המצאת הבלט הקלאסי - אגם הברבורים

סרטי עונת האוסקרים ממשיכים להגיע ובסופ"ש האחרון צפיתי בסרט ברבור שחור. סרט מדהים שגרם לי לרצות לדעת יותר על בלט. מה שמעניין אותי זה לדעת איך ומתי הבלט התפתח ואיך בנויה נעל הבלט.
















עד לתחילת המאה ה 19 הבלט היה רק ליווי לאופרה או לקונצרטים של מוזיקה קלאסית ולא מופע בפני עצמו. תחילת ימי הבלט מתוארכות לימיו של המלך לואי ה 14 (בנה את ארמון וורסאי) אך הוא הגיע לשיאו במה שמכונה "התקופה הרומנטית".

לואי ה 14, מלך צרפת (רק כדי להיכנס לרוח התקופה..)

הבלט התחיל כמופע חצר בצרפת של אמצע המאה ה 16, תקופת הבארוק. במופעים גילמו גברים גם את תפקיד הדמויות הנשיות. נשים כמעט ולא השתתפו ואחת הסיבות לכך היתה השמלות המסורבלות שלבשו- מדובר בימי המחוכים והקרינולינות - בגדים שמנעו מהן להפגין כישורים טכניים כפי שעשו הרקדנים. הרקדניות זכו להערצה בגלל תנועותיהן החינניות, אך לא היה להן סיכוי להתמודד מול הרקדנים מבחינה טכנית. אה וכולם רקדו בנעלי עקב!

מרי קומרגו (1710-1770), הצליחה ליצור שינוי כאשר קיצרה את חצאיתה לגובה שחשף את קרסוליה- צעד נועז ביותר עבור אותם ימים. כך הצליחה להראות את יכולתה בקפיצות שבוצעו עד אז רק ע"י גברים. אחרי התדהמה הראשונית, התקבל השינוי ואומץ גם על ידי רקדניות אחרות.

מרי קומרגו מדגימה חצאית קצרה מהי

וולטר, הסופר והפילוסוף הצרפתי, החמיא לקומרגו באומרו שהיא הרקדנית הראשונה שרוקדת כמו גבר.

מארי קומרגו מפגינה קרסוליים נאים בנעלי עקב

מרי סלה (1707-1756), מתחרתה של קומרגו באותה העת, ניסתה להפוך את הריקוד לאקספרסיבי יותר. היא עברה מפריז ללונדון ושם יצרה את המופע "פיגמליון" (1734) ובו וויתרה על חצאית הקרינולינה והחצאיות התחתיות, הסירה את הפיאה הכבדה מראשה, ורקדה כשלגופה שמלה רכה ושיערה משוחרר על כתפיה. אף רקדנית לא עשתה זאת לפניה, אבל השינוי הזה לא הפך לאופנתי ולא הועתק על ידי רקדניות אחרות באותו זמן.

ברברינה קומפניני -
נראה כמו קפצוץ רגיל, אבל מדובר במשהו וירטואוזי!

ברברינה קומפניני (1721-1799), רקדנית איטלקיה שגם היא תרמה להתחזקות מעמד הבלרינה, כבשה את ליבם של הצרפתים בשנת 1739 בזכות הטכניקה המבריקה שלה. הרמה הטכנית באיטליה הייתה גבוהה מזו שבצרפת, וביצועיה המופלאים של ברברינה האפילו על השגיה של קומרגו וגרמו לסלה לפרוש בעודה בשיאה- למרות שעדיין הייתה במיטבה ורק בת שלושים ושתיים.


ג'אן ג'ורג' נובר ( 1727-1810), רקדן, מורה וכוראוגרף, הביא לבלט את מה שמכונה "הרפורמה הגדולה". היה הראשון לדבר על כך שיש להתייחס לבלט כאל אמנות דרמתית שמבטאת נושא ולא כאל מופע בידורי ותו לא. הוא שינה את תלבושות הרקדנים- את מקומם של הפאות המסכות והמחוכים החליפו בגדים קלים ומשוחררים. שינויים אלה הובילו לזינוק ביכולות הביצוע הטכני. השינוי היה משמעותי במיוחד עבור הרקדניות שכעת יכלו לבצע קשת רחבה יותר של צעדים ולהתנהל על הבמה במהירות. עם הזמן גם הפסיקו לרקוד בנעלי עקב, דבר שגרם לתנועה על הבמה להיות חופשית עוד יותר. למרות כל שינויים אלה עד לעידן הבלט הרומנטי שמרו הרקדנים הגברים על עליונותם בתחום.

התקופה הרומנטית בבלט (1820- 1860), בתקופה זו מצאו יוצרי הבלטים השראה באגדות ובפנטסיות אודות יצורים דמיוניים, על אנושיים ושמימיים. דמותה של הרקדנית כיצור על אנושי, מרחפת על קצות אצבעותיה כאילו מעל לרצפה, לבושה בשמלה עשויה מבד חצי שקוף, שברירית ורכה, כבשה את לב הקהל. בתחילה השתמשו במנוף מיוחד שהרים את הרקדניות באוויר כך שנראה היה שהן עומדות על קצות אצבעותיהן. המראה שנוצר מצא חן בעיניי הקהל ומאותה תקופה ניסו להביא את גוף הרקדנית למצב בו תוכל לייצב עצמה על קצות אצבעותיה בעצמה. הראשונות ופורצות הדרך ריפדו את נעליהן בשכבות בד, אך המאמץ והכאב הרב שהיו כרוכים בעמידה על קצות האצבעות בנעל רכה ניכרו היטב בפניהן ובתנועת הזרועות. בשלב זה יכלו לאזן עצמן על קצות האצבעות לשניות ספורות בלבד.



מרי טליוני (1804-1884) הביאה את הבלט הרומנטי לשיאים בכך שהיתה הראשונה שרקדה על נעלי פוינט שיצר עבורה אביה הכוראגרף פיליפו טליוני. היא הופיעה כך בבלט "הסלפידות" (1823). בעזרת נעלי הפוינט משך השהייה על קצות האצבעות היה ארוך יותר והמאמץ הכרוך בכך פחת- דבר שהגביר את אשליית הריחוף. היא הייתה דקיקה וקלילה (בשונה מרקדניות אחרות בנות זמנה) עם יכולת ניתור טובה וכשרקדה על נעלי הפוינט הייתה התגלמות הדמות השמימית הרומנטית ששבתה את לב הצופים.



כולן עם כפות קטנות וזרועות עבות- סמל היופי באותם ימים
נעל הפוינט סיפקה את האמצעי הטכני שאפשר התנועעות על קצות האצבעות. כעת ניתן היה להרחיב ולפתח את אוצר התנועות שבוצעו על פוינט וגם את הפן האמנותי של צעדי הבלט- קווים יפים יותר, תנועה שזורמת ללא מאמץ פיזי ניכר ולכן גם הבעות פנים מלאות רגש בהתאם לעלילה. בשלב זה עדיין העמידה על קצות האצבעות התאפשרה לשניות בודדות בלבד.

קרלוטה גריסי (1819-1899) התפתחה כרקדנית במילנו. הופיעה לראשונה באופרה של פריז ב- 1840 שם גילמה את הדמות הראשית בבלט ג'יזל (1841), אחד הבלטים המזוהים ביותר עם התקופה הרומנטית.

קרלוטה מבצעת את ג'יזל בפריז, 1841



לקראת סוף המאה ה 19 הלך ודעך הבלט בארופה ושוב לא היה מופע עצמאי. בשעה זו החלה רוסיה לשאוב אליה יוצרים ורקדנים מתוסכלים בעקר מצרפת. זהו פתחה של תקופה חדשה בתולדות הבלט- עידן הבלט הקלסי.
בתמיכתו של הצאר הפכה רוסיה למרכז הבלט העולמי. להקות מחול רבות הוקמו בשליש האחרון של המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. מעמדו של הרקדן הגבר חזר להתחזק.

אנה פבלובה (1881-1931), אחת הרקדניות הידועות ביותר של המאה ה 20. זכורה בתור זו שיצרה את תפקיד מות הברבור, הקימה חברת בלט עצמאית ויצאה איתה לסיבוב הופעות ברחבי העולם.

מתוך הבלט "מות הברבור" שכתב עבורה בעלה הכוראוגרף מיכאל פוקין

המצאה נוספת שלה היוותה את הבסיס לנעלי הפוינט כפי שהם היום- בגלל שמבנה כף רגלה היה נוקשה, היא הוסיפה בתוך הנעל פיסת עץ שסיפקה לה תמיכה נוספת. רקדני התקופה קראו לזה רמאות, כי למדו שהם ולא הנעל צריכים להצליח לתמוך בגופם על קצות האצבעות. היא עצמה לא אהבה את מראה הנעל שנוצר ודרשה מצלמים לתקן תמונות כך שזה יראה כמו נעל בלט רגילה. בכל אופן כל מי שראה אותה מפזזת על במה נדהם מיכולתה הטכנית והדרמתית ולא פקפק עוד בהיותה רקדנית מעולה.


אנה בתור "בתו של פרעה" רוסיה, 1910

על שמה הומצא בניו זילנד הקינוח "פבלובה", בניסיון לבטא את דמותה הקלילה והאוורירית.

נעלי פוינט-נעלי בלט, שבחזיתן קופסת מיוחדת שמשמשת כפלטפורמה עליה יכול הרקדן לאזן את עצמו בעמידה על קצות האצבעות. ה"קופסה" עשויה משכבות של בד יוטה וגבס מושרים בדבק. הדבק הוא שמקנה לנעל את קשיחותה. הסוליה מורכבת משלוש שכבות- החיצוניות עשויות מעור והאמצעית מקרטון. הסולייה מעובה כדי לספק תמיכה לקשת כף הרגל ולקרסול, בשעה שמשקל הגוף נתון על הבהונות. שלושת הסוליות, הקופסה ובד הסאטן החיצוני מודבקים יחד וממוסמרים. מאז המצאתה בתחילת המאה ה 19, עברה הנעל שינויים ושכלולים שנועדו להפחית את האי נוחות והכאב שעלולים ללוות את השמוש בנעלי פוינט.
אין לעלות על נעלי פוינט לפני גיל 12 משום שעד אז העצמות הקטנות של כף הרגל עדיין רכות והעמסה של משקל גוף עליהן עלולה להזיק. בכל מקרה יש לעשות זאת רק אחרי מספר שנות לימוד מסודר. כדי לעמוד על קצות האצבעות יש לפתח מערכת תומכת של שרירים משום שכל שרירי הגוף עובדים בו זמנית כדי לעזור לשאת את הגוף גבוה ככל האפשר, ועל ידי כך להפחית מהעומס שנוצר על שטח כה קטן של קצות האצבעות.

מתוך הנעל מבצבצת גרב בהונות שמוסיפה לרכות המדרך

כף הרגל המושלמת לבלט הקלאסי היא זו שבה האצבעות הם באורך כמעט זהה, מה שמעניק לרקדנית שטח אצבעות גדול יותר לעמוד עליו. בנות עם בוהן ארוכה מיתר האצבעות יחוו קשיים וכאבים בשעה שהגוף ינסה לאזן עצמו על אצבע אחת בלבד. אם האצבע השנייה ברגל היא הארוכה ביותר זה יהיה כמעט בלתי אפשרי. כף הרגל חייבת להיות גמישה ובעלת קשת גדולה כדי לאפשר לקרסול להיות בקו ישר בין הברך לקצות האצבעות.
לפני לבישת נעל פוינט חדשה חייבים לשפצר אותה- למעוך את החלק של הקופסה כדי לשטח ולהרחיב אותה, ולהגמיש את הסוליות לפי הכיפוף הטבעי של קשת כף הרגל. כדי להפוך את הנעליים לחרישיות יש להכות היטב את החלק הקדמי של הנעל בקיר לבנים או במדרכה או עם פטיש. מדובר בחלק בו מקופל הסאטן שעוטף את הקופסה מתחת לסוליה.

























טיפ שימושי: היום חברות בלט רבות מעדיפות נעלי בלט שנראות משומשות ובגוון אפרסקי דהוי על פני הגוון הוורוד והברק של הסאטן. כדי להשיג מראה זה שמים מייקאפ עם קצת מים על כל הנעל והרצועות ומשאירים לייבוש.

זהו, אחרי ארבעה ימים אני מרגישה שהצלחתי להגיע לתשובות שחיפשתי.
ומה שהכי בא לי עכשיו זה למצוא נעל פוינט, למדוד אותה ולנסות להתהלך על קצות האצבעות!

קינג ג'ורג'

לאור יציאתו הקרובה לאקרנים של הסרט "נאום המלך", השתתפתי בתחרות נושאת פרסים בעניינו. כך גיליתי שמדובר במלך ג'ורג' השישי, אביה של המלכה אליזבת הנוכחית. שאלה מכיוון לא צפוי נשמעה- האם זהו אותו קינג ג'ורג' המונצח ברחובות ארצנו? מכאן קצרה היתה הדרך להתעמקות בנושא. כדי להיכנס לרוח הדברים הנה כרזה שפורסמה בארץ בימי השלטון הבריטי, לרגל הכתרתו של המלך ג'ורג' ה 6:

כרוז אל תושבי תל-אביב, לקראת חג ההכתרה, ביום ד', 12 במאי 1937, יוחג בכל רחבי הקיסרות הבריטית חג ההכתרה של הוד מלכותם המלך ג'ורג' השישי והמלכה אלישבע (!! תירגום לאליזבת?!). החג הזה המסמל את אחדות הקיסרות ואת רגשי האמונים אשר עמים וארצות שונים ורחוקים רוחשים לארץ המטרופולין- הוא חג גם לנו, חלוצי העם העברי בארצו החוסה בצל שלטונה של בריטניה. העיר תל אביב תחוג את החג הזה ברוב פאר, לפי תוכנית מיוחדת. בזה פונה עיריית תל אביב לכל תושבי העיר שישתפו עצמם בחג ההכתרה. ביום זה יש להניף על כל הבתים- וביחוד ברחובות הראשיים- דגלי בריטניה ודגלי ציון. הגרים בקומות העליונות מתבקשים לקשט את הגזוזטראות הפונות לרחוב בשטיחים ובמרבדים נאים. כן יש להאיר בליל ההכתרה את חזיות הבתים באור משנה, כדי לשוות לעיר מראה חגיגי.

אני ממש אוהבת את השפה של המודעה הזו! גזוזטראות, חזיות הבתים.. וממתי מקשטים מרפסת בשטיחים? בכל אופן, אותו ג'ורג' המומלך במודעה אינו זה שמונצח ברחובות- כי אם אביו, ג'ורג' החמישי ועל כך תחילה-

ג'ורג' החמישי 1865-1936, עלה לכס המלוכה ב 1910 ובימי מלכותו פורסמה הצהרת בלפור שהבטיחה כינון של "בית לאומי יהודי" בארץ ישראל. קריאת מחצית מרחוב הכרמל בתל אביב על שמו נעשתה בחצי יובל למלכותו ונועדה לציין את העובדה הזו וגם להביע שמחה על כיבוש הארץ מידי האימפריה העותמנית בפיקודו של הגנרל אלנבי. שמו הונצח ברחובות על שמו גם בירושלים ובחיפה (ששונה אחר כך ל"מגינים").


ג'ורג' החמישי בצעירותו (נאה מאוד ביחוד בהתיחס לנוכחיים..)

בנו הבכור של ג'ורג' שהיה אמור לרשת אותו במלכות היה אדוארד השמיני, אך הוריו הביעו את תקוותם שלעולם לא ינשא כך שהכתר יוכל לעבור לאחיו הצעיר יותר (לימים ג'ורג' השישי). וכך, לאחר מותו של ג'ורג' החמישי בשנת 1936, התגשמה תקוותם של ההורים כאשר אדוארד החליט לוותר על המלוכה כדי להינשא לאהובתו וואליס- גרושה אמריקאית. בפועל החזיק בכס המלכות פחות משנה ומעולם לא זכה לטכס ההכתרה הרשמי.

בדיחה פופולארית מאותם הימים היתה זו:
‘Knock knock. Who’s there? Edward Rex. Edward Rex who? Edward wrecks the Coronation.’

אדוארד השמיני ואשתו

בעצם לא היתה בחוקה הבריטית אפשרות בה מלך יכול להתפטר מתפקידו ולכן נכתב במיוחד למטרה זו חוק הויתור. בהודעותו הרשמית על הויתור אמר אדוארד כך: איני מוצא אפשרות לשאת את נטל האחריות הכבד, ולמלא את חובותיי כמלך, כפי שברצוני לעשות, ללא העזרה והתמיכה מצד האישה אותה אני אוהב. (רומנטי!) ברמת העקרון הוא יכול היה להתחתן איתה ולהישאר מלך אבל זה היה מחייב את התפרקות הממשלה כי לפי החוק הבריטי המלך חייב לנהוג בעצת יועציו והם ייעצו לו לא למסד את הקשר ואמרו שהעם הבריטי לעולם לא יקבל את וואליס כמלכה.



כתב הויתור משנת 1936:
instrument of abdication-I edward the eighth of great britain, ireland and the british dominions beyond the seas, king, emperor of india, do hereby declare my irrevocable determination to renounce the throne for myself and for my desendants, and mt desire that effect should be given to this instrument of abdication immediately.


אדוארד ו-וואליס כדוכסים בצרפת, 1951 (הבחינו בכפפות הלבנות ההכרחיות בשנות ה 50, ואיזה מותניים צרות!)

במהלך שנות מלחמת העולם השנייה קושרו אדוארד ואשתו למפלגה הנאצית ונפוצו שמועות שאומרות שהוא היה אמור להיות שליט הבובה של הנאצים על בריטניה לאחר כיבושה על ידם. בנוסף נטען על ידי הביוגרף של המלך שבין בני הזוג שררו יחסים סאדו-מזוכיסטיים, כאשר אדוארד נשלט לחלוטין ע"י אשתו.

המלך ג'ורג' השישי (המגמגם)

1895-1952, ג'ורג' השישי, אחרון קיסרי הודו עד לעצמאותם ב 47 והאחרון שנשא בתואר מלך אירלנד עד ליציאתם לעצמאות ב 49. ג'ורג' השישי הוא בעצם השם שאימץ הנסיך אלברט, אחיו הצעיר של אדוארד, בטקס ההכתרה. הוא עלה לכס המלכות כחצי שנה בלבד לאחר מות אביו ולאחר חתימת אחיו הבכור על כתב ויתור. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצי הבריטי ולאחר מכן למד מדע הדינה כלכלה והיסטוריה. הוא נישא לאליזבת שבתחילה סירבה להינשא לו בטענה שהיא סולדת מאורח החיים המלכותי כי הוא ימנע ממנה אי פעם להתנהג ולהביע דעות בהתאם לרצונה החופשי. אלברט השבור הכריז שלעולם לא ישא אישה אחרת מלבדה וכעבור שנתיים התרצתה אליזבת והנישואים מומשו.

ג'ורג' השישי ביום חתונתו לאליזבת. מימין ג'ורג' החמישי והמלכה מרי.(שמלת הכלה וכיסוי הראש אופייניים לשנות ה 30)

נפנופי יד מלכותיים!

לזוג נולדו 2 בנות- אליזבת המלכה הנוכחית ומרגרט. אשתו של גורג' השישי כונתה בעקבות זאת אליזבת המלכה האם.
ג'ורג' השישי עלה לשלטון בשנת 1937, הימים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ותקופה בה בריטניה היתה צריכה מנהיג חזק להתאחד מאחוריו. ג'ורג' היה חסר בטחון ומגמגם וידע שעליו לטפל בבעיה זו. בעקבות סדרת מפגשים עם מטפל הצליח להתגבר על הבעיה ולחזק את האומה כשנשא נאום רדיו בוטח וסוחף.

זה לפחות מה שאומרים בפרסומים לקראת הסרט. לא מצאתי ברשת שום תיעוד אחר לגמגום שלו. התחקיר הקצר הזה על בית המלוכה היה מרתק בעיני! מקווה שגם לכם היה מעניין.

אשמח לקבל תגובות מכולם וממי שכבר ראה את הסרט או מכיר את הנושא ממקור מהימן יותר- במיוחד!

זה היסטרי!

השבוע לגמרי במקרה גיליתי שהויברטור הומצא במקור כטיפול רפואי למחלת ההיסטריה.
ההיסטריה כבר לא קיימת בימינו כאבחון רפואי קביל אך בעבר, החל בימי יוון העתיקה ועד לסוף המאה ה 19- היא נחשבה כמחלה נפוצה ביותר שלקו בה כרבע מהאוכלוסייה הנשית.

המילה היסטריה מקורה במילה היוונית "היסטרה" שמשמעה רחם. מי שנתן למחלה את שמה היה היפוקרטס (400 לפנה"ס) שטען שכאשר הרחם לא מתמלא בנוזלים כנדרש הוא הופך לקל משקל ומתחיל לנדוד בגוף. כשהוא מגיע לאזור בית החזה הוא גורם לחנק ולתופעות המזוהות עם היסטריה.

תחת ההגדרה של "היסטריה" קובצו תופעות רבות- היה מי שכתב רשימה של 75 עמודים שבהם פרט איפיון וסווג תסמיני ההיסטריה ואף הוסיף וציין כי הרשימה אינה מלאה. בין התסמינים ניתן למצוא- עלפון, עצבנות, אינסומניה, אגירת נוזלים וכבדות בבטן, התכווצויות שרירים, שיתוק זמני, קוצר נשימה, חוסר תאבון, אובדן חשק מיני ונטייה כללית "לגרום צרות".

כבר בהתחלה נמצא קשר בין ההיסטריה לבין חוסר סיפוק מיני- המחלה הופיעה בשכיחות נמוכה יותר אצל נשים נשואות.

בתמונה זו- טיפול בהיסטריה באמצעות עיסוי האגן בזרם מים חזק

במאה השנייה לספירה כתב הרופא קלאודיוס גלנוס כי היסטריה היא מחלה הנגרמת ממחסור בפעילות מינית- היסטריה מתרחשת בשכיחות גבוהה אצל בתולות, נזירות ואלמנות.
במאה העשירית לספירה כתב הרופא והפילוסוף הפרסי אבן סינא, כי הטיפול בהיסטריה חייב להיעשות על ידי גבר, עם עדיפות לבעלים ורופאים.

הגירוי המיני כטיפול להיסטריה התקיים בחדרי רופאים כבר ב-1653. ידוע גם על נשים לא נשואות שסבלו מחרדה, והתבקשו על ידי הרופאים שלהן "לצאת לרכיבה נמרצת על סוס".

כרזת פרסומת ויקטוריאנית למכשיר שמדמה רכיבה על סוס. יתרונות- ממריץ פעילות איברים פנימיים ומטפל בהיסטריה.

בתקופה הוויקטוריאנית, שהיתה תקופה של חוקים חברתיים נוקשים ופוריטניות מינית עצומה היתה ההיסטריה הנשית אבחנה רפואית נפוצה וכמרפא הציעו הרופאים למטופלות למצוא גירוי שיעניק להן "פרוקסימה היסטרית" (במילים אחרות אורגזמה)
לרוב טופלו החולות על ידי הרופאים ב"עיסוי אגן "- גרוי חיצוני של אבר המין על ידי הרופא.
כדי להקל על עבודת הרופא החלו לתכנן מכונות שיעזרו לרופאים להשלים את המשימה- כך הבשילה הקרקע להמצאת הויברטור כמכשיר רפואי. כולם כמובן העמידו פנים שכל העניין הוא רפואי לגמרי ולא מיני ובאמת האמינו בכך.

פרסומת לויברטור משנת 1910

השכיחות הרבה של המחלה גרמה לרופאים לשער כי המתחים הנילווים לחיים בעידן המודרני גורמים לנשים תרבותיות להיות פגיעות יותר למחלות עצבים ולמחלות הפוגעות בתפקוד איברי המין.
בארצות הברית, היו שראו בשכיחותן של תופעות אלה אצל נשים הוכחה כי המדינה היא חלק מהעולם המערבי הנאור (רופא אמריקאי אחד אמר ששכיחות התופעה היא אות לכך שהמדינה מתקדמת לרמתה של אירופה).

מקרי היסטריה היוו מקור הכנסה מעולה לרופאים, וזאת מכיוון שהחולות לא היו בסכנת מוות אבל עדיין דרשו טיפול מתמיד. החיסרון הבולט בטיפולים היה שרופאים התקשו ללמוד את המיומנויות של השגת "פרוקסיזם היסטרי" בעיסוי ולעתים נדרשה עבודה של שעות להשגת התוצאה הרצויה. מצד שני הפניית האישה למיילדת לצורך הטיפול, גרמה לרופא להפסד הכנסה.

הפתרון נמצא דרך המצאת מכשירי העיסוי, שקיצרו את תהליך הטיפול משעות לדקות ספורות וכך ביטלו את הצורך בהפניה למיילדות ואפשרו לרופא לטפל ביותר חולות באותו פרק זמן.
כבר בתחילת המאה ה-19 היו מתקני עיסוי במים בעיר באת' באנגליה, ובאמצע המאה ה-19 מתקנים אלה נפוצו בכל אירופה ובארצות הברית, והיוו את הבסיס לפיתוח אתרי מרחצאות רבים.
בשנת 1870 פותח ויברטור לשימושם של רופאים שניתן היה להפעילו לזמן קצוב, ובשנת 1873 פותח הוויברטור האלקטרו-מכני הראשון שהופעל בבית חולים פסיכיאטרי בצרפת לצורך טיפול בהיסטריה.

מכשירים אלקטרוניים ביתיים, מכל סוג, היו די נדירים במאה ה-19. מכונת התפירה, המאוורר, הקומקום והטוסטר היו המכשירים הראשונים שיצאו מפסי ייצור המוניים. הוויברטור- שנודע בזמנו בשם "המניפולטור"- היה הבא בתור, והגיע לחנויות ולקטלוגים כעשור לפני שואבי האבק והמגהצים. במגזין "עקרת הבית הטובה" פורסם החל מ-1909 טור של "ניסינו ובדקנו", שהתמקד כולו בוויברטורים, וב-1918 הציעה חברת "סירס ורובק" פתרון מושלם לעקרת הבית: מתקן משולב של ויברטור, מיקסר ומכונת תפירה. האביזר נחשב בזמנו לחלק חיוני במכשור הרפואי הביתי, והאמצעי היעיל ביותר לטיפול בנשים היסטריות.

"עזרים שכל אישה מעריכה " עמוד מקטלוג חברת סירס, 1918. מכונת תפירה, מאוורר וויברטור.

 
" מאוד שימושי ומספק לשימוש בית י"

קיימת טענה שהנושא המרכזי בתקופה הויקטוריאנית היה הקונפליקט שבין מין כאמצעי רבייה לבין מין כביטוי להתנהגות ארוטית. שיעורי הילודה הכלליים הלכו ופחתו במהלך המאה ה-19 ויחד עם הירידה בשיעורי הלידה גם קיום יחסי מין למטרת רבייה איבד מחשיבותו. חלק גדול מהספרות הרפואית והספרות העוסקת בייעוץ נישואים של אותה תקופה, מתאר את האישה חסרת התשוקה כאישה אידאלית. בהקשר זה אמהות הכינו את בנותיהן לליל הכלולות עם המשפט הבא: שכבי על גבך, עצמי עיניים וחשבי על אנגליה. האשה האידאלית קיימה יחסי מין אך ורק כאמצעי רבייה, וזאת כי פעילות מינית לא משכה אותה בשום אופן אחר. אידאל זה השפיע על המבנה החברתי בדרכים רבות וגרם בין היתר לתופעה של חוסר סיפוק מיני אצל נשים רבות והעלה את הדרישה לטיפול בהיסטריה.

העלמות ההיסטריה כאבחנה רפואית

במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים ירד באופן חד מספר המקרים של אבחנת היסטריה נשית ואבחנה זו אינה מוכרת עוד בספרות הרפואית בימינו. היו שטענו שההיסטריה הנשית לא נעלמה, אלא מסווגת באופן שונה היום.
בעבר, מגוון רחב ביותר של תסמינים יוחסו להיסטריה ובעצם המונח תיאר שלל תופעות בלתי מוגדרות. עבודתו של פרויד הביאה לשינוי משמעותי בתפיסת ההיסטריה והטיפול בה- עם השתכללות אמצעי האבחון, יותר ויותר תופעות קיבלו אבחנות שונות, מדויקות יותר, עד שלמעשה לא נותר כל תסמין ייחודי המזוהה עם היסטריה.
כך למשל, רבות מן הנשים שהיו מאובחנות כהיסטריות, סווגו מחדש על ידי פרויד כסובלות מנוירוזות שונות. בימינו ביטויים שונים של היסטריה הם חלק ממחלות נפש אחרות כגון סכיזופרניה והתקפי חרדה.

שארקו, הנוירולוג שלימד את פרויד בתחילת דרכו היה הראשון שהציע שרעיונות, ולא פגיעה עצבית, הם המקור לתופעות היסטריות כשיתוק ועיוורון זמניים שאינם נובעים ממצבים רפואיים. שארקו טיפל בהיסטריה ע"י היפנוזה בה ציווה על הסרת הסימפטומים ההיסטריים.
בהמשך טיפל ברוייר, רופא וינאי ושותף לעבודה של פרויד, באנה או- אישה צעירה שסבלה מסימפטומים היסטריים כמו פזילה, שיתוק ועוד. ברוייר גילה כי במהלך ההיפנוזה התאפשר לאנה להיזכר באירוע בו הופיע לראשונה הסימפטום ההיסטרי, וכי השיחה על מאורע זה הביאה להסרת הסימפטומים. הבנה זו היוותה את הבסיס לרעיונותיו של פרויד על ההיסטריה: פרויד הניח כי זיכרונות ורגשות בלתי נעימים המאיימים על תפיסתו העצמית של האדם הודחקו אך המשיכו להפעיל על הנפש לחץ שמתבטא בסימפטומים היסטריים. בהמשך ויתר פרויד על ההיפנוזה כאמצעי לחשיפת האירועים והרגשות המודחקים שיצרו את הסימפטומים היסטריים ובמקומם פיתח טכניקות טיפוליות כמו אסוציאציות חופשיות וניתוח חלומות, שאפשרו גישה לחוויות המודחקות.

 

היום הפרעות היסטריה מסווגות כהפרעות סומטופורמיות, כלומר ביטויים גופניים של הפרעות נפשיות. למרות שלמצב הזה קיימים ביטויים קליניים שונים, המכנה המשותף לכולם הוא ביטוי של קשיים נפשיים במחושים גופניים. על פי פרויד, אלו נוירוזות, ביטויים משתנים של קונפליקט נפשי הקשור בהתגוננות מפני דחפים מיניים ותוקפניים לא קבילים, שמקורם בקיבעונות שהתהוו בתקופת הינקות. הנוירוזות מלוות בדרך כלל בחרדה או דיכאון.

פסלי ענק

לקראת טיסתי הקרובה לרומא, בעודי מחפשת חומר על מסלולי טיול מומלצים, הועלתה השאלה מה מקור השם "קולוסיאום"
























מבנה הקולוסיאום נקרא במקור אמפיתאטרון פלאבי וזאת על שם השושלת הפלאבית שבתקופתה הוא נבנה. מסתבר, שהקולוסיאום נקרא כך היום כי בסמוך אליו עמד פסל עצום בגודלו (= קולוסאלי) של הקיסר נירון ונקרא קולוסוס נירון. הפסל נחרב אך שמו דבק בקולוסיאום. הפסל התנשא לגובה 38 מטר ונבנה בין 64-68 לפני הספירה- בימי חייו של הקיסר נירון. הפסל הוצב בסמוך למקום מגוריו על גבעת פלטין הצופה על רומא. זמן קצר לאחר מותו של נירון השנוא ב 68 הוסיפו לפסל הילה ושינו את שמו ל"קולוסוס סוליס" אל השמש הרומי. בשנת 128 ציוו להזיז את הפסל למקום סמוך לקולוסיאום כדי לפנות מקום על הגבעה למקדש ונוס. הפסל הוזז בעזרתם של 24 פילים!
האזכור ההיסטורי האחרון לפסל היה בשנת 354 לספירה. כנראה שהפסל נהרס באחת מרעידות האדמה התכופות שתקפו את האזור במאה החמישית. היום נותר ממנו רק הבסיס (הפדיסטול) מהמיקום שלו ליד הקולוסיאום. לבני הבסיס חשופות משום שציפוי השיש שלו נבזז. לא נותר כל תיעוד מצויר של קולוסוס זה.

























הקולוסוס מרודוס כפי שנראה בדמיונו של הצייר
הקולוסוס מרודוס- פסל ענק של אל השמש הליוס, שהוקם ברודוס בשנים 292 -280 לפנה"ס. הפסל נחשב לאחד משבעת פלאי העולם העתיק, והוא חרב ברעידת אדמה לאחר 56 שנים. הפסל הוקם לאחר שצבאה של רודוס שמנה 6,000 איש הצליח להביס בקרב את המקדונים שצבאם מנה 40,000 איש שניסו להשתלט על הממלכה לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון ב 323 לפנה"ס. כאות הוקרה לאל הליוס לו זקפו בני רודוס את הצלת האי, החליטו לבנות את הקולוסוס העצום. הפסל התנשא לגובה של כ-34 מטרים. בסיסו היה עשוי שיש, וגופו היה עשוי ברונזה וממולא בסלעים ששימשו לייצובו. צורתו המדויקת לא ידועה, אך נראה כי מדובר בפסל שמתאר את האל הליוס כשהילה מעל ראשו, ידו האחת על מותנו השמאלית, וידו האחרת סוככת על עיניו. לפי דעה אחרת הפסל הניף לפיד בוער בידו. מיתוס נפוץ מתאר את הקולוסוס כעומד על שני בסיסים, כשרגליו מפושקות, והאוניות שהגיעו לנמל או יצאו ממנו, עברו בין רגליו. כפי הנראה מקורו של המיתוס הוא בשרטוט שנוצר במאה ה-16, המראה את הקולוסוס עומד בצורה כזאת. בפועל בניית פסל בצורה כזו הייתה כנראה מעל ליכולתם האדריכלית של בני התקופה, ולכן סביר כי מדובר באגדה.




















ציור מהמאה ה 16 שמראה את הפסל כמקדם את פני המגיעים לנמל

בשנת 226 לפנה"ס קרס הקולוסוס מרודוס כתוצאה מרעידת אדמה, 54 שנים לאחר שנבנה. למרות ששכב על הקרקע, הוא עדיין נחשב ליצירה מרשימה, ונכלל ברשימת פלאי תבל של אנטיפטר מצידון, רשימה שאותה פרסם בשנת 140 לפנה"ס, שנים רבות לאחר קריסת הפסל. חורבנו הסופי של הקולוסוס הגיע בשנת 654 לספירה, כשהעיר רודוס נבזזה על ידי ערבים שמכרו את שרידי הפסל כגרוטאות.

ציור דמיוני נוסף

בשנת 2008 פורסם כי פסל הקולוסוס מרודוס יוקם מחדש בנמל העיר. הפסל החדש מיועד להתנשא לגובה של 60 עד 100 מטר, כך שיהיה גבוה פי שניים או שלושה מהמקור. הוא אמור להיבנות בחלקו מכלי נשק מותכים ולהיות מוקדש לשלום. בעבר דובר על הקמת שחזור מדויק של הפסל המקורי, אך לבסוף הוחלט לבנות אותו כך שניתן יהיה לבקר בתוכו, ובשעות החשיכה הוא יואר ויציג מופע אורקולי. העלות המשוערת של הפסל היא 200 מיליון אירו‏‏.

בשנת 1883 יצא לאור שירה של המשוררת אמה לזרוס "The New Colossus" (הקולוסוס החדש). היצירה נחקקה על לוח מתכת בבסיסו של פסל החירות בניו יורק. שתי השורות הראשונות של השיר מתארות את הקולוסוס "הישן":
"Not like the brazen giant of Greek fame,
With conquering limbs astride from land to land..."
"לא כמו ענק הפליז, גיבור תהילת יוון,
ברגלים מנצחות-מפושקות מאדמה לאדמה..."

גובהו 46 מטר אגב..

הקולוסוס של ממנון- (או קולוסי שזה קולוסוס ברבים) ליד העיר לוקסור במצרים, נוצר עבור הפרעה אמנחותפ השלישי. מדובר בשני פסלי אבן עצומים המתוארכים ל 1350 לפני הספירה!! ומתנשאים לגובה 18 מטר.

פעם הם עיטרו את הכניסה למקדש המוות של אמנחותפ השלישי ועכשיו עומדים לבדם בשדה הפתוח, משום שכמעט לא נותרו שרידים מהמקדש ההוא. לאחר רעידת אדמה בשנת 27 לפני הספירה, בקע את הפסלים סדק ענק ואז, כשהאבן היתה מתחממת בקרני השמש העולה, היו הפסלים משמיעים מעין אנחה. היוונים הקדומים שבאו לבקר במקום חשבו שהפסלים מייצגים את המלך הטרויאני ממנון, בנם של אאוס וטיטן. במאה השלישית ניסה הקיסר הרומי לשפץ את הפסלים- הוא העלים את הסדק אך איתו נעלמה גם האנחה המפורסמת. על בסיסם של פסלי הענק כתובות הקדשה למלך אמונחותפ השלישי, לאשתו ולאמו. מצבם של הפסלים די גרוע בגלל רעידות האדמה התוקפות את האזור והאבן ממנה הם עשויים. לאחרונה החל הליך של ניקוי הפסלים שבמהלכו נחשפים ציורים וכתובות שהתכסו בשכבות של לכלוך בנות אלפי שנים.

כל זה הזכיר לי שבסדרה LOST קבעו את מקום משכנו של ג'ייקוב במערה תחת כף רגל ענקית שנותרה מפסל עצום שעמד במקום, משהו בסגנון של הקולוסוס מרודוס. אני מסתכלת בתמונה ולא מאמינה שצפיתי בקשקוש הזה! הם אפילו לא טרחו להסביר מה הפסל היה אמור לייצג..

גם בספר ובסרט על פי שר הטבעות קיים תיאור של הגיבורים השטים בנהר שמשני עבריו צוקים ועליהם מתנשאים פסלים עצומים שמקדמים את פניהם ומזהירים על הסכנה הצפויה בדרכם למורדור ולהר הגזירה..

היום כבר לא ממש בונים מונומנטים עצומים כאלה, בעיקר כי זה לא דמוקרטי וגם אלילי. אבל בדרום אמריקה למשל ניתן למצוא את פסלו של ישו מעטר כל גבעה והר בנוף ומעניק תחושה של שמירה תמידית.

נ.ב. הקיצור AD שמשמעו- לספירה הנוצרית, מקורו במילים anno domini- שנת אדוננו בלטינית.

בוץ מדברי

את הסופ"ש האחרון ביליתי במקום מיוחד ומעורר השראה בנגב והחלטתי לכתוב עליו בלוג קצת שונה. המקום נקרא חולות המקמן והוא מורכב מכמה בקתות בוץ עגולות ומבודדות. חוץ מזה שהמקום יפה, נעים ומטופח הוא גם מציע שקט, שלווה וחיבור ראשוני לטבע ולמרחבים (וגם למים זורמים וחשמל). כשחזרתי הרגשתי בעיקר צורך עז לדעת איך בונים בקתת בוץ כזאת, נעימה וקרירה למרות הטמפרטורות הגבוהות שמסביב. קיימים היום מספר מקומות בארץ שבונים בבוץ, גם לארוח וגם למגורים ממש. זו בנייה שעושה שימוש בחומר גלם שזמין לכולם, בעזרת הידיים, תוך חסכון אנרגיה וזה מדהים בעיניי להיות מסוגל לברוא את הבית שלך לבד, מאדמה. לבנייה בבוץ יש עדויות היסטוריות מכל העולם כשהקדומה ביניהן היא בעיר יריחו, בה נמצאו שרידים לבנייה בעזרת לבני אדמה כבר לפני 10,000 שנה.

את המקום בו אני התארחתי הקים אדם מיוחד מאוד שלמד את דרך הבנייה הזו בזמן טיול באפריקה ולאחר שנים של מלחמה בבירוקרטיה הישראלית הצליח להגשים את החלום שלו ולהקים אתר מגורים ונופש בנוי כולו מבוץ. בתמונה ניתן לראות את הבקתה בה אנחנו התארחנו, שיש בה מקום ל 6 אורחים:

וזה הגג המרהיב של המבנה המרכזי:

איך בונים בקתת בוץ:

קיימות מספר שיטות לבנייה בבוץ

1. בניה בלבנים- בשיטה זו יוצרים לבנים מאדמה רטובה – בוץ, לעתים בתוספת קש או תוספות שונות כמו חול, שברי חרסים או חצץ, ומייבשים אותן בשמש. את הלבנים עצמן ניתן ליצור במספר דרכים- השיטה הקדומה ביותר הייתה יצירת מעין כיכרות בוץ ידניות. מאוחר יותר פותחה שיטה קצת יותר מתקדמת שבה יוצקים את תערובת הבוץ לתוך תבנית עץ מרובעת- פתוחה מלמעלה ומלמטה- מיד לאחר היציקה מרימים את התבנית והלבנה שומרת על צורתה בזכות הפלסטיות של הבוץ. משאירים את הלבנים להתייבש מספר שבועות בשמש. אחרי היבוש בונים בעזרת הלבנים כמו בבניה רגילה, כאשר בוץ רטוב משמש כחומר מדביק ומאחד. אמא שלי מדווחת שגם ברוסיה נבנו בתי בוץ בשיטה זו- הבתים מבודדים גם מקור עז! קיימות גם מכונות לייצור לבנים, בדרך כלל בלחץ.

2. אדמה נגוחה- בשיטה זו דוחסים את תערובת האדמה הלחה לתוך תבנית אופקית והכוח שמופעל גורם להתקשות הבוץ. לאחר בניית קטע קיר אופקי בשיטה זו מגביהים את התבניות כך שיתמכו על ידי הקיר שנבנה זה עתה וקטע אופקי נוסף נבנה מעל הקודם.
3. שקים מלאים באדמה- בשיטה זו ממלאים שקים או שק רציף באדמה ובאמצעותם יוצרים את קירות המבנה. הצורה האופיינית למבנה שבנוי בשיטה הזו היא כיפה או חרוט. השיטה פותחה על ידי נאדר חלילי, אדריכל ממוצא איראני, ומוכרת כשיטת בנייה מהירה ועמידה בפני רעידות אדמה. בישראל נבנו מספר מבנים בשיטה זו, שקרויה גם "אקו-דום"- eco-dome

4. בניית סבכה (כמו בדוגמא המתוארת להלן)- שלד עץ מצופה בבוץ.

מתחילים בחפירת תעלה בעומק של כחצי מטר בצורה של מעגל. בתעלה תוקעים מוטות עץ באורך של 3 מ', כך שמתקבל קיר עגול בגובה של 2.5 מ'. כדי לקבל יציבות מהדקים אדמה סביב העמודים בעזרת סלעים. הטיח הבוצי עשוי מ- 2 חלקים אדמה עשירה בחימר (חרסית), 2 חלקים מים וחלק אחד של קש יבש. יחסי החרסית והחול יקבעו את איכותה של התערובת על פי מבחן התוצאה: כשהחומר רטוב הוא צריך להיות דביק, חלק וגמיש וכשהוא מתייבש-עמיד, נוקשה וללא סדקים. תוספת הקש לתערובת מהווה חיזוק כי היא יוצרת רשת קושרת, מאווררת את העיסה ומקטינה את המשקל היחסי שלה. ערבוב האדמה מתבצע באמצעות הוספת מים בכמויות מודדות ודריכה ברגליים. מיישמים את הבוץ על הסלעים וסביב למוטות העץ ומניחים לחומר להתייבש. מוסיפים שכבות של סלעים ובוץ. הקיר צריך להיות רחב יותר בבסיסו. כעת מציבים את העמוד שתומך את הגג במרכז המעגל. בין העמוד לבין הקירות מחברים את "קורות" הגג, שהם ענפים דקים. לאחר מכן, מקודקוד הקונוס שנוצר ועד לקירות, כופתים בצורה שבלולית ענפים. על הקונסטרוקציה הזאת יונח הקירוי, שעשוי מאגודות של עשב יבש. מוסיפים בוץ להדבקת החומר יחדיו. כדי ליצור שכבת בידוד נוספת מורחים את הגג באדמת קומפוסט שתעודד צמיחת טחב ודשא שיגנו על הבקתה מפגעי מזג האוויר. את הרצפה עושים מקש של דגן הטף מעורב בבוץ.

לסיום מצפים את קירות האדמה בטיח מבפנים ומבחוץ. בדרך כלל נהוג להשתמש בטיח עשוי מאדמה מקומית כטיח פנים ובטיח סיד "נושם" ועמיד למים כטיח חוץ. הטיוח החיצוני מגן מפגעי מזג האוויר. בטיח חיצוני ופנימי-הטיח "אורז" את כל הבניה ביחד, מחזק וקושר את הקיר. הטיח משמש לסתימת סדקים ולהחלקה-תפקיד שימושי ואסתטי כאחד.
ישום הטיח נעשה בעזרת הידיים ובמספר שכבות. זה אמור להיות חלק מאוד מהנה שמאפשר ביטוי אישי ויצירתי של בעל הבית.

עם הבוץ בונים גומחות וספסלים, ארוניות וכל מה שצריך בבית

הנזק העיקרי לבקתת הבוץ הוא ממים. ההתמודדות נעשית במספר דרכים:

1. מגביהים את המבנה מעל פני הקרקע ובונים גג רחב.

2. משתמשים בטיח אדמה ומחדשים אותו לאחר שניזוק מגשם- באופן זה הקירות אינם נפגעים. בבנייה המסורתית בבוץ תהליך הטיוח הינו בדרך כלל חלק מחג האביב הקהילתי.
3. שימוש במייצבים – שימוש במלט / סיד וחומרים אחרים שמגנים על האדמה מפני המים. במייצבים ניתן להשתמש בתערובת האדמה לבנייה- למשל הוספת מלט לתערובת בשיטת האדמה הנגוחה.. וגם כשכבה סופית שמיישמים על קירות המבנה החיצוניים.

4. בנייה באזורים יבשים מאוד בהם הגשמים נדירים.

בנייה בקווים עגולים חזקה יותר מהבנייה המודרנית שעושה שימוש בקווים ישרים. בהודו למשל בתי הבוץ העגולים שרדו רעידות אדמה חזקות שהחריבו מבנים קונבנציונליים.

בנייה רוויה בבוץ

ניתן לבנות בבוץ גם לגובה. העיר שיבאם שבתימן, בנויה כולה מבוץ וניתן למצוא בה מבנים בגובה 8 קומות! רוב המבנים שם הם מהמאה ה 16 אך יש רבים שמתוארכים לתקופות קדומות בהרבה. מזכיר קצת תלים של טרמיטים, אבל עדיין זה מדהים.

מסגד בוץ

דוגמא נוספת לאדריכלות בוץ מדהימה היא המסגד הגדול של ג'נה שבמדינת מאלי. בניית המבנה מתוארכת לשנת 1907. כל שנה עורכים התושבים פסטיבל שמהותו תיקון הסדקים והפגמים שנוצרו במהלך השנה החולפת במסגד- כולם יחד מערבבים בוץ חדש ומטייחים.

בקיצור, יש סדנאות שמלמדות את השיטה תוך כמה שעות ואז יוצאים לשטח להתאמן. ממקום מושבי מתחת למזגן אני מאחלת לכולנו חיים אקולוגיים ויצירתיים יותר.