ובעיות גניקולוגיות אחרות. מדי פעם התחזה גם לאשתו חמורת הסבר של "ד"ר בנדו" כדי שיוכל לבדוק נשים צעירות בפרטיות ללא התנגדות בעליהן. גילברט ברנט מציין באירוניה שהטיפול דווקא היה מוצלח ורמז שוילמוט שימש בעצמו כתורם זרע לפציינטיות.

וילמוט, שהיה אתאיסט כל חייו וויתר על תפיסותיו הליברטיניות וקיבל על עצמו את הנצרות זמן קצר לפני מותו בגיל 33, ככל הנראה מסיפיליס.

הרוזן העכשווי של רוצ'סטר, אנדרו מארוול תאר אותו בתור "הסאטיריקן האנגלי הטוב בכל הזמנים", והוא נחשב למשורר החשוב ביותר של תקופת הרסטורציה. שירתו, שצונזרה ברובה במהלך התקופה הויקטוריאנית, חוותה תחייה החל משנת 1920. עבודתו הידועה והחשובה ביותר היא "סאטירה נגד ההיגיון והמין האנושי" ( A Satyr Against Reason and Mankind)

כהדגמא לפועלו מצאתי שיר של וילמוט שאהבתי במיוחד:

All My Past Life...

All my past life is mine no more,

The flying hours are gone,

Like transitory dreams given o'er,

Whose images are kept in store

By memory alone.

What ever is to come is not,

How can it then be mine?

The present moment's all my lot,

And that as fast as it is got,

Phyllis, is wholly thine.

Then talk not of inconstancy,

False hearts, and broken vows,

Ii, by miracle, can be,

This live-long minute true to thee,

'Tis all that heaven allows. 

מדהים לראות כמה דומים היו חייהם של בו בראמל ושל ג'ון וילמוט, שנולד מאה שנים לפני כן. שניהם נודעו בשנינותם, יופיים ובכריזמה המינית שלהם. הם בילו את ימיהם בשתייה, הימורים וזונות. שניהם היו ידידים טובים של המלך, (צ'ארלס במקרה של וילמוט, ג'ורג' הרביעי אצל בראמל), ולא מספיק עשירים כדי לתחזק את ההתמכרויות שלהם. שניהם פגעו במלך ונודו בעקבות כך ומתו בסופו של דבר מסיבוכים של סיפיליס. 

בו בראמל - האיש, הדנדי והחליפה המודרנית

לאחר הפוסט של השבוע שעבר עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהאדרנלין וההתרגשות שעוררה בי הקריאה על בו בראמל. אין ספק, כך נראית אהבה.
מסיבות אלה ואחרות החלטתי להקדיש לבחוריקו פוסט שלם, שיעסוק בהרחבה בחייו ואיך קורה שמישהו בטלן כל כך הופך לרב השפעה כל כך על סביבותיו מאז ועד היום. (רמז - הוא ממש כריזמתי!)

בראמל עם עניבת הקראבאט הידועה

גורג' בריאן בראמל, נולד במזל תאומים כמוני, ב- 7/6/1778 ומת חסר כל ומשוגע מסיפיליס (ספוילר!)  ב- 30/3/1840 בצרפת.
הוא היה איש כריזמתי ונאה בצורה יוצאת דופן, בעל עור בהיר ו "אף גבוה", שנשבר מבעיטה של סוס מיד לאחר גיוסו לצבא. בין חבריו הקרובים ניתן היה למנות את הנסיך ריג'נט, בתקופה שלפני הכתרתו למלך ג'ורג' הרביעי, המשורר ביירון ועוד רבים וטובים. אותו ביירון אמר פעם ששלושת הדמויות החשובות ביותר של דורם הם הוא עצמו, נפוליאון ובראמל (!!)





בראמל נחשב לאבי דרך החיים הדנדית, הוא היה פורץ דרך אופנתי בתקופה של אנגליה הריג'נטית - תקופת ביניים שבה הוכרז המלך ג'ורג' השלישי כבלתי כשיר למלוכה בגלל שיגעון, ולכן בנו, הנסיך ריג'נט, תיפקד כמחליפו עד שאביו מת והוא הפך לשלוט בתור המלך ג'ורג' הרביעי. בני דורו כינו אותו "בראמל החתיך" ובין היתר הוא הכניס לאופנה את החליפה הגברית המודרנית עם המכנסיים הארוכים והעניבה. 

קורות חייו

הוא נולד בלונדון למשפחה ממעמד הביניים ולאב פוליטיקאי. לאב היו שאיפות גדולות שבנו יהפוך לג'נטלמן, כלומר למישהו מהחברה הגבוהה באנגליה, קצת כמו האמהות של היום שרוצות שהילדים יהיו סלבס.. בראמל הצעיר נשלח ללמוד בבית הספר הפרטי איטון לבנים עשירים, (ליד וינדזור) ושם עשה את החידוש האופנתי הראשון שלו כשהפך את עניבת הקראבאט (הסמל של בני איטון) למודרנית יותר, והוסיף לה אבזם זהב!

למרות שהיה ידוע ביופיו ודרך לבושו מעולם לא ישב להכין פורטרט רשמי של עצמו וכעת בכל תיעוד שלו הוא נראה שונה. בהיותו בצבא שבר את אפו כשנפל מסוס והאף החלים בצורה עקומה מאוד והוסיף קשיחות לתווי פניו העדינים. חלק חשבו שזה רק הוסיף ליופיו.













משם המשיך לאוניברסיטת אוקספורד, המשיך בחדשנות אופנתית והוציא לחלוטין מהאופנה את גרבי הכותנה והעניבות המרופטות וגם פיתח סלידה מספרים ומחובבי ספרים באופן כללי. 

ביוני 1794 הצטרף לגדוד הצבאי המהולל tenth royal hussars  בתפקיד קורנט, שהוא הדרגה הנמוכה ביותר של קצין. שנה לאחר מכן קודם לדרגת סגן. 

אביו מת באותה השנה, והותיר לו ירושה של 65,000 ליש"ט שבראמל היה זכאי לשליש מהם. בדרך כלל זה היה נחשב לסכום גדול, אבל זה לא הספיק כלל כירושה לקצין שאפתן בגדוד שלו. הקצינים, שרבים מהם עמדו לרשת תארים ואדמות "לבשו את אחוזותיהם על גבם, וחלקם עשו כך עוד לפני שירשו את האדמות". קצינים בכל גדוד צבאי נדרשו לספק לעצמם את המדים, הציוד והוצאות שונות, אבל בגדוד העשירי במיוחד היו וריאציות אינסופיות ומורכבות של לבוש ומדים. בנוסף היו הוצאות עצומות על מזון משום שהגדוד לא עשה תפקיד אמיתי מלבד סעודות או בידור. וגם, בראש כל אלה, היה נסיך מוויילס, ג'ורג' הרביעי העתידי, שזה היה הגדוד האישי שלו.

בראמל כבש את הגדוד בסערה, והנסיך במיוחד היה מוקסם ממנו ומאישיותו הכריזמתית. בזכות הקשר הקרוב עם הנסיך הוא הורשה לפספס מצעדים, להתנער מחובותיו, ובעיקרון לעשות רק מה שהוא רוצה. בתוך שלוש שנים, בשנת 1796, הוא קודם לדרגת סרן, לעיני הקצינים הותיקים שהגיבו בקנאה וגועל וחשו כי: "החבר של הגנרל שלנו הוא עכשיו הגנרל" . כאשר הגדוד שלו נשלח מלונדון למנצ'סטר הוא התפטר באופן מיידי באומרו שהמוניטין של העיר חלש, ואין בה אווירה, תרבות או נימוסים. 

בראמל במכנסיים האופנתיים
והכי לא אופנתיים ביקום

גם כאזרח חברותו והשפעתו של בראמל על הנסיך לא פסקה. סגנון הלבוש האלגנטי הפשוט והקולי שלו, בשילוב עם שנינותו הטבעית, העניקה לו את כרטיס הכניסה לחברה הגבוהה. אורח החיים וסדר היום של רוב הגברים האריסטוקרטים של התקופה כלל רחצה, טיפוח ושופינג בבוקר, רכיבה בהייד פארק או סיבוב במועדוני הג'נטלמנים אחר הצהריים, ואח"כ תיאטרון, הימורים, מסיבה פרטית או ביקור בבית זונות בערב. 

הוא שכר בית במייפייר, ולזמן מה הצליח להימנע מהימורים ואקסטרווגנדות אחרות שנדרשו בחיים במעגלים אלה. תחום אחד בו לא הסכים לחסוך היה בבגדים. כשנשאל כמה כסף צריך גבר כדי להרכיב לעצמו מלתחה, השיב כי סכום סביר יהיה בערך 800 פאונד. זה אומר בערך 160,000 דולר של היום, כאשר השכר הממוצע של חייט באותה תקופה היה פאונד לשבוע! 

בראמל התלבש בצורה כה הרמונית, ועם שילובי צבעים שיצרו תוצאה כה נעימה, עד שגברים מהמעמד הגבוה ביקשו את חוות דעתו המקצועית לגבי הבגדים שלהם.

מסופר כי הדוכס בדפורד ביקש לדעתו בנוגע למעיל - בראמל בדק את המעיל בדקדקנות - הפך אותו וסרק אותו בעין בוחנת ומלאת בוז. לאחר מכן לקח את הדש בין האצבע והאגודל העדינים שלו, וקרא בנימה של פליאה ורחמים, "בדפורד אתה קורא לדבר הזה מעיל?" 

הרגליו האישיים, כגון תשומת לבו הקפדנית לניקוי שיניו, גילוח, ורחצה יומית הותירו רושם רב על הצמרת החברתית שהחלה לנהוג כמותו. הנסיך המוקסם, היה מבלה שעות בחדר ההלבשה של בראמל, עד להרגלי הטיפוח הממושכים שלו בבוקר. 

למרבה הצער החברים העשירים של בראמל לא השפיעו עליו לטובה ובמהרה הוא החל לבזבז ולהמר כאילו עמדו לרשותו אותם נכסים כמו שלהם. אורח החיים הליברלי הזה צמצם את נכסיו והקשה עליו לשמור על יוקרתו, למרות שעדיין הסתדר בזכות קשריו. 

כל זה השתנה ביולי 1813, בנשף תחפושות שאותו אירח במועדון יחד עם חבריו לורד אלבנלי, הנרי מילדמיי והנרי פירפוינט, שנחשבו לדמויות המובילות במועדון וזכו לכינוי The dandy club על ידי ביירון.

בנשף בירך הנסיך את אלבנלי ופירפוינט, אך התעלם מבראמל ומילדברי, נעץ בהם מבט נוקב אך לא אמר דבר. זה גרם לבראמל להתחצף קשות לנסיך ולהגיד את האמירה המפורסמת : "אלבנלי, מי החבר השמן שלך?"

(הנסיך סבל כל חייו מבעיית השמנה)

"מי החבר השמן שלך?"

תקרית זו היתה הקש ששבר את גב הגמל, של הקרע שכנראה שהתחיל ביניהם זמן רב לפני כן, עוד ב 1811, השנה בה הנסיך הפך לריג'נט והתחיל לנטוש את חבריו משכבר הימים. באופן רגיל איבוד החיבה המלכותית משמעותה אבדון חברתי, אבל לבראמל היו עוד הרבה חברים מהמעמד הגבוה ובכמה חוגים אופנתיים. הוא הפך לאנומליה של הפייבוריט שפורח גם ללא פטרון, ועדיין שולט באופנה ומחוזר על ידי חלקים נרחבים של החברה. 

בכל אופן, שלוש שנים מאוחר יותר המזל לא האיר לו פנים וב 1816 הוא ברח מנושיו לצרפת, בעודו חייב אלפי פאונדים. בדר"כ חובות ההימורים של בראמל, כחובות של כבוד, שולמו תמיד ובאופן מיידי. יוצא מהכלל היה בהתערבות האחרונה שתועדה בספר ההימורים של מועדון ה- white's. ההתערבות נרשמה במרץ 1815, וסומנה כחוב שלא שולם ב- 20 לינואר 1816.

בצרפת העביר את שארית חייו, מתוך זה  10 שנים בcalais ללא דרכון, וזאת עד שניתן לו תפקיד יועץ בקונסוליית קאן, בזכות השפעתו של הלורד Alvanley והמרקיז של ווסטר, בתקופת שלטונו של ויליאם הרביעי. תפקיד זה סיפק לו קצבת מחייה קטנה והוא מילא תפקיד זה במשך שנתיים עד שהמליץ למשרד החוץ לבטל את הקונסוליה בקאן בתקווה שיעבירו אותו לתפקיד רווחי יותר במקום אחר. הקונסוליה בוטלה אך לא הוצא לו תפקיד חדש. במהירות אזל כספו וב 1835 תפסו אותו נושיו והוא נלקח לכלא, ממנו שוחרר רק לאחר התערבות חבריו מאנגליה.

הוא עבר מספר שבצים מוחיים, סבל מסיבוכים של מחלת הסיפיליס, ואושפז בבית משוגעים ב 1838 . מת עני ומשוגע במוסד Le Bon שבפאתי קאן בשנת 1840.

פסל של בראמל הוצב ברחוב ג'רמיין בלונדון
בשנת 2002

בראמל כתב מאמר על לבוש גברי ונשי בשנת 1822, יצירה שנמצאה רק 100 שנים לאחר מכן.

הוא הפך לדמות אגדית בזכות התנהגותו ולבושו והיווה השראה לאינספור סיפורים וקריקטורות.
בלזאק כתב עליו ב 1830 את "מאמר על החיים האלגנטיים". ספר אחר שפורסם עליו נקרא "על דנדיות וג'ורג' בראמל" שפורסם ב 1845. בודלר כתב עליו את - "אמן החיים המודרניים" ב 1863. קונן דויל כתב עליו את "רודני סטון"  ב 1896. 

במאה ה 20 נעשו על בראמל מספר סרטי קולנוע והצגות. ב 1954 יצא הסרט "בו בראמל" עם אליזבת טיילור, פיטר אוסטינוב וסטיוארט גריינג'ר. ב 1924, הופק סרט אילם, ובתפקיד הראשי ג'ון ברימור. ב 2006 יצאה עליו גם סדרת טלויזיה.

זה בטח היה ממש מסריח לחיות ככה בגלות.
מכירים עוד פרטים על האיש ועל חייו? יודעים איך העביר את שנות הגלות הארוכות שלו בצרפת? אשמח אם תכתבו לי.

אופנת הדנדי

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני זמן רב, עוד כשכתבתי על מחוכים, ואז גיליתי לתדהמתי שהיתה תקופה בהיסטוריה בה גברים חנטו את עצמם במחוכים כדי להיראות גם הם חטובים יותר!

הימים הם סוף ימיה של המאה ה- 18, הסגנון נקרא "דנדי" והוא מתאר סגנון גברי מטופח וגנדרני, שמתלבש באופן חדשני (הבסיס לחליפה הגברית המודרנית) עוסק בתחביבים אריסטוקרטיים, בעל שפה מעודנת ומתבל הכל בציניות רבה.

אבי הז'אנר הוא ככל הנראה Beau Brummell , שהיה מראשוני הסלבס ואיקון אופנה אנגלי.

בתמונה - ג'ואקים מירא הלוהט, מלך נאפולי ודנדי אמיתי. 

ג'ורג' בריאן "Beau" בראמל (07/06/1778-03/03/1840) הלונדוני, נחשב לאבי הדנדים וממציא החליפה הגברית המודרנית כפי שאנחנו מכירים אותה היום.
בראמל, שהיה חברו הטוב של הנסיך ריג'נט, המלך ג'ורג' הרביעי לעתיד, נחשב לפורץ דרך באופנה הגברית - הוא שלל את האופנה המצועצעת של התקופה, שכללה מכנסי ברך עם גרביים צבעוניות ובמקומם הכניס את הסגנון המאופק, המחויט בצורה מושלמת שהיה מבוסס על מעילים כהים, מכנסיים באורך מלא ומעל לכל חולצות כותנה צחורות ומעומלנות ללא רבב, ועניבות קרווט קשורות בצורה מורכבת.

הוא היה מהראשונים שהפסיקו לחבוש פאה מפודרת ובמקום זאת הסתפר בסגנון רומאי (ברוטוס סטייל), טען כי נחוצות לו חמש שעות כדי להתלבש בבוקר ואף המליץ על צחצוח המגפיים בשמפניה!
רבים באנגליה חיקו את סגנון לבושו והתנהגותו וניתן לומר שהוא היה מראשוני הסלבס.

בתמונה - רוברט דה מונטסקיו, 1855-1921, משורר, מוזה ודנדי

מיהו הדנדי?

דנדי, שניתן לתרגמו כגנדרן, מחזר או אבירי, הוא אדם שמציב חשיבות רבה למראה חיצוני, שפה מעודנת, תחביבים יוקרתיים, ועם זאת מתנהג בקוליות נון שלנטית ביחס לפולחנו העצמי.

הדנדים טיפחו התנהגות צינית בקיצוניות כזאת, שהסופר ג'ורג' מרדית', בעצמו לא דנדי, הגדיר פעם ציניות כ"דנדיות אינטלקטואלית"!



אילוסטרציה - דנדים ציניים

היסטורית, במיוחד בסוף המאה ה -18 ותחילת המאה ה -19 בבריטניה, בני המעמד הבינוני שאפו לחקות את אורח החיים של האצולה בעזרת התנהגות ומראה דנדי.

שארל בודלר, בשלב מאוחר ומטאפיזי יותר של הדנדיות, הגדיר את הדנדי כאחד שמרומם את האסתטיקה למקום של דת . "דנדיות במידה מסוימת מתקרבת לרוחניות ולסטואיות", וכן ש "ליצורים אלה אין כל מעמד אחר, אלא זה של טיפוח הרעיון של יופי בבני האדם, לסיפוק התשוקות שלהם, של תחושה ומחשבה.... בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, הדנדיות היא אפילו לא התענגות מופרזת מבגדים וחומריות. לדנדי המושלם הדברים האלה הם לא יותר מאשר הסמל לעליונות האריסטוקרטית של תודעתו". (!!)

 בתמונה - אוסקר ויילד, דנדי כהלכתו.

באופן פרדוקסלי, הדנדי הוא טיפוס שדורש קהל, כפי שהבחינה סוזן שמיד בספרה שבחן את "החיים המשווקים בהצלחה" של אוסקר ויילד ולורד ביירון, שהדגימו את תפקידיו של הדנדי במרחב הציבורי, הן ככותבים והן כדמויות שעומדות במרכז רכילות ושערוריות שונות.

גברים דנדים פריזאיים, 1830. הם לבושים במחוכים (!) שעוזרים להם להשיג את הצללית האופנתית.
השמאלי לובש פרוק והימני במעיל בוקר.

לפני המהפכה הדנדית - הגבר בפאה מפודרת, בגדים צבעוניים, מכנסי ברך וגרביים צמודים.

עד כאן על אופנת הדנדי, מקווה שנהניתם, אם אתם מכירים עוד דנדים חשובים כתבו לי!

מלווינה, פינוקיו ובורטינו

לפני שבועות מספר צבעתי שיערי בסגול (תהליך ארוך וטורדני כשלעצמו) ולפתע התחלתי לשמוע את השם "מלווינה" נזרק לכיווני.
בירור קצר (ולא באינטרנט הישראלי, שמתעלם מקיומה לחלוטין)  העלה כי מלווינה היא דמות כחולת שיער מהסיפור על פינוקיו.


מלווינה, מושא אהבתו של פיירו

הרשו לי תחילה להוריד מליבי את העובדה שאני מתעבת סיפורים על בובות שקמות לתחייה! עצם זה שאני כותבת על זה בבלוג מצריך ממני תעצומות נפש וגדלות רוח. בכל אופן, אותה מלווינה חמדמדה, גם היא בובה, והיא מושא אהבתו של הליצן העצוב פיירו.



אלכסיי ניקולייביץ טולסטוי

חפירה מעמיקה יותר העלתה כי הסיפור פינוקיו בגרסתו הרוסית נקרא " בורטינו" ונכתב על ידי אלכסיי טולסטוי (29/12/1882-23/02/1945) סופר סובייטי מפורסם שכתב בסגנונות רבים והתמחה במדע בדיוני ורומנים היסטוריים.

טולסטוי סיפר כי בילדותו קרא את פינוקיו האיטלקי, וכאשר היו לו ילדים משלו ניסה לשחזר את הסיפור וכך נוצרה הגרסה הרוסית שלו.

במהלך החיפושים אחרי הסופר של בורטינו התבלבלתי לחשוב שמדובר בלב טולסטוי, שבגלל חיבתי אליו אשאיר כאן את תמונתו : התמונה היחידה שלו שאינה בשחור לבן, משנת 1908

אז אני אמנם מאוד לא אוהבת את הסיפור פינוקיו על שלל דמויותיו, אבל השם מלווינה דווקא מצא חן בעיניי.
חקירה קצרה העלתה כי זה שם מומצא! והמציא אותו המשורר הסקוטי בן המאה ה- 18 ג'יימס מקפירסון. בגלל סיפור פתלתל כלשהו על כך שנפוליאון העריץ את אותו מקפירסון, יצא שהשם הזה הופץ בארצות סקנדינביה והפך לפופלארי במיוחד. (אותו מקפירסון אגב המציא גם את השם פיונה!)

הסיבה בגללה העריץ נפוליאון את מקפירסון היתה בגלל ספרו האפי "אוסיאן" (Ossian.)

בתמונה: אוסיאן מקבל את רוחות הגיבורים הצרפתים.

מקפירסון טען שאסף את הסיפורים מפה לאוזן, ושמקורות הסיפורים עתיקים ביותר והוא מהווה את המיתולוגיה האירית.

זהו להפעם, פוסט קצרצר בנושאים שהעסיקו אותי היום :) ותודה ליורי שהעמיד אותי על טעותי בנוגע לטולסטוי.

ההיסטוריה של נייר הטואלט

כבר שבוע רודפת אותי שפעת עקשנית שלא מרפה, ובמיוחד קשים עלי הלילות חנוקי האף. באחד מהלילות האלה שכבתי במיטה מותשת, זקוקה נואשות לטישו ולא מסוגלת לגייס כוחות כדי לקום ולמצוא אחד. מישוש אקראי סביבי הניב חולצת טישרט ישנה, וכמו ילד שגונב ממתק ביצעתי בה את זממי. תחושת העבריינות שלי בעקבות הקינוח בחולצה גרמה לי לחשוב על מתי בעצם המציאו את נייר הטואלט, ומה הסיבה שגורמת לי להרגיש כעבריינית, שהרי עד לפני שנים לא רבות, כולם קינחו את האף במפיות בד ייעודיות..

התפתחות השימוש בנייר טואלט בארצות הברית- מעלי תירס לעיתונים ועד לגליל המוכר

לסבא שלי תמיד היתה בכיס מטפחת בד, ששימשה בעיקר אותי כשהיינו מטיילים יחד. אמא שלי מספרת שעד שנות ה 60 בערך, למרות שכבר היה טישו בנמצא, נחשב יותר אלגנטי להצטייד במפיות לקינוח אף. המפיות היו מכובסות, מעומלנות ומגוהצות, והיה סוגים נפרדים לנשים ולגברים: המפיות של הנשים היו קטנות, בערך 15X15 ומעוטרות ברקמה ותחרה. המפיות של הגברים היו גדולות יותר, בערך 30X30, והן היו משובצות או לבנות בעיקר. הנשים שמרו את המפיות בתיק או הסתירו אותן בשרוול השמלה. הגברים הניחו בכיס הג'קט או המכנסיים. בשירותים באותה עת השתמשו בעיתונים.
אז במה השתמשו בתקופות קדומות יותר, עוד לפני המצאת הדפוס? בעיקר בכל מה שנמצא זמין בקרבת מקום, ותלוי באזור המחייה: חסרי האמצעים שטפו את עצמם בנהרות, בעזרת יד שמאל, או עם סמרטוטים, שבבי נסורת, עלים , עשב, חציר, אבן, חול, אזוב, מים, שלג, עלי תירס, קליפות פרי, עורות או צדפות.

רומאים עשירים השתמשו בצמר ומי ורדים. ואילו בשירותים הציבוריים היה ספוג על מקל שהושרה לאחר השימוש במי מלח לחיטוי (הו הזוועה!).
בימי הבינים: כדורי כותנה ועשבים למיניהם
ויקינגים: עודפי צמר כבשים
אצולה צרפתית השתמשה בתחרה, צמר וקנבוס בשילוב עם בידה.
האמריקאים הראשונים: עלי תירס, קטלוגים של סירס, עיתונים, עלים שונים, צדפות, חול
הודו: יד שמאל ומים
לורדים אנגלים: דפי ספר
ובתלמוד מסופר כי השתמשו בחתיכות חרס ו"פרפיסא" (צמח שגדל בעציצים).

נייר הטואלט שווק תחילה כמוצר רפואי למניעת טחורים

עד לפני 150 שנה בערך השתמשו בשירותים במה שהיה זמין באזור, ולא היה מוצר שתכליתו היא רק לניגוב טוסיק. ב- 1857 תושב ניו יורק ג'וזף גייטי, המציא את נייר הטואלט בקופסה מלבנית ושיווק אותו כמוצר רפואי למניעת טחורים. הצלחתו של המוצר היתה מוגבלת, כי האמריקאים התרגלו לנגב עם קטלוגים של בית הכולבו סירס שהגיעו בחינם בדואר ולא ראו סיבה לשלם כסף נוסף על המוצר הזה.
הקפיצה הבאה של נייר הטואלט היתה ב- 1890 ככשני האחים סקוט פיתחו את הקטע של נייר טואלט בגליל. גם הגליל לא הפך את המוצר לפופלארי, והוא שווק בעיקר למלונות ובתי מרקחת, וזאת בעיקר בגלל שהאמריקאים היו נבוכים מדי לקנות אותו, משהו בסגנון של המבוכה בקניית קונדום בימינו.. גם האחים סקוט עצמם התביישו במהות המוצר שלהם ולא לקחו עליו קרדיט עד לשנת 1902.
בסופו של דבר מה שהפך את נייר הטואלט לפופולארי כל כך, הוא שבסוף המאה ה- 19 יותר ויותר בתים נבנו עם שירותים בתוך הבית, עם צנרת פנימית. בגלל שעלי תירס ודפי עיתון סותמים את הצנרת, התחילו לשווק את נייר הטואלט ככזה שגם הרופאים וגם האינסטלטורים ממליצים עליו.
עד שנת 1928 המשיכו לשווק את נייר הטואלט בעיקר כמוצר רפואי, עד שהחליטו לנסות שיטת שיווק חדשה- בעזרת תמונות נשים- מה שהפך את כל הנושא לרך ויפה יותר. בהמשך הוחלפו תמונות הנשים בתינוקות וגורי כלבלבים שנהוגים עד היום.
 

מקלות לניקוי אנאלי ביפן, 710-784 לספירה

אני תוהה איך ייתכן שכל הארגונים שפועלים להטמעה של עניין המיחזור מדברים כל הזמן על שימוש בתחבושות היגייניות רב פעמיות וחיתולי בד, ואף אחד לא מזכיר בכלל אפשרות שימוש במטפחת בד לקינוח האף, שהיא ללא ספק דבר שהרבה יותר קל ונעים לכבס..

גולודומור- הרעב הגדול

בערך כל החיים אני נמנעת באופן אקטיבי מלקרוא על ההיסטוריה הרוסית הטראגית.
משהו שם מצער אותי כל כך, כאילו כל הרוג הוא בן משפחה והיגון שלהם הוא גם שלי.
בכל אופן, הסקרנות בכל זאת מפעפעת וצריך להתמודד איתה.
הדבר שתמיד ישב בשולי תודעתי הוא שהיה רעב גדול שגרם למותם של מיליוני רוסים בתקופה הקומוניסטית.
בחודש שעבר בהיותי בדיוטי פרי, עלעלתי בספר שבמקרה דיבר על התקופה. מתוארת שם סצינה נוראה על אישה שעומדת למות ברעב וכדי לא לעמוד במבחן משחררת את חתולתה לחופשי, כדי שלא תתפתה לאכול אותה ושאולי החתולה תצליח לברוח ולשרוד.

חקלאים גוססים מרעב בשולי הדרך

אז היום בזמן נסיעה עם אמא הרהבתי עוז ושאלתי אותה על זה.
היא מספרת שהתקופה המדוברת נקראת ה "גולודומור" (מוות ברעב) שהתרחש באוקראינה בין השנים 1932-33, והיה חלק מרעב שפקד את כל בריה"מ. סטאלין היה בשלטון הקומוניסטי וכל התבואה של הכפריים הוחרמה למטרות תחזוקת מלחמה לכאורה, והם נותרו ללא מזון וללא אפשרות לשתול ולגדל מזון חדש.
מי שנפגעו ביותר היו האיכרים, שנותרו בכפרים ועליהם הושם מצור על ידי חיילים חמושים שמנעו מהם לצאת ולחפש אוכל בערים הגדולות, שבהן ניתנו קיצבות מזון לתושבים.
כמיטב מסורת האח הגדול לא דווח על כך בחדשות, נאמר רק ששורר רעב בכל המדינה בגלל החורף הקר והאויבים הרבים בחוץ שמחייבים הקצאת משאבים ללחימה. היתה זו תקופה של פחד, בה אסור היה לדבר או אף לרמוז על התנגדות לשלטון, תקופה בה עודדו ילדים להלשין על הוריהם ועל שכניהם.
היסטוריונים מעריכים כי סטלין היה מעוניין במותם של הכפריים משום שאלה התרגלו לחיים עצמאיים ולא הסכימו לקבל על עצמם את מרות הקומוניזם. כיום באוקראינה מכירים ברצח העם ולומדים עליו אך ברוסיה עדיין מתכחשים למה שקרה. היום שאלתי עובדת רוסיה בעבודה על הגולודומור והיא לא הכירה את הנושא כלל!

וכעת לעובדות (ערוכות ומקוצרות מויקיפדיה):

הגולודומור היה האסון הלאומי הגדול ביותר של האוקראינים בתקופה המודרנית. מספר המתים המדויק אינו ידוע, אבל ההערכות נעות בין 3 ל 10 מיליון אנשים (!!)
בשנת 2011 קבעו 13 מדינות שהרעב היה בעצם רצח עם שתוכנן על ידי השלטון הסובייטי של סטאלין, כדי להטיל טרור על העם ולמנוע התקוממות עתידית.
רוסיה (וגם גרמניה) מנגד מסרבת להכיר ברעב הגדול כרצח עם וטוענת שמדובר בהשפעות של הקולקטיביזציה שממנה סבלו כל עמי ברית המועצות. גם ישראל הכירה בגולודומור אך לא ברצח עם, למרות בקשה מפורשת של האוקראינים שהכריזו על הכחשת רצח העם כעבירה על החוק במדינתם.

הנסיבות שהובילו לגולודומור
בריה"מ היתה מדינה מאוחדת חדשה שהיתה חייבת לזכות באהדת הציבור ולכן עודדה את הקבוצות האתניות השונות שהרכיבו אותה להביע את עצמן ולטפח את המורשת הייחודית שלהן. עד שבשנות ה 30 התחייה והפריחה של התרבות האוקראינית התחילה להדאיג את השלטון שראה סכנה בחיבור של האוקראינים עם תרבותם ולא עם האידאולוגיה הסובייטית של המדינה. כך התחילה מדיניות קשה של רוסיפיקציה (הפיכת האוקראינים לרוסים מן המניין), מהלך שגרם להתנגדויות ומרמור רב בקרב תושבי האזור. באותו זמן התחילו בהחדרת מדיניות הקולקטיביזציה (מעבר לחוות שיתופיות באדמה ובתבואה) שהשפיעה בצורה הקשה ביותר על החקלאות האוקראינית. מעטים מאוד רצו לעבור לחוות שיתופיות ולוותר על עצמאותם עד שבסוף , בשנת 1929-30, החליט הממשל להפעיל לחץ כבד בדמותם של עשרות אלפי פקידים סובייטים שנשלחו לכפרים כדי לזרז את התהליך ולחסל התנגדויות על ידי מאסר המתנגדים או טרנספר שלהם לצד השני של המדינה לעבודה בתחומים אחרים.

הקולקטיביזציה הוכחה כשלילית בתוצאותיה בתוצר החקלאי בכל מקום, אבל בגלל שאוקראינה הייתה אזור חקלאי ברובו (בתחילת המאה העשרים כמעט 50% מתפוקת החיטה באימפריה הרוסית הגיעה מאזור אוקראינה) התוצאות במדינה היו הרות גורל ודרמטיות במיוחד.
באמצע שנת 1932 העביר הממשל חוק שאומר שעל כל גניבת רכוש ציבורי יוטל גזר דין מוות. החוק היה תקף אפילו על לקיחה קטנה ביותר של תבואה על ידי איכר לשימוש עצמי.
כאשר הבינה הממשלה שאספקת התבואה קטנה מהמצופה הוחלט להאשים את הכפריים בגניבה ולחייב אותם לעמוד במכסה בכל מקרה, וארגוני הבטחון הסובייטיים נשלחו לכפרים לאסוף את כל המזון הקיים גם אם לא יוותר לתושבים דבר. בנוסף הותקנו חוקים חדשים שהטילו סנקציות על הכפרים האוקראינים שלא סיפקו מספיק תבואה- נאסר לספק להם מוצרים או אוכל, להחרים כל מאכל או תבואה שנמצא באזור, איסור על מסחר והחרמת כל המשאבים הפיננסיים.

מסתבר שעשור לפני כן, בשנת 1922 סבלו האוקראינים מרעב בעקבות בצורת, וגם עשור לאחר מכן, בשנת 1947 שוב סבלה המדינה מרעב בעקבות המלחמה, אבל הרעב הזה, של תחילת שנות השלושים לא נוצר מהתמוטטות תשתיות, בצורת או לחימה אלא רק כתוצאה מפוליטיקה מכוונת. התוצאה הקטסטרופלית היתה שתוך מספר חודשים אזור הכפר הפורה של אוקראינה הפך לאזור מוכה רעב שגבה את חייהם של מיליוני בני אדם.

אנדרטה לזכר המתים

אם אין לחם יש בריוש- מארי אנטואנט אופנה והיסטוריה

על מארי אנטואנט כבר כתבתי בעבר במסגרת הפוסט על המחוכים והרנסנס, אבל לא כתבתי דבר על חייה וסופה המסקרנים. אתמול כשחזרתי הביתה שודר הסרט עליה שביימה סופיה קופולה ומאז אני לא יכולה לנטוש את הנושא עוד.

אנטואנט, שסיימה את חייה ערופת ראש במהפכה הצרפתית הוכפשה בתקשורת במשך שנים רבות על ידי אנשים שניסו להתסיס את העם ולקחת את השלטון לעצמם. כך למשל המשפט הידוע- אם אין לחם שיאכלו עוגות (במקור- בריוש) לא נאמר על ידה כלל. היסטוריונים מגלים שאנטואנט היתה בעצם מלכה טובת לב, אמיצה ונדיבה, שעשתה רבות כדי להוריד מיסים ולהקל על העם ככל יכולתה.

הסרט מרהיב מבחינת ההשקעה בלבוש ובתפאורה המלכותית, ומעניין במיוחד לראות את כללי הטקס המשונים שהיו נהוגים בוורסאי- למשל כשכהמלכה כורעת ללדת נמצאים איתה בחדר כל אנשי החצר, כנראה מנהג שמקורו היה לוודא שהתינוק המלכותי לא מוחלף. נאסר עליה גם להתלבש לבד וכל נשות הארמון מלבישות ומפשיטות אותה.
חוץ מזה על הקידה המלכותית האלגנטית אני מתאמנת עד עכשיו (יד ימין במרכז החזה, יד שמאל הצידה תוך כדי קידה).

מארי בת 12

לפני שאכתוב קצת על חייה ומה שקרה לילדים שלה ושל לואי ה 16 לאחר המהפכה, קצת עניינים שקשורים באופנה-

איפור אופנתי במאה ה 18:

פנים מפודרות באבקה לבנה, שיער מקומח.
שפתיים באדום או בוורוד
המון סומק על הלחיים
עיניים נקיות, ללא איפור כמעט וגבות מודגשות בשחור.

הפצת אופנה על ידי שימוש בבובות אופנה:

כבר אז נחשבה פריז לבירת אופנה וכדי להפיץ את הטרדנדים לפריפרייה היו מכינים בובות ושולחים אותן לאנשים החשובים כדי שיתעדכנו. מתואר ציור של המשפחה הקיסרית ובו הבת הבכורה שלא נחשבה כחומר לחתונה מופיעה בשמלה פשוטה ואילו אנטואנט בת ה 7 אוחזת בידיה את בובת האופנה ולבושה כמוה בשמלה צרפתית רשמית עם שובל ארוך.

השמלות לבובות נתפרו באותה רמת דיוק והשקעה כאילו היו לשמלה אמיתית. מעבר לשליחת הבובות ככלי להפצת אופנה, הבובות גם הובאו על ידי החייטים לנשים הקונות כדי שיוכלו לקבל מושג ברור לגבי השמלה שהן מזמינות. הבובות  מאופרות ומסורקות לפי הטרנדים, שימו לב בתמונה לסומק הרב בלחיים. בובות כאלה זה דבר שאני לא ממש נהנית להביט בו, אז אסתפק בתמונה האחת הזאת, לקריאה נוספת כיתבו fashion dolls of the 18 century


קצת על מארי אנטואנט

מארי אנטואנט, (2 נובמבר 1755- 16 אוקטובר 1793) נולדה כמאריה אנטוניה, הבת ה 15 במספר של משפחת הקיסרות האוסטרית. הקיסרית האם, מריה תרזה, עבדה על השידוך ללואי ה 16 מאז שמארי נולדה וחינכה אותה לנימוסים ולשפה הצרפתית. (כילדה נחשבה לטובת מזג, אצילית ויפה ונאמר שמוצרט אף ביקש להינשא לה כשיגדל)
וכך כשהיתה בת 14 בלבד עברה לגור בצרפת עם בעלה החדש, מנותקת מכל משפחה וקרובים. חצר המלכות הצרפתית התרשמה מאוד מיופיה הבלונדיני המלאכי, מנימוסיה הצרפתיים המשובחים וידיעתה את ההיסטוריה הבורבונית.

במשך 7 שנים לא הצליחו בני הזוג לממש את הנישואים, לא ברור אם בגלל פגם באיבר מינו של הנסיך או בגלל אי ידיעה מה עושים. לבסוף הצליחו במשימה והביאו לעולם 4 ילדים, שתי בנות ושני בנים ועל סופם בהמשך.
לאחר הבאת הילדים התפנתה אנטואנט לעיסוק רב באופנה. למלכות צרפתיות לא היה כל תפקיד פוליטי והן לא יכלו לרשת את הכתר. יש אומרים שאנטואנט הפריזה בלבושה משום שזה היה הדבר היחיד שיכלה לשלוט בו ושיכול היה לגרום לה להיראות עוצמתית כלפי סביבתה.
היא מרדה בכללי הטקס שמחייבים הלבשה על ידי נערות החצר, בעודה מסתכנת בזעם החצר והעם, והתחילה להזמין  בקביעות את כל האופנות החדשות והפרובוקטיביות של Rose Bertin, ובסגנון Robe a la Polonaise , עם מחוכים מדגישי חזה וחצאיות חושפות קרסוליים. לאלה ציוותה את ה pouf- הר שיער בגובה 90 ס"מ, של תלתלים מפודרים ובתוכם קישוטים שונים שמרמזים על ארועי השעה. את כל אלה לבשה בעיר ובחצר כמו כוכבת, באופן מעורר הערצה וחיקויים שהפך את Bertin לאופנאי מבוקש מאוד. כל זה היה מאוד לא יאה משום שאופנה אולטרה שיקית נועדה רק למאהבת של המלך ולא למלכה שאמורה להיראות כמו נתינה נאמנה ושמרנית.
במהירה נראה היה שהלבוש היוקרתי לא נועד לכבד ולפאר את המונרכיה אלא רק את עצמה. אנטואנט לא לבשה שום דבר פעמיים ואילו המיתון בצרפת החריף והאנשים מחו על המיסים הכבדים. בתקופה זו התקיים נגד המלכה מסע הכפשות נרחב. בעיתונות וברחובות פורסמו קריקטורות וכתבות שבהם תוארה בין היתר כמפלצת, לסבית, בוגדת ומרגלת, מדוזה בעלות שיער נחשים, ערפד ששותה את כספי הציבור, מבזבזת קמח על פידור השיער כשלעם אין לחם לאכול.
בסופו של דבר היו אלה הבגדים שהתסיסו את זעמו של העם ובמהפכה הצרפתית כשפלשו ההמונים לטווילרי ולוורסאי הם התקדמו ישירות לארונות המלכה, לבזוז ולקרוע את שמלותיה, ואילו את הרהיטים וחפצי האמנות יקרי הערך השאירו כפי שהם.

הסוף
המשפחה המלכותית נכלאה יחד ונסיונות הבריחה שלהם לא הצליחו. לאחר שהוציאו להורג את המלך לואי ה 16, ישבה אנטואנט במאסר שבו כל מי שרצה יכול היה להגיע ולהביט בה מאחורי הסורגים. במשך חודשיים לבשה יום ולילה שמלת אבלים שחורה, למרות שבתה שלחה אליה גם בגדים אחרים. כשהגיעה למשפט הבגד השחור המרופט הזה עורר סימפטיה בצופים שרצו לסיים את ההליך נגדה ולשחרר אותה אך היה מאוחר מדי. במשפט הואשמה בבגידה למרות שלא היו כל עדויות לכך והעלילו עליה דברים שונים כמו שהיא מקיימת יחסי מין עם בנה בן ה 8, היא הגיבה לכל ההאשמות ואמרה שאפילו הטבע אינו מאפשר דבר כזה והקסימה את כולם בדיבורה ואישיותה. בכל אופן להוצאה להורג נאסר עליה ללבוש את השמלה השחורה הבלויה כדי לא לעורר אמפטיה בציבור, וכך אל הגיליוטינה הגיעה בשמלה לבנה חדשה ששמרה, עם שיער שהלבין בטרם עת והיא רק שבועיים לפני יומולדת 38.

ציור של אנטואנט מובלת אל הגליוטינה בשמלה לבנה פשוטה. מספרים שנשארה אצילית עד הסוף, וכשבטעות דרכה על רגלו של התליין התנצלה בפניו.

מה שקרה עם ילדיה לאחר מותה

סופי ביאטריס ( 1786 - 1787 ), נולדה לפני הזמן ומתה בגיל 11 חודשים.

ג'וזף לואי פרנסואה קסבייר , 22 אוקטובר 1781 - 4 יוני 1789, מת ממחלה בגיל שמונה, כנראה משחפת

לואי שארל, דופן צרפת, מי שמכונה לואי ה-17, 27 במרץ 1785 - 8 יוני 1795, מת בגיל עשר, שנתיים לאחר הוצאתה להורג של אימו ובהיותו שבוי במצודת טמפל. במשך זמן רב רווחה האמונה שהוא לא מת בכלא אלא הוחלף בילד אחר והוברח משם. עם זאת, בבדיקות שנערכו לשריד היחיד מגופתו- ליבו ששמור היום בכנסיית סנט דניס, מול שריד מגופתה של אימו, אין ספק כי הילד שמת במצודת טמפל הוא לואי שארל. כנראה מת מסיבוכים של מחלת השחפת שנבעו מתנאי מעצרו הקשים.

מארי תרז, נסיכת צרפת , 19 דצמבר 1778 - 19 באוקטובר 1851. לאחר הוצאתם להורג של הוריה ומותם של אחיה, נשארה כלואה בכלא טמפל עוד כשנתיים. בגיל 17 שוחררה במסגרת חילופי שבויים עם אוסטריה ומיד נישאה לדוכס דה אנגולם, אחיינו של מי שהכריז על עצמו כמלך לואי ה 18. הנישואים לא היו מאושרים ומעולם לא מומשו ונסיבות ילדותה הותירו אותה מרירה וכועסת. טכנית היתה מלכת צרפת למשך 20 דקות עד שבעלה הדוכס חתם על מסמכי הויתור. מתה בגיל 72, ובעדותה האחרונה אמרה שכדוגמא שהיא לוקחת מהוריה היא סולחת לכל אלה שהפכו את חייה לאומללים. היא יחידה ששרדה את המהפיכה הצרפתית ונותרה בגלות מצרפת כל חייה.

.

אנטואנט עם שלושה מילדיה, הילד מצביע על העריסה המכוסה בשחור ובכך מרמז על התינוקת שמתה בינקותה.

סיכום:
אויביה העיקריים של המלוכה לא היו ההמון הצרפתי אלא אלה שרצו את המלוכה לעצמם וגרמו להתססה ולפרסומים המכפישים בעיתונות. הריגתה של מארי אנטואנט נחשבה בעיני רבים מהתקופה כמעשה מיותר, שסימל יותר מכל את הברבריות ותאוות הדם של צרפת בתקופת המהפכה, שבה נהרגו 17,000 איש בגיליוטינה בפריז, ואלפים רבים נוספים ברחבי צרפת. מארי אנטואנט נקברה בקבר אחים בלתי מסומן שבו נקברו רבים מהרוגי הגליוטינה, בהם לואי ה-16. בשטח זה נבנתה מאוחר יותר כנסיית מדלן  בינואר 1815 הוצאו עצמותיה יחד עם עצמות בעלה ונקברו בבזיליקת סן דני, שם נבנתה מצבת קבר למלך ולמלכה בקתדרלת הקבורה של כל מלכי צרפת

קירסטן דאנסט בתפקיד מארי אנטואנט מתוך הסרט הנושא את אותו שם